ת"א 28791-10-15

לפני בקשה להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי בהתאם לסעיף 6ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: החוק).

התובע נפגע בשתי תאונות דרכים, האחת ביום 29.2.12 (להלן: התאונה הראשונה) והשנייה ביום 9.1.14 (להלן: התאונה השנייה). שתי התאונות הוכרו כתאונות עבודה. הוועדה הרפואית שבדקה את התובע לגבי התאונה הראשונה (להלן: הוועדה הראשונה) קבעה כי נותרה לו נכות בשיעור 10% בגין פגיעה בגב תחתון (דו"ח הוועדה הראשונה מיום 11.3.14). הוועדה הרפואית שבדקה את התובע לגבי התאונה השנייה (להלן: הוועדה השנייה) קבעה כי נותרה לו נכות בשיעור 10% בגין מגבלה קלה בצוואר (דוחות הוועדה השנייה מיום 20.11.14 ומיום 30.3.15).

התובע הגיש תביעה בהתאם לחוק כנגד שתי הנתבעות אשר בטחו את השימוש ברכב בו נהג בעת הרלבנטית; מנורה חברה לביטוח בע"מ בגין התאונה הראשונה ואיילון חברה לביטוח בע"מ (להלן: הנתבעת) בגין התאונה השנייה. התביעה לגבי התאונה הראשונה הסתיימה בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין (פסק דין חלקי מיום 6.12.16).

הנתבעת טוענת, בין היתר, כי בפני הוועדה השנייה לא עמד חומר רפואי ממנו עולה כי התובע סבל ממגבלה בצווארו עקב התאונה הראשונה. לטענתה, לו חומר זה היה עומד בפני הוועדה השנייה, הייתה המגבלה בצווארו מיוחסת, באופן מלא או חלקי, לתאונה זו. התובע מתנגד לבקשה. לטענתו מלוא החומר הרפואי עמד לפני הוועדה השנייה שכן תיקו מהוועדה הראשונה צורף לדיונים (סעיף 3 לפרוטוקול הוועדה השנייה מיום 20.11.14 וסעיף 3 לפרוטוקול הוועדה השנייה מיום 30.3.15). התובע טוען כי קיימים רק שני מסמכים אשר מתעדים מגבלות תנועה בצוואר לאחר התאונה הראשונה, אלו עמדו בפני הוועדה הראשונה אשר לא ראתה לקבוע בשל כך נכות צמיתה בקשר לצוואר. התובע הוסיף כי מצב צווארו לפני התאונה השנייה היה זמני וחולף ולא הצדיק קביעת נכות.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בפרוטוקולים של ועדות המוסד לביטוח לאומי ובמכלול החומר שצורף לתגובות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

לא בנקל יינתן היתר להביא ראיות לסתור את קביעת הביטוח הלאומי לעניין דרגת נכות. היתר כאמור מיועד למקרים נדירים וחריגים בהם הדבר נדרש לצורך עשיית צדק. אחד המקרים בהם יתכן שבית המשפט ייאות ליתן היתר כאמור הוא כאשר לא היה בפני הוועדה הרפואית מלוא החומר הרפואי המתייחס לעברו הרפואי של התובע קודם לתאונה, ואשר לו היה בפניה בוודאי היה מביא לתוצאה שונה. המקרה הנדון נכלל בגדר חריג זה.

עיון בתיעוד הרפואי שצורף לבקשה מעלה כי לאחר התאונה הראשונה התלונן התובע על כאבים בצוואר ובבדיקות שנערכו לו אובחנו הגבלות בתנועות הצוואר ורגישות (מסמכים רפואיים מיום 22.7.12, מיום 3.9.12 ומיום 6.2.13). מפרוטוקול הוועדה השנייה אכן עולה כי תיקו של התובע מהוועדה הראשונה היה לפניה. אולם לא צוין מה הכיל תיק זה והאם היה בו מלוא התיעוד הרפואי, כטענת התובע, או רק קביעותיה של הוועדה הקודמת, כטענת הנתבעת. יצוין כי בדו"ח הוועדה הראשונה צוינו רק שני מסמכים רפואיים שעמדו לפניה; מסמך מ"טרם" ובדיקה חשמלית (סעיף 4 לדו"ח). אף אם אניח כי הוועדה הראשונה נחשפה למלוא התיעוד הרפואי הרלבנטי, אין לקבל את טענת התובע כאילו שקלה בדבר והחליטה שאינו סובל מנכות צמיתה בצווארו עקב התאונה הראשונה. זאת, שכן התובע התלונן בפניה רק לגבי פגיעה בגבו ולגבי נימול בידו והאפשרות של פגיעה בצווארו כלל לא נבחנה על ידה. אוסיף כי התלונות והממצאים לגבי הצוואר מתועדים במסמכים הרפואיים כמעט שנה לאחר התאונה הראשונה ולפיכך לא ניתן לקבוע בהכרח, כטענת התובע, כי מדובר היה במצב זמני וחולף. כמו כן, לא ניתן לקבוע בשלב זה כי התיעוד הרפואי לאחר התאונה השנייה מצביע על פגיעה משמעותית יותר בצוואר מזה המשתקף בתיעוד הרפואי לאחר התאונה הראשונה. נוכח כל האמור, אין לשלול אפריורית את האפשרות שּאם מלוא התיעוד הרפואי היה לפניה, הייתה הוועדה השנייה מייחסת, ולו חלק מהנכות שנקבעה לתובע, למצבו הרפואי הקודם.

לפיכך אני מתירה לנתבעת להביא ראיות לסתור את קביעת ועדות המוסד לביטוח לאומי. בהתחשב בראיות שהובאו אני קובעת כי קביעת המוסד לביטוח לאומי נסתרה ולפיכך יש למנות מומחה רפואי בתחום האורתופדי. החלטת המינוי תינתן בנפרד.