בוימוביץ ואח' נ' אורן ואח'

ביום 3.11.2015 נחתם בין מר דוד בוימוביץ, התובע – הנתבע שכנגד (להלן למען הנוחות: "התובע") לבין מר רפאל אורן, הנתבע – התובע שכנגד (להלן למען הנוחות: "הנתבע") הסכם זכיינות ורכישת דוכן אוכל "דים-סאם" פעיל, המצוי בקניון הסיטי באשדוד (להלן: "הדוכן"). בסמוך, וכחלק מהסכם זה, נחתמה אף תוספת להסכם, לפיה כל הוראות הסכם השכירות שנחתם בין הנתבע לבין משכירת הנכס, יחולו על התובע, אשר בא בנעלי הנתבע לעניין זה (להלן: "הסכם הזכיינות" ו -"הסכם השכירות" בהתאמה).

בסעיף 25.4 להסכם הזכיינות הוסכם בין הצדדים כדלקמן:

"המזכה (הנתבע) מצהיר כי הדוכן נשוא הסכם זה מצוי בהליכים סופיים לקבלת רישיון עסק קבוע וכדין וכי מולאו עד כה כל הדרישות לקבלת רישיון זה ואין כל מניעה לקבלת רישיון חדש לעסק אותו בכוונת הזכיין (התובע) להפעיל בדוכן. מובהר כי האחריות להשלים ההליך לקבלת רישיון עסק יחול על הזכיין (התובע). עם זאת, במקרה בו לא תתאפשר קבלת רישיון עסק לדוכן הנרכש ולמוצרים הנמכרים בו ומטעמים הנעוצים ברשויות השונות, יבוטל הסכם זה ומלוא התמורה ששולמה על פיו, תוחזר בתוך 30 ימי עסקים לזכיין (התובע). כלל התקבולים שהתקבלו עד לקרות המקרה האמור, יהיו שייכים לזכיין ובכפוף לכלל התחייבויותיו למזכה על פי הסכם זה".

על פי תצהיר התובע, בחודש מרץ 2016 פנה לעיריית אשדוד והגיש בקשה לקבלת רישיון עסק, על יסוד הצהרת הנתבע בהסכם הזכיינות כפי שפורטה לעיל.

מיד בסמוך להגשת הבקשה, ביום 10.5.2016 התקבלה אצל התובע התראה מהוועדה המקומית לתכנון ובניה של אשדוד לפיה נעברה עבירה לפי סעיף 145א לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה -1965, כך שבוצעה במקום בניה ללא היתר, והתובע נדרש להרוס את הבניה בדוכן (אשר אין מחלוקת שהתקבל אצלו כפי שהוא מידי הנתבע). במקביל, זומן התובע למסור את גרסתו בגין העבירה הנטענת כפי שבוצעה בדוכן (נספח ד' לכתב התביעה).

בנוסף, ביום 24.5.2016 שלחה המשכירה לתובע הודעה על ביטול הסכם השכירות ודרישה לפנות את הדוכן, וזאת על רקע ההתראה הנ"ל מהוועדה המקומית לתכנון ובניה, לפיה פועל הדוכן ללא היתר. המשכירה טענה כי מדובר בהפרה יסודית של הסכם השכירות, ועל כן הודיעה לתובע על ביטול הסכם השכירות ודרשה את פינויו של הדוכן באופן מיידי (נספח ה' לכתב התביעה).

בעקבות כך פנה התובע לנתבע והודיע לו על ביטול ההסכם. לטענתו, בהתאם לסעיף 25.4 מקום שבו לא תתאפשר קבלת רישיון עסק לדוכן, יבוטל ההסכם ותושב במלואה התמורה ששולמה בגינו. התובע טען כי הנתבע הפר את הסכם הזכיינות הפרה יסודית, שכן, התברר כי לא ניתן להקים את הדוכן נשוא ההסכם כדין ולקבל בגינו רישיון עסק, ועל כן הודיע התובע על ביטול הסכם הזכיינות ודרש להשיב לידיו את התמורה ששולמה על פי ההסכם בסך 253,000 ₪. התובע אף עדכן את הנתבע כי נדרש על ידי המשכירה לפנות את הדוכן באופן מיידי ואם לא יעשה כן הנתבע, הודיע התובע כי יפעל בעצמו לביצוע הפינוי (נספח ז' לכתב התביעה).

התובע עותר לחייב את הנתבע להשיב לידיו את הסכום ששילם בתמורה לזכיינות, בסך 253,000 ₪. בנוסף, עותר התובע לחייב את הנתבע לפצותו בגין הפסד רווחים שנמנעו ממנו – 10,000 ₪ לחודש, עבור 18 חודשים של הפעלת העסק, סה"כ של 180,000 ₪, וכן לחייבו בגין נזקים לא ממוניים שנגרמו לו כגון סבל ועוגמת נפש.

בכתב ההגנה טען הנתבע כי המשא ומתן לרכישת הזיכיון להפעלת הדוכן נוהל מול הגב' מיכל שפירא, בת הזוג של התובע (להלן: "הנתבעת שכנגד"), אשר הפעילה עליו לחצים למכור לה את הזכיינות להפעלת הדוכן, ופנתה אליו בעניין זה פעמים רבות. הנתבע הסכים למכור את הדוכן לנתבעת שכנגד, מתוך הנחה שתפעל לקידומו של הדוכן, כך שהנתבע יוכל להתפנות להרחיב את עסקיו ולהקים רשת "דים סאם".

לטענת הנתבע, לא הייתה כל מניעה לקבל רישיון עסק מעיריית אשדוד, והראיה שבידיו מצוי היה, בעת הגשת כתב ההגנה, רישיון עסק זמני מטעם עיריית אשדוד, אשר התקבל פרק זמן קצר מאוד מאז החל הנתבע בהליך לקבלת רישיון העסק.

הנתבע טוען, כי אין כל ממש בטענות התובע לביטול ההסכם על רקע העדרו של רישיון עסק, ולמעשה בבסיס התביעה עומדת טענה הנוגעת לאי כדאיות העסקה. לטענתו, התובע והנתבעת שכנגד הגיעו למסקנה שאין כדאיות כלכלית בהפעלת הדוכן, ועל כן פעלו לביטול ההסכם שלא כדין.

הנתבע הגיש כנגד התובע והנתבעת שכנגד תביעה שכנגד, במסגרתה עתר לחייב אותם בתשלום הפיצוי המוסכם הקבוע בסעיף 44 להסכם הזכיינות, שכן בניגוד להסכם, לא פעלו להוציא רישיון עסק, חרף העובדה שהאחריות לכך הוטלה עליהם בהתאם לסעיף 25.4 להסכם הזכיינות.

בנוסף עתר הנתבע לחייב את התובע והנתבעת שכנגד בסך נוסף של 60,000 ₪, פיצוי מוסכם ללא הוכחת נזק בגין הפרת סעיף 26.1 להסכם הזכיינות – התקנת קופה רושמת אשר לנתבע תינתן גישה ישירה אליה בזמן אמת, דבר שלא נעשה, בניגוד להוראות ההסכם.

עוד טען הנתבע כי בהתאם לסעיף 40.5 להסכם הזכיינות נאסר על הזכיין להפסיק את הפעלת הדוכן ללא הצדק סביר לתקופה העולה על 21 יום ברציפות. מאחר והדוכן עמד סגור למעלה מ- 3 חודשים, בניגוד להסכם הזכיינות, יש לחייב את התובע והנתבעת שכנגד בסך נוסף של 60,000 ₪, פיצוי ללא הוכחת נזק.

זאת ועוד. לטענת הנתבע, חתמה הנתבעת שכנגד על ערבות אישית בסך 25,000 ₪ והתובע חתם על שטר חוב בסך 25,000 ₪, וזאת לשם הבטחת תנאי הסכם הזכיינות. משכך, יש לחייבם בסכומים אלה, ובסך הכל עתר הנתבע לחייב את התובע והנתבעת שכנגד בסך כולל של 230,000 ₪.

דיון והכרעה

השאלה המרכזית העומדת להכרעה בתיק זה נוגעת לנסיבות ביטול הסכם הזכיינות על ידי התובע – האם בוטל הסכם הזכיינות כדין, אם לאו. אם בוטל ההסכם כדין, ממילא יש לדחות את התביעה שכנגד, ולדון בנזקי התובע הנטענים. אם בוטל ההסכם שלא כדין, דין התביעה העיקרית להידחות, ויש מקום לדון בטענות הנתבע באשר לחיוב הנתבעים שכנגד בפיצויים מוסכמים בגין הפרות שונות של הסכם הזכיינות. נפנה לבחון את הדברים.

על פי סעיף 25.4 להסכם הוטלה האחריות על הזכיין, התובע, להוציא רישיון עסק לדוכן כדין, על כל המשתמע מכך. עם זאת, במסגרת הסעיף הנ"ל הצהיר הנתבע כי הדוכן מצוי בהליכים סופיים לקבלת רישיון עסק קבוע כדין, וכי מולאו עד ליום חתימת הזכיינות כל הדרישות לקבלת הרישיון, כך שאין מניעה לקבלת רישיון עסק חדש. במסגרת ניהול ההליך התברר, כי הצהרה זו, למצער, אינה מדוייקת, ויתכן שאף כוזבת, שכן, למעשה היה ידוע לנתבע בעת חתימת הסכם הזכיינות כי לא אלה הם פני הדברים. ובמה דברים אמורים?

בפני בית המשפט העידה הגב' אורלי בן סימון, מפקחת בניה בעיריית אשדוד. הנ"ל העידה כי בשנת 2015, במסגרת ההליכים להוצאת רישיון העסק על ידי הנתבע, עוד בטרם החתימה על הסכם הזכיינות, ערכה ביקורת במקום הדוכן בקניון, במסגרתה עלה כי הדוכן פועל שלא על פי ההיתר (עמ' 6, שורות 20 – 24). הגב' בן סימון העידה כי העבירה את ממצאי הביקורת למחלקת רישוי עסקים, אשר היא הגורם המוסמך להחליט בעניין הבקשה לרישיון עסק. עוד העידה הגב' בן סימון, שמסרה לנתבע הסבר לפיו הדוכן עובד שלא על פי היתר (עמ' 7, שורות 2 – 7). ואכן נשלחה אל הנתבע הודעת דחיה ביחס לבקשתו לקבל רישיון עסק, כפי שעולה מ - ת/1 – דחיית בקשה לרישיון עסק, מסמך מיום 26.10.2015, אשר הנתבע לא הכחיש שקיבל לידיו. ויוזכר - הסכם הזכיינות נחתם מספר ימים לאחר מכן, ביום 3.11.15.

דהיינו, עוד בטרם החתימה על הסכם הזכיינות, התקבל אצל הנתבע מכתב בדבר דחיית בקשתו לרישיון עסק מיום 26.10.2015 כאשר צוין כי הגורם שדחה את הבקשה למתן רישיון עסק, הוא הועדה המקומית לתכנון ובניה, וסיבת הסירוב היא: "תוספת דוכן + תוספת שטח + אינסטלציה".

אין מחלוקת (ואף לא נטען שנעשה כך) שהנתבע לא עדכן את התובע ואת הנתבעת שכנגד על דחיית הבקשה ועל קיומו של ת/1 טרם החתימה על הסכם הזכיינות. לא רק שהנתבע לא עדכן את התובע והנתבעת שכנגד בדברים אלה, אלא שהוא אף הצהיר הצהרה המנוגדת לכך, כפי שהוצהר מפיו בסעיף 25.4 הנ"ל להסכם הזכיינות, ולפיה עד ליום חתימת הסכם הזכיינות מולאו כל הדרישות לקבלת הרישיון, ואין כל מניעה לקבלו.

התובע העיד כי מיד בסמוך חתימה על הסכם הזכיינות פנה לעיריית אשדוד לצורך הוצאת רישיון עסק, אולם לטענתו בשל תקלה טכנית אצל העיריה, לא טופלה הבקשה במשך 3 חודשים ובסופו של דבר חודשה בחודש מרץ 2016 (עמ' 10, שורות 12 – 19). התובע ציין כי נדרש להשיג אישורים שונים לשם קבלת רישיון העסק, מטעם כיבוי אש, משטרה, משרד הבריאות וכיוצ"ב, ואישורים אלה אכן התקבלו אצלו, אולם, בסופו של דבר התברר לו, כי לא ניתן יהיה לקבל רישיון עסק משום שאין אישור להקים במקום דוכן. לטענתו, בעת החתימה על הסכם הזכיינות ידע, על יסוד הצהרת הנתבע, כי ההליך לקבל רישוי עסק, מצוי בהליכים סופיים ואין מניעה חוקית להוצאת רישיון העסק (עמ' 10, שורות 7 – 8, שורה 19, עמ' 12, שורות 17 – 20, עמ' 17, שורות 1 - 2). התובע טען עוד כי סמך על הצהרת הנתבע בסעיף 25.4 הנ"ל (עמ' 12, שורות 30 – 32) "סעיף 25.4 מציין מה בדיוק הסיבות שלי להיות רגוע ובטוח. זו המהות פה".

גם הנתבעת שכנגד העידה כי הנתבע הצהיר שהעסק עומד לפני קבלת רישיון ואין מניעה לקבלו (עמ' 20, שורות 12 – 14) וכי לו הייתה יודעת שקיימת בעיה כזו או אחרת לקבל את רישיון העסק, לא הייתה מתקשרת בהסכם הזכיינות, אשר את התמורה עבורו שילמה מכספי הפנסיה שחסכה במשך 25 שנות עבודתה במשטרת ישראל (עמ' 22, שורות 2 – 8).

עדויות התובע והנתבעת שכנגד עוררו אמון מלא. השניים התייחסו לכל שאלה שנשאלו במלואה, גם כאשר הפרטים שמסרו לא עלו לכאורה בקנה אחד עם המסמכים (לדוגמא: תשובת התובע באשר לפער הזמנים בין תחילת הפעלת הדוכן לבין פנייתו לעיריה בבקשה לקבלת רישיון עסק, פער שהוסבר בכך שהוגשה בקשה נוספת קודם לכן, אשר לא טופלה בעיריה), וניתן היה להתרשם כי באו אל העסקה בנפש חפצה מתוך אמונה שיוכלו לקיים את התא המשפחתי מהכנסות הדוכן, ועל רקע אמונה זו השקיעו את מיטב כספי הפנסיה שצברה הנתבעת שכנגד בשנות עבודתה.

מנגד, גרסת הנתבע ביחס להצהרתו כפי שהיא באה לידי ביטוי בסעיף 25.4 להסכם הזכיינות תמוהה.

מלכתחילה טען הנתבע כי בידיו רישיון עסק זמני שהוצא בסמוך למועדים הרלוונטיים למסכת האירועים המפורטת בכתב התביעה.

בהמשך טען בעדותו כי חרף ההצהרה לפיה הליך קבלת רישיון העסק מצוי בשלביו הסופיים, לא ידע מה מצב הדברים מבחינת תכנון ובניה (עמ' 27, שורה 13). לטענתו, עבר שלב אחר שלב בכל הנוגע לשלבים שהופנה אליהם, אולם ציין את משרד הבריאות בלבד.

בהמשך טען לפתע כי היתר בניה הוא עניין שמצוי בתחום טיפולו ומחובתו של המשכיר (הקניון) מול השוכר, אולם הודה כי לא ציין ענין זה בפני התובע (עמ' 27, שורות 22 – 26).

הנתבע הודה כי חרף קיומו של ת/1 הצהיר שאין מניעה לקבל רישיון עסק, משום שלשיטתו היה בידיו רישיון עסק ולמעשה העובדה שבקשתו נדחתה איננה מלמדת שיש מניעה להוציא רישיון עסק שכן "כל עסק קודם כל נדחה בבקשת קבלת הרישיון אחר כך מפנים אותו לדברים שהוא צריך לעשות כדי להוציא רישיון וזה מופיע כעובדה מוגמרת. לא הוזכר שיש היתר בניה למקום, לא הזכרתם את זה" (עמ' 28, שורות 14 – 17).

תשובה זו של הנתבע מוקשית על פניה. אם היה בידיו רישיון עסק, מדוע לא הצהיר כי קיים רישיון עסק אלא כי הליך הרישיון מצוי בשלביו הסופיים? אם לא היה בידיו רישיון עסק, על יסוד מה הצהיר כי אין מניעה לקבלו וכי ההליך מצוי בשלביו הסופיים? שהרי במועד החתימה על הסכם הזכיינות, כבר נדחתה בקשתו כעולה מ - ת/1. הנתבע לא סיפק תשובה מניחה את הדעת לעניין זה, עדותו הייתה מתפתלת ומתחמקת באופן המעורר חוסר אמון. בסופו של דבר לא הובהר מדוע הצהיר הצהרה המנוגדת ל – ת/1 שהתקבל אצלו לפני החתימה על הסכם הזכיינות, ולחילופין אם סבר שסוגיית התכנון והבניה איננה בתחום אחריותו, מדוע לא צוין הדבר בהסכם הזכיינות, ותחת זאת הצהיר הצהרה גורפת מטעמו כי אין מניעה לקבל רישיון עסק, כשאין אלה הם פני הדברים.

יש לדחות אף את טענות הנתבע לפיהן התובע לא פעל די הצורך לשם הוצאת הרישיון. ראשית, כל טענות הנתבע באשר לאופן העצל שבו התנהל התובע לא נטענו בכתבי טענותיו ובתצהירו.

כמו כן, התובע העיד באופן מעורר אמון על פניותיו לעיריית אשדוד ועל התהליך שעבר, ולמעשה עדותו תואמת את המצב העובדתי כפי שהיה ידוע אף לנתבע, נוכח קיומו של ת/1. דהיינו, עלה בידי התובע להשיג אישורים של גורמים שונים כגון, כיבוי אש ומשרד הרישוי אולם המניעה למתן הרישיון הייתה ונותרה נעוצה במחלקת התכנון והבניה של עיריית אשדוד (עמ' 10, שורה 22 ואילך).

זה המקום לציין גם כי העובדה שהנתבע אחז בידו בשלב כלשהו היתר זמני לניהול עסק, איננה מלמדת בהכרח כי לא הייתה מניעה לקבל רישיון עסק קבוע שכן, רישיון עסק זמני - כשמו כן הוא, ניתן לתקופה קצובה לצורך הסדרת מכלול התהליכים הנדרשים לצורך קבלת רישיון עסק קבוע, ואישור מצד כל הגורמים הרלוונטיים. אם מתברר כי קיימת מניעה מטעם גורם כזה או אחר, לא יינתן רישיון עסק קבוע אף על פי שיכול וניתן בעבר רישיון עסק זמני.

כמו כן, גם טענת הנתבע כי העובדה שהתובע והנתבעת שכנגד היו מיוצגים בהליך החתימה על הסכם הזכיינות, מעבירה את הנטל לערוך בדיקות לגילוי מצבו הכללי של הדוכן ובין היתר מצבו התכנוני, דינה להידחות מכמה נימוקים.

ראשית, בסופו של יום חתם הנתבע על ההצהרה כפי שהיא מופיעה בסעיף 25.4 להסכם הזכיינות ולפיה הדוכן מצוי בהליכים סופיים לקבלת הרישיון ואין מניעה לקבלו. הצהרה זו, שהתבררה כלא נכונה, עומדת בעינה ללא קשר לחובות אשר הוטלו או לא הוטלו על התובע והנתבעת שכנגד בעת עריכת הבירורים שקדמו על חתימה על הסכם הזכיינות. וכאן יצויין עוד כי העובדה שבשלב מסויים פעל הנתבע כדרישת התובע והנתבעת שכנגד והתקין במקום הדוכן כיור ומשטח עבודה שנדרשו על פי משרד הבריאות אינה מאיינת את הקושי הגלום בהצהרה הבלתי נכונה שהצהיר במסגרת הסכם הזכיינות ביחס למצב ההליכים בנוגע לקבלת רישיון עסק.

מעבר לכך יש ליתן את הדעת להיקפה ומשמעותה של חובת הגילוי המוטלת על צדדים בשלב המשא ומתן לקראת כריתתו של הסכם. על כך בע"א 7730/09 כהן נ' מבני גזית (2000) בע"מ (16.6.2011):

"אי-גילויה של עובדה ביחסים החוזיים המתקיימים עובר לכריתה, עשוי להוות הטעיה במובן סעיף 15 לחוק. לעיתים נוצרת הטעיה באמצעות הצהרה פוזיטיבית כוזבת, ולעיתים עשויה ההטעיה לבוא לידי ביטוי במחדל, קרי, בהימנעות מגילוי נתון מסוים. זאת מקום שבו מוטלת על אחד המתקשרים בחוזה חובת גילוי... ; התפיסה היא, ששתיקה או הסתרת מידע אינם שונים במהותם מהטעיה שבמעשה, וכי חובת הגילוי, מבטאת "מגמה של סוציאליזציה וקביעת נורמות של התנהגות מוסרית במהלך המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה" (ע"א 2469/06 סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ... )".

בענייננו יש לדחות את טענת הנתבע לפיה העובדה שצד זה או אחר היה מיוצג על ידי עורך דין במהלך המשא ומתן לקראת כריתתו של הסכם הזכיינות, מעבירה את הנטל לערוך בדיקה כזו או אחרת שאיננה מוצאת ביטוי בהסכם הזכיינות כפי שנחתם, לכתפיו של הצד המיוצג. הדברים וודאי נכונים שעה שמכתב הסירוב הוצא ביום 26.10.2015, דהיינו, מספר ימים בלבד טרם החתימה על הסכם הזכיינות, כך שכלל לא ברור אם היו הדברים נמסרים לתובע ולנתבעת שכנגד ככל והיו עורכים בדיקה כלשהי נוספת בסמוך ממש למועד החתימה על הסכם הזכיינות אצל העירייה, מעבר לבדיקות שיכול ועשו לקראת החתימה עוד קודם לכן. מכל מקום, כל זה אינו מאיין את חובת הנתבע למסור לתובע ולנתבעת שכנגד את המידע המצוי בידו, והנתבע לא רק שלא עשה כן, אלא הצהיר הצהרה מנוגדת לכך.

העידה על כך הנתבעת שכנגד בעמ' 22 שורה16 ואילך:

"הוא ידע, רפי ידע מכתב לפני שחתמנו על החוזה נאמר לו מפורשות שהעסק לא יקבל רישיון עסק ולמרות זאת החליט לחתום איתנו חוזה שקרי, אם הייתי יודעת לא הייתי נכנסת לזה".

ואותו עמ' בשורה 28 ואילך:

"אנחנו חתמנו ב – 3.11 להכין הסכם כזה עבה לוקח הרבה מאוד זמן, לא יתכן שהבדיקות נעשה אחרי ה – 25 לחודש ויצא מיד החוזה מוכן, כשוערך (כך במקור, צ"ל: כשעורך) הדין בדק, המכתב הזה לא הופיע במכתבי העיריה ואני יודעת למה וגם שאלתי בעירייה הוא לא נסרק הוא היה מונח באחד התאים של הפקידות שם. אם המסמך הזה היה נסרק היינו יודעים על קיומו, כשאני ניגשת לעשות חוזה או הסכם עם אדם אני לא באה במטרה להונות אותו, זו המטרה שאתה צריך לשאול, למה על אף שהוא ידע, בא וחתם איתנו על ההסכם".

המסקנה המתבקשת היא כי התובע התקשר בהסכם הזכיינות עם הנתבע על יסוד מצג שהציג הנתבע, אשר התברר כי איננו משקף את מצב הדברים לאשורו, כך שלמעשה בעת החתימה על הסכם הזכיינות ידע הנתבע כי קיימת בעייתיות בקבלת רישיון עסק, הנעוצה בעניינים הנוגעים לתכנון ובניה, וחרף זאת לא עדכן את התובע בכך ואף הצהיר הצהרה כוזבת לפיה, לא קיימת מניעה לקבל רישיון עסק.

כתוצאה ממצג מטעה זה, רשאים היו התובע והנתבעת שכנגד, אשר התקשרו בהסכם על בסיס הטעיה זו, לבטל את ההסכם בהתאם להוראות סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973.

ואכן, כך עשו התובע והנתבעת שכנגד עת שמסרו לנתבע הודעה על ביטול ההסכם מיד בסמוך לאחר שנודע להם על כך שקיימת מניעה לקבל רישיון עסק. התובע העיד במפורש כי כתשובה לבקשתו לקבל רישיון עסק קיבל התראה בגין עבירה על חוק התכנון והבניה, דרישה להרוס את הבניה ולהפסיק את השימוש במקרקעין וכן הוזמן למסור גרסה בעירייה ביחס לעבירה בה נחשד (ת/2, ת/3).

כמו כן, כתוצאה מכך התקבלה אצל התובע גם דרישה מטעם המשכירה לפנות את המושכר לאלתר בהעדרו של היתר להפעיל את הדוכן.

על רקע אלה ועל יסוד ההטעיה אשר עמדה בבסיס ההתקשרות בהסכם הזכיינות, יש לקבוע כי הודעת התובע לנתבע על ביטול הסכם הזכיינות ורכישת הדוכן, מיום 24.5.2016, נספח ז' לכתב התביעה, נשלחה כדין.

אין בידי לקבל את הטענה כי התובע והנתבעת שכנגד "אצו רצו" לבטל את ההסכם, ולא ניסו לבחון אפשרויות לטפל במצב ולהכשיר את הדוכן, או לחילופין פנו להנהלת הקניון בבקשה להאריך את המועד לפינוי הדוכן, או לנתבע בבקשה שיסייע בידיהם להשלים את תהליך קבלת הרישיון. בעניין זה מקובלת עלי לחלוטין עדותו של התובע, בעמ' 15, שורה 19 ואילך:

"נכון. לא אצה לי הדרך בכלל לעזוב, אבל אחרי שאני נחקר באזהרה בעיריה בנוגע לחריגות בניה וכמו שאצה (כך במקור, צ"ל: "אתה") הזכרת את עברי כשוטר, אז מעמד כזה לא נעים לי בלשון המעטה, אז אין פה עניין של אצה הדרך יש עניין של לכבד את החוק, כאשר עירייה מוציאה מכתב חד משמעי שעלי להפסיק ולפרק ולאחר מכן באותו עניין לי ממש לא אצה הדרך לפרק את הדוכן, ובעובדה גם לא פירקתי אותו. יתר על כן פניתי לרפי, ושאלתי אותו מה לעשות עם הדוכן, מה אנחנו עושים, מעבר לעניין של הסכם ההתקשרות החוזית בינינו, אלא הדוכן עצמו ורפי כתב חד משמעית לא לנגוע בדוכן, הוא ידע שאני כבר לא עובד שם, יתר על כן, הפניה של רפי אלי לא לפרק את הדוכן, הייתה אחרי שקיבל פניה מעורכת הדין שלי".

ובהמשך, בעמ' 17, שורה 1 ואילך:

"אני לא מצוי בוועדות השונות. מה שכן, עוד בחקירה הובהר לי שאין אפשרות להוציא רישיון עסק למקום הזה. כפי שהובהר בעבר שאין אפשרות להוציא רישיון עסק למקום הזה".

התובע אף העיד כי דווקא פנה להנהלת הקניון בבקשה שיסייעו לו בניהול המצב אליו נקלע אולם נענה כי ראשית עליו לפעול להוצאת היתר לדוכן (עמ' 16, שורות 5-7).

עוד העיד התובע בעמ' 17 בשורה 11:

"ש. לא נתת צ'אנס בכלל?

ת. צ'אנס למה? לאחר שהתברר לי שהנתבע הפר סעיף יסודי מהותי בחוזה בינינו לא הייתה לי שום כוונה להמשיך התקשרות עסקית איתו".

גם הנתבעת שכנגד העידה דברים דומים, המקובלים עלי אף הם, כך בעמ' 24 שורה 4 ואילך:

"אתה ממהר להסיק מסקנות לאפ (הטעות במקור) אחד לא אצה הדרך, אתה מתייחס לזה כמקרה משפטי אני מתייחסת לזה כמקור פרנסה, לא אצה לנו הדרך, פנינו לעורכת הדין בתקווה למזער את הנזק שנגרם לנו, אתה אומר אצה לנו הדרך, לא אצה לנו הדרך, כשדיברנו עם אלי מנכל הקניון להפוך את הדוכן לחוקי, הוא אמר שזה השינויים האלה עולים 250 אלף שקל ואין להם שום כוונה לעשות את זה".

ובהמשך:

"ש. למה מיהרת להגיש תביעה ביום 15.6 פחות משבוע לאחר שקיבלת את המכתב מהקניון?

ת. זה אסור? איפה הבעיה? זה מראה על כך שלמדתי שיש לנו עסק עם נוכל וכדאי שאשמור על מה שאפשר לשמור ואעביר את זה לידיים של איש מקצוע

...

ש. לא חשבת שלהקטין את הנזק כדאי היה להמשיך ולהפעיל?

ת. בלהיות עוברת חוק? אני 25 שנה הייתי שוטרת תמיד פעלתי על פי חוק וכך אעשה גם בעתיד, לא אפעיל עסק בידיעה ברורה שאין לו רישיון כך אני פועלת".

כאמור, גישתם זו של התובע והנתבעת שכנגד מקובלת עלי, ולא היה מקום לדרוש מהם להמשיך ולהפעיל את הדוכן מתוך ידיעה ברורה שהדוכן פועל ללא היתר, כשברקע חרב כתב האישום מרחפת מעל ראשו של התובע, וקיימת דרישה לפנות את הדוכן מצד המשכירה. במצב דברים זה לא ניתן לזקוף לחובתם את העובדה כי בחרו שלא להמשיך ולבחון את האפשרויות העומדות בפניהם, ככל והיו קיימות כאלה, אלא פעלו בהתאם לדרישת העירייה והמשכירה.

משבוטל ההסכם כדין יש מקום להורות על השבה מלאה של הזכויות שקיבל כל צד כתוצאה מן ההסכם.

לידי התובע יש להשיב את הסך ששולם על ידו לנתבע במסגרת הסכם הזכיינות בסך 253,000 ₪, וזאת אף בהתאם להוראות סעיף 25.4 להסכם הזכיינות.

התובע והנתבעת שכנגד השיבו לידי הנתבע את הדוכן, תוך שהנתבע אינו מכחיש כי קיבל לידיו את נספח ז' לכתב התביעה, מכתבה של ב"כ התובע והנתבעת שכנגד מיום 24.5.16, בו עודכן הנתבע ביחס להתראה שקיבל התובע מן העיריה ולדרישת המשכירה לפנות את הדוכן, והתובע פונה אל הנתבע בדרישה שיפנה את הדוכן, שאם לא כן יעשה כן התובע.

התובע העיד כי בהתאם לדרישה מפורשת וברורה של הנתבע, לאחר שקיבל לידיו את המכתב הנ"ל, לא פינה את הדוכן (עמ' 15 שורות 31-33), ודברים אלה לא נסתרו על ידי הנתבע.

יתרה מכך, הנתבע העיד כי לאחר מכן פעל והשיג רישיון עסק זמני, ומכאן יש ללמוד כי הושב לידיו הדוכן.

דהיינו, כל אחד מן הצדדים השיב את שקיבל בהתאם להסכם הזכיינות, אשר כאמור בוטל כדין על ידי התובע.

אשר לתביעת התובע לחייב את הנתבע בפיצוי בגין הפסד רווח עתידי - על פי דוחות הרווח וההפסד שצורפו, בחודשים ינואר עד אפריל 2016 עמד הרווח בגין הדוכן על סך כולל של 12,000 ₪, דהיינו 3,000 ₪ לחודש.

הטענה כי יש מקום לפצות את התובע בגין הפסד רווח למשך 18 חודשי עבודה עתידיים, נטענה ללא ביסוס, הן ביחס לגובה הרווח הצפוי והן ביחס למשך התקופה. מכל מקום וודאי מוטלת על התובע חובת הקטנת נזקו והתובע לא סיפק נתונים ביחס לכך, ולא הוכיח כי בחודשים הרלוונטיים לא התפרנס ממקור חלופי.

בנוסף, מחקירת הנתבעת שכנגד עלה כי כבר בחודש אוגוסט 2016 החלה לעבוד בעבודות שונות, ולא הוצגו נתוני שכר בגין עבודות אלה. בנסיבות אלה, אין בידי לקבל את התביעה בכל הנוגע לרכיב זה.

בהתחשב בקביעה דלעיל ביחס להצהרה הבלתי מהימנה שהצהיר הנתבע בהסכם הזכיינות באשר למצב הדברים בכל הנוגע לתהליך קבלת רישיון העסק, וכן בהתחשב בעובדה שהתובע נדרש למסור גרסה (חקירה) ביחס להתראה שהתקבלה אצלו בנוגע להפעלת הדוכן ללא היתר, וכן נדרש לפנות את הדוכן על ידי הנהלת הקניון, ומנגד בשים לב למשך התקופה בה הפעילו התובע והנתבעת שכנגד את הדוכן, מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי בגין עוגמת הנפש, הטרחה וההוצאות שנגרמו לו כתוצאה מהתנהלות הנתבע, בסך כולל של 10,000 ₪.

נוכח הקביעה כי ההסכם בוטל כדין, ממילא אין צורך להידרש ולהכריע בטענות הנתבע כי יש לפסוק לו פיצוי מוסכם ללא הוכחת נזק בגין מחדלים שונים של התובע, הקבועים בהסכם. ראשית מדובר בטענות שנטענו בעלמא, ללא כל הוכחה, מעבר לכך, למען לא יצא הנייר חסר, יצויין כך:

• נוכח כל מה שפורט עד כה, נהיר הדבר כי אי השלמת הליך קבלת רישיון העסק, אשר האחריות עליו הוטלה על התובע (הזכיין), אינו מהווה הפרה של סעיף 25.5 להסכם הזכיינות, שכן בבסיס הדברים, כפי שפורט לעיל מצויה הצהרתו המטעה של הנתבע ביחס להיתכנות קבלת רישיון העסק לדוכן.

• הנתבע לא פנה מעולם לתובע במהלך תקופת הפעלת הדוכן ביחס לקופה הרושמת.

• גם אם הדוכן הפסיק את פעילותו למשך יותר מ- 21 יום, הרי שהיה זה על רקע ביטולו של הסכם הזכיינות כדין.

• משבוטל ההסכם כדין, כפי שנקבע לעיל, אין בסיס לדרישה לחייב את התובע והנתבעת שכנגד בסכומי שטרי החוב שחתמו להבטחת הסכם הזכיינות.

  אשר על כן דין התביעה שכנגד להידחות.

   

סוף דבר,

הנתבע ישלם לתובע סך של 253,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. בנוסף ישלם הנתבע לתובע סך של 10,000 ₪ בגין עוגמת הנפש והטרחה שנגרמה לתובע כתוצאה מהתנהלות הנתבע. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

כמו כן ישא הנתבע בהוצאות התובע והנתבעת שכנגד ובשכ"ט עו"ד, בסך כולל של 20,000 ₪.

ניתן היום, כ"א אדר ב' תשע"ט, 28 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.