ת"א 27070-07-13 מ. נ' באר שבע ואח'

תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת בעקבות נפילתה ברחוב ביום 10.7.12.

טענות הצדדים והמחלוקות ביניהם

לטענת התובעת, ביום 10.7.12 הלכה למכולת השכונתית הסמוכה לביתה ונפלה עקב הפרשי גובה בין מרצפות המדרכה לבין מכסה מתקן 'בזק' השקוע במדרכה. לטענת התובעת, עיריית באר שבע התרשלה בתחזוקת המדרכה הציבורית ועקב כך נגרם לה לנזק. כמו כן טענה התובעת כי העירייה הפרה חובה חקוקה. התובעת התייחסה לחובות הקבועות במספר חוקים כשהעיקרי בינהם הוא פקודת העיריות [נוסח חדש].

הנתבעות הן עיריית באר שבע (להלן: "העירייה") והמבטחת שלה. לטענתן, דין התביעה להידחות. לטענת הנתבעות הסיבה האמיתית לנפילתה של התובעת הייתה סחרחורת ולא הפרשי גבהים במדרכה. לחילופין טענו הנתבעות, כי הפרשי הגבהים אליהם מתייחסת התובעת הם הפרשים זעירים, שאינם מעידים על רשלנות כלשהי ואין בהם משום הפרת חובה חקוקה. בכל מקרה, לטענת הנתבעות, יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור ניכר, מאחר שמדובר במקום שהיה מוכר לה היטב והאירוע התרחש באור יום.

בתיק מונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי, ד"ר גרטי, שקבע כי לתובעת נותרה בעקבות הנפילה נכות צמיתה בשיעור של 14.5%, מהם 10% בגין קרסול רגל שמאל ו - 5% בגין המפרק. בנוסף קבע ד"ר גרטי, כי התובעת הייתה באי כושר מלא לתקופה של 5 חודשים ובאי כושר בשיעור 40% למשך 3 חודשים נוספים.

אבחן להלן את המחלוקות בין הצדדים הן לעניין הסיבה לנפילה, הן לעניין החבות והן לעניין הנזק.

הסיבה לנפילת התובעת – טענות הצדדים

הנתבעות ביססו טענתן בדבר הסחרחורת שהביאה לנפילת התובעת, בראש ובראשונה, על דו"ח הפינוי של מד"א שצורף על ידן כמוצג 3. עיון בדו"ח מעלה כי התובעת מסרה לחובש של מד"א בסמוך לאחר הנפילה, כי התעלפה לאחר שהרגישה סחרחורת. הנתבעות סבורות כי דו"ח הפינוי של מד"א הוא מסמך שנרשם על ידי עד ניטרלי נטול פניות, בזמן אמת ועל כן יש לו משקל רב ואם התובעת בזמן אמת סברה שנפלה עקב סחרחורת, יש להניח שכך היה.

בנוסף צירפו הנתבעות למוצגים מטעמן שני מסמכים רפואיים מספטמבר ומאוקטובר 1998, בהם הוזכר כי התובעת סובלת מסחרחורת.

הנתבעות מציינות כי התובעת, במסגרת עדותה, העלתה גרסה חדשה שלא בא זכרה בכתב התביעה או בתצהיר מטעמה, לפיה היא למעשה נפלה פעמיים, כשלאחר הפעם הראשונה כשניסתה להתרומם, חשה סחרחורת בגלל שנחבלה בראשה ונפלה בשנית. לטענת הנתבעות, מדובר בהרחבת חזית ומכל מקום אין לקבל גרסה חדשה זו של התובעת.

התובעת טענה כי אין לייחס כל משקל למסמכים הרפואיים שצירפו הנתבעות משנת 1998, מאחר שהתייחסו לאירועים שאירעו 14 שנה טרם אירוע הנפילה ולא צורף תיעוד רפואי עדכני יותר, ממנו עלה כי התובעת סובלת מסחרחורות. התובעת עצמה העידה כי איננה סובלת מסחרחורות. כמו כן, טענה התובעת כי אין לייחס משקל רב מדי לרשום בדו"ח של מד"א, מאחר וכפי שעלה מחקירת עורך הדו"ח (מר זיסו), הדו"ח לא נרשם בזמן אמת מפיה של התובעת, אלא נרשם בבית החולים לאחר פינויה של התובעת ממקום הנפילה. עוד טענה התובעת כי עורך הדו"ח, שהיה ראש הצוות שטיפל בתובעת בשטח, ווידא את מצב ההכרה של התובעת על ידי שיחה בלבד ויתכן שהתובעת לא הייתה במלוא חושיה כשמסרה לו את המידע הרשום בדו"ח. בנוסף טענה התובעת כי היא שוחחה עם החובשת שהייתה עם מר זיסו ולא עם מר זיסו עצמו ועל כן הדברים שרשם מר זיסו הם דברים שנמסרו לו מפי החובשת ולא ישירות מפי התובעת.

התובעת סומכת טענתה בנוגע לסיבת הנפילה גם על עדותו של בעל המכולת הסמוכה שהעיד מטעמה ואשר היה הראשון שחש לעזרתה לאחר שנפלה. לטענתה בעל המכולת, מר סלפטי, היה עד לנפילה והוא עד בלתי תלוי, ועל כן יש לקבל את גרסתו בעניין זה לפיה סיבת הנפילה הייתה הפרשי הגבהים במדרכה.

בכל הנוגע לעדותו של מר סלפטי, טענו הנתבעות כי גם אם, כטענתו, יכול היה ממקומו בתוך המכולת לראות את הנפילה, הרי שהוא העיד שלא ראה את שהתרחש עד לרגע בו ראה את התובעת על הקרקע. כך או כך, הוא לא טען כי יכול היה לראות מה גרם לנפילה ובוודאי לא יכול היה לדעת אם התובעת נפלה עקב סחרחורת.

הסיבה לנפילה – דיון והכרעה

אני סבורה כי לא ניתן לקבל את טענת הנתבעות כי התובעת נפלה עקב סחרחורת. כפי שאפרט, אינני מקבלת את גרסתה של התובעת כי נפלה פעמיים והפעם השנייה הייתה עקב סחרחורת שנגרמה מן המכה שקיבלה בנפילה הראשונה, אולם אני סבורה כי לא הוכח שהתובעת נפלה עקב סחרחורת כלל.

אני דוחה את טענתה של התובעת לעניין שתי הנפילות. אינני קובעת כי גרסה זו היא בבחינת הרחבת חזית כפי שטענו הנתבעות, מאחר שכתב התביעה לא חייב לכלול את כל פרטי האירוע, אלא רק את עיקרי הדברים. עם זאת, העובדה כי גרסה זו לא נכללה בתצהירה של התובעת ועלתה רק בעדותה, פוגעת במהימנותה. בהקשר זה אציין, כי אזכור גרסה זו של התובעת בתשובה 34 לתצהיר התשובות לשאלון, אינו הופך אותה לחלק מגרסת התובעת בתצהירה, ויש אף לשים לב כי בתשובה 34 התובעת מציינת אומנם כי ניסתה לקום ונפלה שוב, אולם אינה מציינת כי נפלה בפעם השנייה עקב סחרחורת.

אוסיף לכך, כי גם מר סלפטי בתצהירו, לא טען שלאחר שניגש לתובעת וניסה לסייע לה לקום, היא נפלה פעם נוספת. התובעת בעדותה, טענה כי הוא ניגש אליה והרים אותה ואז נפלה שוב (ע' 9 ש' 8,9 וש' 21,22), אולם אין זכר לגרסה זו בתצהיר של מר סלפטי וזאת למרות שבעדותו ציין כי ראה את הנפילה של התובעת (ע' 4 ש' 6). סביר אם כן להניח, כי אילו היו שתי נפילות, מר סלפטי היה רואה זאת ומתייחס לכך. על כן, אני דוחה את גרסת התובעת כי הסחרחורת המופיעה בדו"ח מד"א היא סחרחורת שנגרמה עקב הנפילה הראשונה ולפני הנפילה השנייה.

עם זאת, אני מסכימה עם התובעת כי ניתן לייחס ערך מוגבל לרישום בדו"ח מד"א. ראשית מן הטעם, שגם אם התובעת הייתה בהכרה מלאה ושוחחה עם חובשי מד"א, היא הייתה מן הסתם בשוק מסוים מהנפילה בה אף נחבלה בראשה. כמו כן, מן הסתם סבלה מכאבים עקב השבר ברגל שמאל ועל כן, וודאי שבאותו רגע לא התפנתה לחשוב מה היה הגורם לנפילתה וגם אם הדבר הראשון שאמרה באשר לנפילה הוא סחרחורת, אין בכך עדות משמעותית לכך שסחרחורת אכן הייתה הגורם לנפילתה.

שנית, גם אם מר זיסו מתורגל בכתיבת דו"חות וכדבר שבשגרה עושה כן לאחר הפינוי לבית החולים, ברור שאין הדבר דומה לרישום מילה במילה מפי התובעת עצמה בזמן אמת, מה גם שלטענת התובעת היא מסרה את הדברים לחובשת ולא למר זיסו וטענתה זו לא נסתרה. על כן, אפשר שהתובעת הזכירה סחרחורת והדברים נרשמו באופן בו נרשמו, מאחר שנמצאה שוכבת על המדרכה, אולם לא ניתן לבנות תילי תילים על רישום זה.

משאני דוחה את הטענה כי התובעת נפלה עקב סחרחורת, אני קובעת כי הטעם לנפילה של התובעת היה הפרשי הגבהים בין אבני המדרכה לבין מכסה מתקן 'בזק', כטענת התובעת.

שאלת החבות

התובעת טענה כי יש לראות בהפרשי הגבהים הללו רשלנות של העירייה והפרת חובה חקוקה מצדה ואילו הנתבעות טענו כי מדובר בהפרשי גובה זעירים, אשר אין בהם כדי להטיל אחריות על העירייה.

תמונות של מקום הנפילה צורפו למוצגי התובעת כמוצג א'. לאחר עיון בתמונות אלה, אני סבורה כי אכן אין מדובר בהפרשי גובה משמעותיים, אולם ניתן לראות כי מדובר בהפרשים אשר יכולים לגרום לאדם להיכשל. אבחן אם כן, אם יש לראות בהתנהלות העירייה במקרה זה משום הפרת חובה חקוקה.

חמישה הם יסודותיה הפוזיטיביים של עוולת הפרת חובה חקוקה הקבועה בסעיף 63(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"): הראשון, חובה המוטלת על מזיק מכוח חיקוק; השני, החיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק; השלישי, המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; הרביעי, ההפרה גרמה לניזוק נזק; החמישי, הנזק שנגרם הוא מסוג הנזק אליו נתכוון החיקוק. היסוד השלילי הקבוע בסיפא של סעיף זה הוא שהחיקוק, לפי פירושו הנכון, לא התכוון לשלול את הסעד בנזיקין (ראה למשל ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' פ"ד לז(1) 113, 136).

החובות החקוקות המוטלות על העירייה, מכוח היותה הרשות המקומית שבמקרקעין בתחום שיפוטה אירע המקרה, נקבעו בין היתר בסעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"). סעיף 235(2) לפקודה קובע כי על העירייה לדאוג, בין היתר, לתיקון הרחוב ולתאורה וסעיף 235(3) מחייב אותה למנוע ולהסיר מכשולים. סעיף 249(11) לפקודה מסמיך את העירייה לדאוג למצב התקין של כל רחוב. נראה, אם כן, כי העירייה מחויבת ומוסמכת לדאוג לתקינות הרחובות שבתחום שיפוטה ובכך התקיים היסוד הראשון של העוולה.

באשר ליסוד השני, נראה כי החיקוקים שהוזכרו, נעשו לטובתו או להגנתו של הציבור המשתמש בדרך שבתחום הרשות המקומית ובכלל זה - התובעת. ראה בהקשר זה למשל ת"א (חי') אבו אלהווה נ. עיריית ירושלים ואח' שם בע' 10 לפסק הדין נקבע:

"... אין ספק שהחיקוקים שהוזכרו לעיל נעשו לטובתו ולהגנתו של הציבור המשתמש בדרך שבתחום הרשות המקומית. הנתבעת היא רשות ציבורית אשר הוטלה עליה האחריות להחזיק במצב תקין את הדרכים הציבוריות הנמצאות בתחום שיפוטה. בין היתר, על ידי תאורה, התקנת מעקה כאשר ישנם הפרשי גובה ועוד. סמכות זו אין לראותה בגדר רשות אלא בגדר חובתה של הרשות כלפי משתמשי הדרך."

היסוד השלישי עניינו הפרת החובה המוטלת על העירייה. לטענת הנתבעות נפסק זה מכבר, שמרצפות של עיר אינן אמורות להיות חלקות, אין מדובר ברצפה של בית והפרשים זעירים בגובה אינם מטילים על העירייה אחריות בנזיקין. הנתבעות הפנו בין היתר לע"א (י-ם) 4344/97 ג'ני נ. עיריית רמת גן שם נקבע:

"... רחובות ומדרכות עיר אינם "משטח סטרילי" ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ו"גלים" של שיפועים כאלו או אחרים. עובדה זו איננה רק מציאות המוכרת לכולנו, אלא שזוהי מציאות הכרחית הנובעת מכך שכפי שהועד בבית משפט קמא, מדובר במאות קילומטרים של דרכים ומדרכות שנעשה בהם שימוש על ידי עשרות אלפי אנשים, זאת בנוסף לעגלות, משאות, כלי רכב וכל כיוצא באלה.

"מצרך המוני" כזה נועד להקל על מעבר אנשים... ולא להיות מודל גיאומטרי שיש בו יושר מתמטי על פני מפלס. "גלים" שונים במפלסי דרכים אלו, כמו מרצפות הבולטות קמעא פה ושם ברחובות או מדרכות מרוצפות... הם פועל יוצא של עצם השימוש ההמוני בדרכים שמדובר בהם... אין חולק שעירייה חייבת לטפל במפגעי בטיחות שיש בדרכים הנמצאות בטיפולה ואחזקתה, ואולם לא כל סטייה "מיושר מתמטי" של מפלסי דרכים הוא מפגע...".

אין חולק, כי רחוב ורצפה של בית מגורים אינם זהים ואינם נדרשים להיות זהים. עם זאת אני סבורה כי יש להבחין בין הפרש גבהים קטן בין אבני מרצפת, אשר נגרם עם הזמן וכתוצאה מן השימוש, לבין המקרה שלפניי, בו מדובר בהפרש גבהים בין אבני המרצפת לבין מכסה מתקן בזק. הפרש הגבהים כפי שנראה בתמונות, אינו תוצאה של בלאי טבעי ושימוש, אלא נראה יותר כאופן בו נעשה הריצוף מסביב למכסה המתקן מלכתחילה. ניתן לראות בתמונות כי המכסה העשוי מתכת כלשהי, מוקף מסגרת של בטון ומסביבה נעשה ריצוף של אבני מרצפת, אלא שבמקום שבין הבטון לבין אבני המרצפת יהיה מעבר חלק, אבני המרצפת מוגבהות מעט מגובה הבטון ויוצרות מעין מדרגה קטנה ולא אחידה. אני סבורה כי בכך יצרה העירייה מפגע והפרה את החובה המוטלת עליה לדאוג לתקינות הרחוב ולמנוע מכשולים. על כן היסוד השלישי של העוולה התקיים גם כן.

הפרה זו היא שגרמה לנזק שנגרם לתובעת, והנזק נכלל בסוג הנזקים אותם נתכוונו דברי החיקוק שצוינו למנוע ובכך התקיימו היסודות הרביעי והחמישי של העוולה. לפיכך, מסקנתי היא שהעירייה חבה כלפי התובעת בעוולה של הפרת חובה חקוקה.

משהגעתי למסקנה בדבר אחריותה של העירייה בשל הפרת חובה חקוקה, אין הכרח לדון בשאלת הרשלנות אולם לשם השלמת התמונה אתייחס בקצרה אף לעוולה זו. יסודותיה של עוולת הרשלנות הם שלושה: קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הנתבע כלפי התובע; הפרת חובת הזהירות, היינו התרשלות הנתבע וגרימת נזק לתובע כתוצאה מהפרת חובת הזהירות.

בענייננו, מדובר בתאונה שאירעה לתובעת בעת שהלכה במקרקעין בתחום שיפוטה של העירייה. קיומה של חובת זהירות מושגית בין רשות מקומית לבין ציבור ההולכים בתחומה, הינה בבחינת 'מושכלות ראשונים'. הפסיקה הכירה לא פעם בחובת הזהירות של רשות מקומית כלפי משתמשי הדרכים שבתחום שיפוטה משום שהבעלות והשליטה במקרקעין יוצרים זיקה בין הרשות המקומית לבין ציבור המשתמשים בדרכיה ומכאן מוטלת על הרשות חובה למניעת סיכונים. כך נקבע למשל בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 132 וכן ראה ע"א 862/80 עיריית חדרה נ. אהרון זוהר פד לז(3) 757 (להלן: "פס"ד זוהר") בע' 766 שם נקבע:

"הבעלות והחזקה במיטלטלין או במקרקעין, אשר יש בהם סיכון, יוצרות חובת זהירות מושגית כלפי מבקר. מכאן חובתה של רשות דרכים למנוע נזק מפגמים בדרך (ע"א 144 /60[6]). מכאן חובתו של בעל מקרקעין כלפי מבקרים למנוע סיכונים בלתי סבירים במקרקעין...".

חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת עפ"י מבחן הצפיות, היינו: האם ניתן היה לצפות את התרחשות הנזק בנסיבות המקרה. אני סבורה שניתן לצפות כי במקרה בו קיימים הפרשי גבהים בין אבני המרצפת לבין מכסה של מתקן שירות, עלול הולך רגל למעוד. לפיכך, אני סבורה כי קיימת אף חובת זהירות קונקרטית בענייננו.

האם הפרה העירייה חובה זו? אני סבורה כי נוכח האפשרות לוודא כי לא תיווצר מדרגה בין מכסי מתקנים לבין אבני המדרכה, יש לומר כי העירייה הפרה חובתה. כאמור, אין אנו במקרה של היווצרות פער גבהים בין אבני המרצפת עקב שימוש ובלאי, ומכל מקום לא נטען כך בפניי, אלא במקרה בו האבנים הותקנו באופן היוצר הפרשי גובה. לא היה כל קושי למנוע הפרש גובה זה בעת התקנת האבנים מסביב למתקן השירות.

אוסיף עוד, כי לא נטען בפניי שהטלת אחריות על העירייה במקרה כזה תטיל עליה עול בלתי סביר וכי אין להתערב בסדר העדיפויות של העירייה בביצוע חובותיה. מעצם הגישה של העירייה כי אין מדובר במפגע כלל, ברור כי לא היה בכוונתה בשום שלב לתקן את הפרש הגובה. ראה בהקשר זה בפס"ד זוהר בע' 766.

כאמור לעיל, אני סבורה כי בנסיבות המקרה כאן, הפרה העירייה את חובת הזהירות המוטלת עליה. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת ניזוקה כתוצאה מן הנפילה ומשקבעתי כי הפרשי הגבהים הם שגרמו לנפילה ויש בהם משום הפרת חובת הזהירות של העירייה, אני קובעת כי העירייה עוולה כלפי התובעת גם בעוולת הרשלנות.

אשם תורם

לטענת הנתבעות, יש לייחס לתובעת אשם תורם משמעותי וזאת מאחר שמדובר במקום בו, לפי עדותה שלה, היא הלכה פעמיים כל בוקר, הכירה את המקום היטב והיה עליה לשים לב לאופן הליכתה.

לטענת התובעת, אין מקום לייחס לה אשם תורם. היא לא עסקה בפעילות מסוכנת במיוחד, אלא פשוט הלכה לתומה ברחוב ועל כן אין מקום להפחית מן הפיצוי המגיע לה.

סעיף 68 לפקודת הנזיקין קובע כי בית המשפט יפחית את שיעור הפיצויים שנקבע, תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק. אין בטענת 'אשם תורם' כדי לשלול את אחריות המזיק, אלא רק כדי להקטין את חובת הפיצוי (ראה בעניין זה למשל ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי ואח' פד נח(1)1).

התובעת הפנתה לפסיקה בה נשלל אשם תורם של הולך רגל שנחבל, בין היתר משום שאין אדם נדרש ללכת כשפניו כבושות בקרקע ולהיזהר מכל מכשול. עם זאת, ברור כי אדם נדרש להביט ולשים לב לדרך בה הוא פוסע ואף עליו מוטלת אחריות בעניין זה. בת"א (ת"א) 3078-02-10 גרינברג נ. עיריית בת ים אליו הפנתה התובעת נקבע:

"... בקביעת קיומו של האשם העצמי התורם יש לבחון, אם נהגה התובעת כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה. חלוקת האחריות בין המזיק לניזוק נעשית על-פי מבחן "מידת האשמה". בית המשפט מציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. המבחן להטלת אשם תורם הוא מבחן האדם הסביר. ב"כ הנתבעות טען בכלליות כי יש לנכות אשם תורם כמקובל בשיעור של 50% מבלי שנתן התייחסותו לפרטי התאונה.

לא שוכנעתי כי יש לזקוף רשלנות תורמת לחובת התובעת, לנוכח מיקום המפגע הנחזה כקרוב מאוד למדרכה באופן המקשה על זיהויו וכאשר לא הוכח כי התובעת מכירה את המקום וערה למפגע או כי היה עליה לנהוג אחרת, לנקוט באמצעי זהירות, או לבחור בדרך חלופית."

בענייננו, האירוע התרחש לא רחוק ממקום מגוריה של התובעת ועפ"י עדותה היא הכירה את הדרך משום שעברה בה פעמים רבות, פעמיים כל יום. כמו כן התרחש האירוע באור יום מלא ולא היה קושי להבחין במפגע. בהתחשב באמור אני סבורה כי בענייננו יש להטיל אשם תורם על התובעת בשיעור של 50%.

הנזק

התובעת תבעה פיצוי של 80,000 ₪ בגין כאב וסבל. הנתבעות סברו כי לכל היותר יש לפצות את התובעת בסכום של 20,000 ₪ בגין רכיב נזק זה, בהתחשב בגילה.

אני סבורה כי בנסיבות העניין יש לפצות את התובעת בסכום של 40,000 ₪, בהתחשב בשיעור הנכות שנקבע לה, בגילה ובתקופת אי הכושר שנקבעה לה.

התובעת תבעה פיצוי של 10,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות. הנתבעות סברו כי בהיעדר קבלות כלשהן, למעט בגין חוות דעת רפואיות, אין מקום לכל פיצוי ברכיב נזק זה.

אני סבורה כי למרות היעדר הקבלות, יש מקום לפסוק פיצוי גלובלי ברכיב נזק זה, בהתחשב בשיעור הנכות של התובעת, לרבות אי הכושר הזמני המלא לתקופה ממושכת ואעמיד את הפיצוי על סכום של 6,000 ₪.

התובעת תבעה פיצוי בגין ניידות, לפי חישוב של 25-30 ₪ למונית לכל כיוון, מונית אחת ביום, הן לעבר והן לעתיד. הנתבעות טוענות כי אין מקום לפיצוי כלל. לטענתן, לא כל אדם נוסע כל יום במוניות ולא כל נסיעה במונית קשורה למצב הקרסול של התובעת.

אני סבורה כי אף בנוגע לפיצוי בגין ניידות יש ליתן סכום גלובלי. נראה כי בשמונת החודשים הראשונים לאחר התאונה, וודאי נזקקה התובעת לסיוע בהתניידות, כשהייתה באי כושר מלא ואף באי כושר של 40%. אף לאחר מכן, ניתן להניח כי התובעת תתקשה להתנייד באוטובוסים. עם זאת, התובעת אינה עובדת ולא נטען כי היא נדרשת להגיע ליעד כלשהו מדי יום. כל שעלה לגבי סדר יומה של התובעת הוא כי בעבר וככל הנראה גם היום, היא הולכת מדי יום פעמיים למכולת, ברגל. לפיכך, אני מעמידה פיצוי זה על סכום כולל של 20,000 ₪ לעבר ולעתיד.

בכל הנוגע לעזרת הזולת, לגבי ששת החודשים הראשונים לאחר התאונה, התובעת תובעת פיצוי חודשי בסכום של 3,000 ₪ לחודש ולאחר מכן ועד תום תוחלת החיים, פיצוי לפי סיוע של 5 שעות שבועיות בעלות של 50 ₪ לשעה. התובעת ציינה, כי למרות שלא הכחישה שקיבלה סיוע מהמל"ל לפרק זמן מסוים, הרי שהנטל על הנתבעות להביא ראיה לגבי ניכוי של גמלת סיעוד ועל כן, לדידה, אין מקום לניכוי כלשהו בהקשר זה.

לטענת הנתבעות, התובעת לא הוכיחה כי קיבלה מבני משפחתה סיוע מעבר לסיוע הרגיל בין בני משפחה. לטענתן, מדובר באישה מבוגרת הסובלת ממחלות רבות, ללא קשר לאירוע הנפילה, כמו סוכרת ויתר לחץ דם ועל כן הייתה נזקקת לעזרה, לתרופות ולביקורים בקופת חולים ללא קשר לאירוע זה.

אני סבורה כי בחמישה חודשי אי הכושר המלא, וודאי נזקקה התובעת לסיוע החורג מן הסיוע המקובל בין בני משפחה וחורג מן הסיוע שנדרש לאדם בגילה גם עם מחלות שונות כמו סוכרת ויתר לחץ דם. לאחר תקופות אי הכושר, אני סבורה כי תוספת הסיוע לה זקוקה התובעת מעבר לסיוע לו הייתה נזקקת ממשפחתה - בהתחשב בגילה - היא קטנה. על כן, אף ברכיב נזק זה מצאתי כי יש לפסוק פיצוי גלובלי, אותו אעמיד לעבר ולעתיד על סכום של 20,000 ₪.

סוף דבר

העולה מן המקובץ הוא כי אני מעמידה את סכום הנזק שנגרם לתובעת על 86,000 ₪. בהתחשב באשם התורם שקבעתי לתובעת, אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובעת 43,000 ₪.

לסכום זה יש להוסיף הוצאות משפט שהוציאה התובעת בגין הליך זה. אגרת משפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום ששולמה ועד למועד התשלום בפועל, חלקה של התובעת בשכר טרחת המומחה מטעם בית המשפט בסכום של 2,950 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 29.4.14 ועד למועד התשלום בפועל. התובעת צירפה לכתב התביעה חוות דעת רפואית מטעמה, אולם לא צורפה קבלה על תשלום בגין חוות דעת זו. ככל שהתובעת תציג לנתבעת קבלה על תשלום בגין חוות דעת זו, על הנתבעות להוסיף אף סכום זה לסכום ההוצאות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום ביצוע התשלום על ידי התובעת ועד למועד התשלום בפועל על ידי הנתבעות. בנוסף, תישאנה הנתבעות בשכר טרחת עו"ד של התובעת בסכום של 10,060 ₪.

כל הסכומים הנקובים לעיל ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק דין זה.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ט"ז שבט תשע"ז, 12 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.