לוין ואח' נ' פרי ואח'

לפני תביעה לתשלום סך של 4,090,310 ₪ שהוגשה ע"י אנג'לה לוין (להלן: "התובעת 1") בשמה ובשם בעלה אליוט לוין ז"ל וליאה וייס (להלן: "התובעת 2") בשמה ובשם בעלה משה וייס ז"ל (להלן: "התובעים" או "התובעות") נגד ישראל פרי ז"ל (להלן: "פרי"), ד"ר אלכסנדר פרי והארגון למימוש האמנה על בטחון סוציאלי (ישראל – מערב גרמניה) (להלן: "הארגון") שהשניים עמדו בראשו. עניינה של התביעה, שירותים שהציע הארגון לתושבי ישראל לטיפול ברכישת זכויות לקבלת רנטה מממשלת גרמניה, מתן הלוואות לרכישת הזכויות לרנטה וכן ביטוח לפטור מהמשך תשלום ההלוואה במקרה של מוות.

רקע עובדתי

התביעה הוגשה על רקע הרשעת פרי והארגון בשורה של עבירות בת"פ 40258/01 מדינת ישראל נ' פרי ואח' (2007) (להלן: "פסק הדין הפלילי") שאושרה בערעור בע"פ 1784/08 ישראל פרי נ' מדינת ישראל (2009) ואושרה שוב בדיון הנוסף דנ"פ 2334/09 ישראל פרי נ' מדינת ישראל, פ"ד סד (3) 502 (2011) (להלן: "הדיון הנוסף"). בהליכים הפליליים נקבע בין היתר כי השירותים שנתנו פרי והארגון ללקוחות היו נגועים במצגי שווא שעלו כדי עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וגניבה בידי מורשה, ובעבירה של תיווך בביטוח שלא בהיתר.

התובעות ובעליהן המנוחים הצטרפו בסוף שנות ה-80 לתכנית שנודעה בשם הפנסיה הגרמנית.

בהתאם לאמנה על ביטחון סוציאלי שנחתמה בין ישראל לבין מערב גרמניה ב-1973 (להלן: "האמנה"), ניתנה לתושבי ישראל שעמדו בתנאים מסוימים אפשרות להצטרף לתוכנית פנסיה של המוסד לביטוח סוציאלי הגרמני (להלן: "BFA").

כפי שפורט בדיון הנוסף (בפסק הדין של כבוד השופטת פרוקצ'יה), הצטרפות לתכנית הותנתה בתשלום חד פעמי ורטרואקטיבי שיכסה את כל הפרמיות שנדרשו ביחס לתקופת העבר (להלן: "תפ"ר"), שהקנה לאדם ששילם אותו את הזכות לקבלת רנטה חודשית בסכום מסוים החל מגיל 65. פרי ואדם נוסף הקימו את הארגון בשנת 1983 במטרה להעמיד מנגנון שיאפשר לזכאים המעוניינים להצטרף לתכנית לעמוד בדרישת התפ"ר, תוך הפקת רווחים לעצמם מקיומו של המנגנון.

פרי והארגון השיגו הסכמה של בנק גרמני להעמיד אשראי לזכאים שיבקשו לקבל הלוואות לצורך השתלבות בתכנית. הבנק הגרמני התנה את הקצאת האשראי בכך שתוקם חברה שלה יוקצה האשראי והיא זו שתעניק את ההלוואות לזכאים שיבקשו להצטרף לתכנית ובכך שלכל לווה תיערך פוליסת ביטוח חיים להבטחת פירעון יתרת ההלוואה במקרה מות הלווה טרם סילוק ההלוואה. דמי הביטוח לכיסוי יתרת ההלוואה אמורים היו להשתלם לחברה המלווה לאחר פטירת הלווה (פסקה 3 לפסק הדין).

פרי והארגון הקימו בשנת 1986 חברות זרות ) B.G. Financing Ltdלהלן: "("BGA

ו- B.G. Assistance Ltd (להלן: "BGA") כדי לטפל ברכישת זכויות הפנסיה עבור הלקוחות ומתן אשראי ללקוחות שהוכרו כזכאים להצטרף לתכנית, למימון תשלום התפ"ר (להלן גם: "חברות האשראי").

השופטת פרוקצ'יה תיארה את הקשר בין הלווה לבין BGF ו-BGA כך: