מרטין נ' גבאי ואח'

1.ראשיתה של התובענה שלפניי בהתנגדות לביצוע שיק בסך של 192,375 ש"ח שהוגשה ללשכת ההוצאה לפועל בירושלים (להלן: השיק או שטר הביטחון). השיק הוגש לביצוע ביום 11.6.2012 על ידי התובע, יששכר מרטין (להלן: "התובע"). השיק משוך מחשבונה של נתבעת 1, חנינה (חנה) גבאי, ובגב השיק חתמה נתבעת 2, רונית גבאי, כי היא ערבה אישית בערבות אוול לשיק האמור (להלן: הנתבעות או נתבעת 1 ונתבעת 2, בהתאמה). ביום 7.10.2012 ניתנה לנתבעות רשות להתגונן (כב' הרשמת מ' אב-גנים ויינשטיין). כפי שיובהר בהמשך, הרשות ניתנה על יסוד טענת הנתבעות כי ההלוואה נפרעה במלואה.

טענות הצדדים

2. הואיל וההליך החל בהגשת השיק לביצוע בהוצאה לפועל, טענות הנתבעות הובאו תחילה במסגרת תצהיר שהוגש בתמיכה להתנגדות לביצוע שטר. התצהיר הוא של אבי גבאי, שהוא בנה של נתבעת 1 (להלן: גבאי). לטענת גבאי, הוא נטל מהתובע הלוואה בשוק האפור. בתצהיר לא פורט התאריך שבו ניטלה ההלוואה וגם לא גובהה של ההלוואה. גבאי טען כי ביום 10.11.2009 החזיר את כל ההלוואה שנטל מהתובע. באותו יום, לפי הטענה, נחתם בינו לבין התובע הסכם, שבו נכתב כי כל סכום ההלוואה שולם, למעט סך של 4,000 ₪ (להלן: ההסכם). לטענת גבאי, ביחס לסכום שנותר, בגובה של 4,000 ₪, נקבע בין הצדדים כי מכר של השניים, מר יובל אלקבץ (להלן: אלקבץ), הוא שיכריע אם גבאי חייב לשלמו לתובע אם לאו. לטענת גבאי, אלקבץ קבע שהוא אינו חייב לשלם את הסכום האמור. בתצהיר ההתנגדות נטען עוד כי השטר שנמסר לתובע והוגש לביצוע בהוצאה לפועל היה ריק, ללא סכום או תאריך, והתובע הוא שמילא את הסכום והגיש אותו לפירעון שלא כדין, הואיל וההלוואה הוחזרה במלואה. בתצהיר ההתנגדות לא הובהר מתי השיק נמסר לתובע, אולם נטען כי מדובר בשיק "מלפני 4 שנים בערך" אשר היה אחד משורה של ערבויות שניתנו לתובע כבטוחה לפירעון ההלוואה. עוד נטען כי מדובר בחשבון בנק שנסגר לפני מספר שנים. בתצהיר שהוגש מטעם גבאי במסגרת תצהירי העדות הראשית הוסיף גבאי כי מלוא ההלוואה וכי התשלומים עבור ההלוואה הועברו לתובע הן על ידי גבאי הן על ידי הנתבעות. גבאי טען כי התובע מעולם לא המציא לו קבלה עבור התשלום וכן לא החזיר לו את השיקים שקיבל.

בתמיכה להתנגדות וכן במסגרת הגשת הראיות הוגשו גם תצהירי הנתבעות. בתצהיריהן אישרו הנתבעות כי ההמחאה נושא ההליך הנוכחי ניתנה לתובע כביטחון להלוואה שנטל גבאי ממנו. הנתבעות ביססו את הגנתן על טענת פרעתי, אותה תמכו בהסכם שנחתם, לכאורה, בין התובע לבין גבאי. לטענת הנתבעות, הן העבירו לתובע כספים במזומן לטובת פירעון ההלוואה שנטל גבאי, אולם לטענתן, למרות שמספר פעמים העבירו לתובע סכומי כסף כאלה ואחרים, מעולם לא קיבלו ממנו אישור או קבלה עבור התשלום, והוא לא החזיר להן את השיקים שמסרו לו. הנתבעות טענו עוד שההלוואה נפרעה במלואה, ולראיה, גבאי אמר להן שהתובע חתם על ההסכם. במסגרת תצהירי העדות הראשית צירפו הנתבעות גם תצהירים של שני עדים נוספים: יובל אלקבץ – שלפי הטענה היה אמור להכריע במחלוקת שבין התובע לגבאי בסוגיית תשלום יתרה של 4,000 ₪ (להלן: אלקבץ); וקובי יעקב דיין, שלטענתו עבד בעבר עם התובע כגובה כספים מלקוחות (להלן: דיין).

3.מטעם התובע הוגש תצהירו שלו. התובע טען כי נהג להלוות כספים לגבאי וגם לנתבעת 1 וכי תמורת הכספים הפקידו הנתבעות בידו שיקים אשר לא כובדו. לתצהיר העדות הראשית מטעמו צירף התובע העתקים של השיקים שנמסרו לו. התובע הוסיף כי ההסכם שצורף לתצהיר ההתנגדות הוא הסכם מזויף, והוא עצמו אינו חתום על ההסכם. התובע ציין כי בעקבות הגשת ההסכם האמור לתיק בית המשפט הוא הגיש תלונה במשטרה בטענת זיוף. לטענת התובע, הוא ערך תחשיב של כל השיקים שנותרו בידו (16 שיקים בסך של 149,075 ₪, ללא ריבית והצמדה), אשר לשיטתו גבאי או הנתבעות לא פרעו, והגיש לביצוע את שיק הביטחון על הסכום הכולל של השיקים בתוספת ריבית והצמדה. התובע צירף לתצהירו העתק מסמך ערבות אישית מטעם גבאי ורעייתו, רחל גבאי, שבו הם התחייבו לכסות כל חוב שייווצר כתוצאה משיקים שיחוללו בחשבון הבנק של נתבעת 1. בנוסף צירף התובע הודעות שנגבו ממנו, מאלקבץ ומגבאי במסגרת חקירת המשטרה בתלונה שהתובע הגיש בשל טענתו לזיוף חתימתו על גבי ההסכם. עוד צורף לתצהיר דוח עימות שבוצע במשטרה בינו לבין גבאי ביום 20.12.12.

דיון והכרעה

4. בין בעלי הדין לא הייתה מחלוקת כי השיק שהוגש לביצוע הוא שיק ביטחון שנועד להבטחת ההלוואה שנטל גבאי מהתובע. לא הייתה גם מחלוקת כי הנתבעות חתמו על השיק (נתבעת 1 כמושכת השיק ונתבעת 2 כערבה), וכי הוא נמסר לתובע מבלי שצוין על גביו סכום ותאריך פירעון. מדובר, איפוא, בשטר שהצדדים התנו את החיוב בגינו רק בהתקיים תנאי מסוים – אי פירעון ההלוואה על ידי גבאי (ראו, רע"א 2157/07 אדאט נ רנתיסי, פסקה ז' להחלטת כב' השופט א' רובינשטיין וההפניות שם (02.08.07)). המחלוקת המרכזית בין הצדדים נסבה על שאלת התקיימות התנאי כאמור. יובהר בראשית הדברים כי הנטל להוכיח שהתנאי למימוש שטר הביטחון לא התקיים הואיל וההלוואה נפרעה במלואה מוטל על הנתבעות (ראו, שלום לרנר דיני שטרות 312 (מהדורה שנייה, 2007); להלן: לרנר).

5.טרם בחינת טענות הצדדים לגופן, ולהשלמת התמונה, אעיר מספר הערות לשם הבהרת מהלך הדיון. ראשית, לכתחילה ביססו הנתבעות את הגנתן, כאמור, על טענת פרעתי. לשיטתן, מלוא ההלוואה שניטלה מהתובע נפרעה. בתמיכה לטענה זו צירפו הנתבעות את ההסכם, ממנו נלמד, לטענתן, כי ההלוואה שולמה במלואה (למעט סך של 4,000 ש"ח). התובע טען בראשית ההליך שלפניי כי ההסכם האמור מזויף והחתימה הנחזית כחתימתו היא מזויפת. על אף שנטל ההוכחה כי מדובר במסמך אותנטי מוטל על הנתבעות (ראו, למשל, ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ. רחמים, פ"ד מז(3) 240, 263-262 (1993); להלן: עניין רחמים), הנתבעות סירבו למינוי מומחה מטעם בית המשפט לבחינת אמיתות החתימה. תחילה טענו הנתבעות כי בדיקת טענת הזיוף תבוצע על ידי משטרת ישראל במסגרת התלונה שהגיש התובע (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 23-21), ובשלב מאוחר יותר של ההליכים הודיעו כי הן מתנגדות למינוי מומחה, וציינו כי: "לעניין חוות דעת המומחה, העדים שלנו יתנו יותר אמיתות לעצם התשלומים ששולמו. לפי התאריכים של השיקים נוכיח זאת הרבה יותר טוב מאשר להביא חוות דעת" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 17-16). בפועל, הנתבעות לא הגישו חוות דעת מטעמן, ומן הטעם הזה, בין היתר, לא מונה מומחה מטעם בית המשפט. משכך, נותרה לבחינה השאלה אם עלה בידי הנתבעות להוכיח את אמיתות המסמך שלא באמצעות מומחה כתב יד (ראו, לעניין הדרכים להוכחת אמיתות חתימה, ע"א 8752/07 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עיזבון המנוח יורם הורוביץ ז"ל (15.03.2011)). ככל שלא יעלה בידן להוכיח את אמיתות המסמך, נדרשת בחינה האם עלה בידן להוכיח כי ההלוואה נפרעה במלואה שלא באמצעות ההסכם הנטען. שני עניינים אלה יידונו בהמשך.

6.שנית, אף שתצהיר התמיכה בבקשת הרשות להתגונן (ובעקבותיו, ההחלטה בבקשת הרשות להתגונן) כמו גם תצהירי העדות הראשית, התמקדו בטענת הגנה מרכזית אחת – טענת פרעתי – בדיון ההוכחות ובעיקר בסיכומים העלו הנתבעות טענות חדשות שלא בא זכרן במועד מוקדם יותר בהליך. כך, למשל, נטען כי פרטי השיק שהוגש לביצוע הושלמו לצורך פירעונו שלא בפרק זמן סביר, בניגוד לסעיף 19(ב) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: פקודת השטרות) (עמ' 32 לפרוטוקול, שורות 8-4); בחקירות הצדדים נזכר לראשונה סכום ההלוואה שלשיטת גבאי הוא נטל מהתובע (לפי הטענה, 80,000 ₪; ראו, בעדותו של גבאי, בעמ' 23 לפרוטוקול, שורה 27, אך ראו, בעדותה של נתבעת 1, שלא ידעה מה סכום ההלוואה הכולל: עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 6-1); נטענה לראשונה בסיכומים הטענה שהתובע אינו אוחז כשורה בשטר (עמ' 32 לפרוטוקול, שורות 3-2); וכן נטען כי הסכום הנקוב בשטר אינו משקף את ההתחייבויות שהנתבעות ערבו להן, הואיל וחלק מהשיקים שהציג התובע, ואשר עמדו ביסוד התחשיב של שיק הביטחון, כלל לא נמסרו על ידן (ראו, בחקירת נתבעת 2, בעמ' 18 לפרוטוקול, שורות 25-24, וכן בסיכומים, בעמ' 32 לפרוטוקול, שורות 22-8). התובע התנגד להעלאת הטענות האמורות בטענה של הרחבת חזית. לשיטתו, אין הצדקה להידרש לטענות אלה בשל המועד שבו הועלו והואיל ויש בהן חריגה ממשית מהמחלוקות שהותוו בגדרי כתבי הטענות.