פלוני נ' שלום ואח'

בפניי תביעה שהגיש התובע בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן- חוק הפלת"ד), בגין אירוע תאונתי מיום 16.5.14.

הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק. נפתח בבירור שאלת החבות.

שאלת החבות

וכך תיאר התובע את האירוע נשוא התובענה, בתצהירו:

"התאונה אירעה בעת שניסיתי לרדת מן המשאית (גרר), אשר הייתה נהוגה בידי הנתבע 1, כאשר לפתע החלקתי והוטחתי בחוזקה ארצה וכתוצאה מכך נגרמו לי נזקי גוף קשים ביותר. התאונה התרחשה בשעות הבוקר המוקדמות או בסמוך לכך, לאחר שסיימתי להתנדב במרוץ שליחים שהתקיים באזור הצפון" (סעיפים 3-4 לתצהיר עדות ראשית של התובע).

בפניי העיד התובע כך:

"ביום 16.5. ביום שישי אני וחבריי התנדבנו במירוץ הר לעמק, בסוף המירוץ התבקשנו על ידי הנהג להעלות את הרינג'רים לרמפה, אני העלתי למיטב זכרוני אחרון, ובזמן הירידה החלקתי ונפלתי מהרמפה". לטענת התובע, הרמפה הייתה רטובה לכן הוא החליק (עמוד 6 ש' 19-23 ).

התובע נחקר בפניי ועדותו לא נסתרה. עדותו של התובע השאירה רושם מהימן, גם מצד עצמה וגם לאור העובדה שהיא נתמכה בעדותו של חברו שלמון דן (להלן- דן), שגם אותה מצאתי לקבל, כפי שאפרט להלן.

דן העיד בתצהירו, כי הוא היה אחראי צוותי הרנג'רים אשר השתתפו במרוץ השליחים מ"הר לעמק" בצפון הארץ.

דן עמד ליד משאית הגרר עליה התובע היה אמור להעמיס את הרנג'ר, ומיד אחר כך היא הייתה אמורה להמשיך בנסיעה לנקודת פריקת הרנג'רים.

דן הצהיר כי הוא ראה את התובע מנסה לרדת מהמשאית לאחר שהעמיס את הרנג'ר האחרון על גרר המשאית, כאשר לפתע הוא החליק ונפל (סעיפים 4-6 לתצהירו).

הנה כי כן, עדותו של התובע באשר לקרות האירוע נתמכה בעדותו של דן.

ממקום הנפילה הגיע התובע, בעזרת דן וחבר נוסף את תחנת עזרה ראשונה, שם נבדק ע"י דר' מיכאל רונן (סעיף 7 לתצהיר דן וכן בעדותו בעמוד 12 ש' 14-20 ).

דר' רונן כתב במסמך ההפניה למיון, "בזמן תחרות ריצה מעד..." (מסמך נ/1).

התובע פנה בשלב הראשון למיון בית חולים "העמק", שם בתעודת חדר המיון סווג האירוע כ"תאונת ספורט חבלה" (נ/2 ), בהמשך הוא עבר לבית חולים "הלל יפה" שם נכתב בתעודת חדר מיון "ביום קבלתו בעת התנדבותו נפל ממשאית ונחבל ברגל ימין".

ב"כ הנתבעת בסיכומיה טענה, כי האמור במסמך נ/1 שנרשם ע"י רופא שטיפל בתובע בשטח, לפיו התובע נפל בשעת ריצה והראיה כי בבית "העמק" האירוע סווג כתאונת ספורט, מוביל למסקנה, כי נסיבות קרות האירוע כפי שטוען להן התובע, לא התרחשו כטענתו וכתיאורו, ולפיכך לא עסקינן באירוע שעליו חל חוק הפלת"ד.

איני מקבל טענה זו של הנתבעת. 3 סיבות לכך.

ראשית, עדות התובע לקרות האירוע נתמכה באופן מלא ע"י דן, ומצאתי לקבל עדויות אלו.

שנית, בהתייחס למסמך נ/1, דן עצמו שעדותו תומכת בעדות התובע, טען כי הוא לא זוכר מדוע דר' רונן כתב כי התובע מעד בזמן תחרות ריצה, לדעתו, זה מה שדר' רונן הבין, אחר שסוף סוף התובע נפגע בתחרות ריצה. דן טען כי הוא עצמו מסר את הגרסה לדר' רונן (עמוד 12 ש' 26 ). התובע טען כי הוא לא דיבר עם דר' רונן שערך את מסמך נ/1, אלא חבריו דיברו איתו (עמוד 7 ש' 4-7 ).

הנה כי כן, לא מצאתי כי יש במסמך נ/1 בכדי לפגוע בגרסת התובע. אוסיף כי אני מקבל את טענת דן לכך שאין בכלל סתירה בין המסמך למה שהתרחש בשטח. כאמור, התובע מעד בשעת ארוע ריצה- מרוץ מ"הר לעמק", לא בהכרח הכוונה כי התובע מעד בעת שהוא עצמו רץ במרוץ.

בעניין הרישום בבית חולים העמק והסיווג כתאונת ספורט, ענה דן כי בבית חולים נמסרה גרסה מלאה של מה שקרה בפועל, אם כי הוא לא זכר מי בדיוק מסר את הגרסה בחדר המיון. התובע טען, כי כאשר הגיע לבי"ח העמק, הוא הגיע על כסא גלגלים, וגם שם לא הוא מסר את הגרסה. רק בבית חולים "הלל יפה" הוא מסר גרסה מלאה (שם, ש' 13-14 ).

אוסיף בעניין זה כי לא בהכרח שסיווג התאונה ברישומי בית החולים מעלה או מוריד, בכל מקרה על הנתבעת היה להביא ראיות באשר למשמעות סיווג התאונה כפי שסווגה.

שלישית, העובדה כי כבר באותו יום, עת הגיע התובע לבי"ח "הלל יפה", נכתב בשם התובע כי הוא נפל ממשאית ונחבל ברגלו, משתלבת עם המסגרת הכללית של עדות התובע ועדות דן התומכת בה.

טענת ב"כ הנתבעת בסיכומיה, שיתכן כי בפרק הזמן בין המעבר מבי"ח העמק לבי"ח "הלל יפה", הוריו של התובע שהצטרפו אליו הם אלו שאמרו לו למסור במיון, כי הוא נפל מהמשאית, הינה טענה ספקולטיבית שלא הוכחה.

כאמור, עדות התובע נתמכה בעדותו של דן ואלו מסרו גרסה מלאה.

וגם, לא נראה בעיני סביר כי הדבר שהיה בראש דאגתם של הורי התובע בבית חולים "הלל יפה" זה לעסוק בשאלה איזו גרסה למסור באנמנזה בחדר מיון לרופאים המטפלים, עניין שולי אל מול מצבו של בנם הנאנק מכאבים כתוצאה מתאונה קשה שעבר.

השאלה המדוייקת כיצד נפל התובע, היא שאלה המערבת דקויות משפטיות, ולא נראה כי הוריו של התובע או התובע עצמו, שאינם משפטנים, יעסקו בסוגיה זו בעת פינוי התובע לבית החולים.

התובע ודן שנחקרו בפניי ועדותם, שנתמכה בדיווח בזמן אמת בבית חולים "הלל יפה", לא נסתרה, נמצאו מהימנים בעיני והחלטתי לאמץ את גרסתם.

מנגד, הנתבעת לא הביאה כל עד מטעמה, כגון את דר' מיכאל רונן שיכול היה להעיד על נסיבות כתיבת מסמך נ/1 או עדים נוספים, עובדה זו פועלת לטובתו של התובע.

לאור המקובץ, אני קובע, כי התובע נפל ממשאית ונחבל ברגלו לאחר שהוא סיים להעמיס ציוד על משאית והוא בא לרדת מרמפת המשאית לארץ לקראת המשך נסיעה (סיכומי ב"כ התובע עמוד 17 ש' 12 ), או אז הוא נפל ונפצע.

"שימוש ברכב מנועי"- ירידה מהרכב אל מול פריקה וטעינה

האם האירוע שבפנינו כלול בהגדרת חוק הפלת"ד ל"תאונת דרכים"?

וכך מגדיר סעיף ההגדרות בחוק הפלת"ד את המונח בהגדרה הבסיסית: "שימוש ברכב מנועי":

"שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד".

על פי סעיף זה, כניסה לרכב או יציאה ממנו נחשבים כ"שימוש ברכב מנועי". זוהי הגדרה מרבה. מאידך, בסיפא של סעיף זה, ישנה הגדרה ממעטת של פריקה וטעינה בעת שהרכב עומד, המחריגה מצב זה מהדיבר "שימוש ברכב מנועי".

לטענת ב"כ הנתבעת בסיכומיה, הירידה מהמשאית של התובע, היא חלק מהטעינה של המשאית בה עסק התובע רגע קל לפני כן, ולפיכך החריג הממעט של "פריקה וטעינה" הוא זה שצריך לגבור, מה גם, ממשיכה ב"כ הנתבעת לטעון, בנסיבות הספציפיות של המקרה לא היה ה"סיכון התחבורתי" העומד בבסיסו של חוק הפלת"ד, בפעולותיו של התובע, לפיכך יש לאמץ את הפרשנות כי האירוע נשוא התובענה אינו מהווה "תאונת דרכים".

ב"כ התובע טוען את ההיפך.

ניגש עתה להכריע בין טענות הצדדים.

רקע קצר לשאלה העומדת להכרעה

הגדרת "תאונת דרכים" בחוק כוללת את ההגדרה הבסיסית של: "מאורע שבו נגרם אירע לאדם נזק גוף, עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה", מעבר להגדרה בסיסית זו, ישנה הרחבה של המונח "תאונת דרכים" אל עבר שלושה מקרים נוספים שאינם נמנים עם ההגדרה הבסיסית, וגם הם ייחשבו כ"תאונת דרכים", מקרים אלו מכונים: "חזקות חלוטות מרבות" (לצד 3 החזקות החלוטות המרבות, ישנה גם חזקה חלוטה ממעטת).

המושג "שימוש ברכב מנועי", המצוי בהגדרה הבסיסית, כולל כאמור גם את "כניסה לתוכו או ירידה ממנו", ואינו כולל את "טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד ".

בית המשפט העליון עמד על כך שההגדרות השונות של המונח "תאונת דרכים" לרבות המקרים המרבים והממעטים, גורמים לא פעם כי הכללים או החריגים בהגדרות השונות של המושג "תאונת דרכים" "כולם עומדים זה לצד זה, ולעתים מסיגים זה את תחומו של זה. הקושי מתגבר עקב חוסר הקוהרנטיות והיעדר העקביות בכל הנוגע לתכלית החוק, בייחוד לאחר חקיקתו של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), תשנ"א-1990"(רע"א 418/03 אוסם נ' סמג'ה, פ"ד נ"ט (3) 541, 552-553. להלן- הלכת אוסם).

בעניין חוסר הקוהרנטיות בין ההגדרות השונות בחוק, ניתן להביא את אותו תיקון 8 לחוק (מיום 30.9.90 ) שאימץ מחד את "המבחן התעבורתי-תחבורתי", על פני ה"מבחן הייעודי" (היינו מקרה בו יסוד השימוש ברכב הינו משני או טפל באותו מאורע שהתובע נפגע), והוסיף בסוף ההגדרה הבסיסית למונח "תאונת דרכים" את המילים "למטרות תחבורה", אך מאידך, גם הוציא מהמונח "שימוש ברכב מנועי" את ה"פריקה והטעינה" שהייתה קיימת בו בעבר כחלק מהמבחן, הן הייעודי שהיה מאפיין את ההגדרה הבסיסית (לא היה את הדיבר "למטרות תחבורה") והן התחבורתי ( יעויין בעניין ע"א 498/80 מדינת ישראל נ' קידר, פ"ד ל"ו (1), 492).

ודוגמא נוספת: החזקה החלוטה המרבה השניה שעיניינה ניצול הכח המיכני של הרכב, כלולה אף היא במונח "תאונת דרכים", ובכך אומץ "מבחן ייעודי" ולא המבחן התחבורתי ה"שולט" בתיקון 8 (יעויין בעניין רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט, פ"ד נ' (3), 532).

ריבוי ההגדרות השונות מוביל למקרי התנגשות. מי גובר במקרה של התנגשות?

כאשר ישנה התנגשות בין מקרה שכלול בחזקה חלוטה מרבה ומאידך נחשב גם כ"פריקה וטעינה" הממעטת, תגבר החזקה החלוטה המרבה, מכיוון שהחזקות החלוטות המרבות, כוללות מקרים שאינם חלק מההגדרה הבסיסית, ואילו המונח "פריקה וטעינה" ממעט את המרכיב של "שימוש ברכב מנועי", המהווה חלק מההגדרה הבסיסית ( עניין אוסם שם, עמ' 554-555 ).

ומה הדין כמבקרה שלנו כאשר ישנה התנגשות בין שני מושגים הנמצאים באותה "רמה", היינו חלק מאותו דיבר "שימוש ברכב מנועי"?

סקירת הפסיקה    

ההלכה בעניין זה ניתנה בהלכת אוסם. בפרשה זו, בית המשפט דן במקרה בו מתנגשות ההוראות בדבר ירידה ועליה הכלולות ההגדרה "שימוש ברכב מנועי" אל מול "פריקה וטעינה" שאינה כלולה.

הלכת אוסם

ואלה העובדות בעניין הלכת אוסם: התובע וחברו עסקו בחלוקת סחורה ונסעו יחדו במשאית. בשלב מסויים הם ביקשו לפרוק את הסחורה מהמשאית. התובע נכנס לארגז המשאית, אסף את הסחורה המצויה שם והניח אותה בסמוך לדלת האחורית הפתוחה. חברו שהיה מחוץ לארגז המשאית, לקח את הסחורה והניחה על משטח שהיה על הרצפה, בסמוך למשאית. התובע ביקש לרדת מארגז המשאית דרך הדלת האחורית, באצעות המדרגה שהייתה מותקנת מתחת לדלת. הוא מעד, נפל ונפצע.

בבית המשפט המחוזי נקבע כי מכיוון שלאחר סיום הפריקה היה על התובע לסגור את דלת המשאית, הרי שהוא היה עדיין במהלך פעולת הפריקה, סגירת הדלת הייתה חלק מפעולה הפריקה ולכן נפילתו נחשבת כ"פריקה וטעינה" כאשר הרכב עומד, ולא ירידה מהרכב ולפיכך תביעתו בהתאם לחוק הפלת"ד- נדחתה.

בפרשה השניה שנדונה בהלכת אוסם, פרשת פארס, דובר על תובע שהטעין סחורה על עגלה שהייתה רתומה למשאית. ההטענה התבצעה באמצעות מכונה השופכת גרעינים לתוך העגלה. בכל שלב ההטענה, נדרש התובע להסיע מעט את המשאית בכדי לפזר את המטען על העגלה. משהסתיימה הטעינה הסיע התובע את המשאית אל מחוץ לאזור הטעינה ועצר כדי לסגור את דלתות האמבטיה של העגלה. תוך כדי סגירת אחת הדלתות שהייתה כבדה, ובשל המאמץ, החליק התובע ונפל ארצה.

גם פה נקבע בבית המשפט המחוזי, כי פעולת סגירת הדלת הינה פעולת לוואי של הטעינה ואינה חלק מהירידה מהרכב או חלק מהנסיעה.

בית המשפט בעניין אוסם, הפך את ההכרעה בשני המקרים הנ"ל תוך שהוא מאמץ את "המודל השני", מבין שתי אפשרויות. מודל זה קובע:

"כי גם במקרים הללו די בכך שהאירוע מקיים את אחת מדרכי השימוש המוכרות על-מנת שתקום תחולה לחוק הפיצויים. על-פי מודל זה, אין בעובדה שהאירוע מקיים גם את הוראת ההמעטה שעניינה פריקה וטעינה כדי לאיין את נפקות קיומו המקביל של "שימוש ברכב מנועי" על-פי הגדרת החוק. מודל זה נשען על תפיסה שלפיה אירוע המקיים הן את הריבוי הן את ההמעטה מגלם בתוכו למעשה שתי פעולות, ומתוך שאחת מהן הוכרה במפורש על-ידי החוק כדרך של "שימוש ברכב מנועי", אין להדירה מן החוק אך משום שבמקביל נתקיימה גם פעולה אחרת, שאינה מהווה שימוש כזה" (עמוד 561 ).

היינו, אם אותה פעולה יכולה להיות חלק מפריקה וטעינה וגם חלק מירידה מהרכב במסגרת ה"מבחן התחבורתי", כגון ירידה לשם המשך נסיעה, או ירידה ממש, אזי האפשרות בהגדרה המקיימת את החוק תגבר על זו המבטלת אותו.

ודוק: בשני מקרים אלו, בית המשפט לא התערב בעובדה כי הפעולות שביצעו התובעים בשני המקרים, היו חלק מפעולת הטעינה, בכך צדקה הערכאה המבררת.

בית המשפט עצמו קבע כי:

"כאמת מידה כללית נקבע כי בהצבת גבולות אלה ראוי להימנע מהרחבה בלתי מבוקרת של מושג הטעינה והפריקה, אולם יש להקפיד גם שלא להוציא ממושג זה, בניגוד לכוונת המחוקק, מרכיבים אינהרנטיים שלו. כך למשל נפסק כי פתיחת הדופן האחורית של משאית לצורך טעינת המשאית, כמו גם סגירתה עם סיום הטעינה, הן פעולת לוואי של הטעינה" (עמוד 559 ). או פרישת בד ברזנט אף היא חלק מפעולת הטעינה או הפריקה. בכך אין ספק.

החידוש הוא, שגם במקרה של פריקה כבמקרה הראשון, ניתן לראות גם, את סגירת הדלת כפעולה שאינה אינה קשורה רק לפעולת הפריקה, אלא היא חלק מפעולת הירידה בהמשך שהיא לשם פעולת הנסיעה. ירידה זו כלולה בדיבר "שימוש ברכב מנועי" (יצויין כי בעניינו של פארס נקבע שתחולת החוק היא בזכות האפשרות של "טיפול דרך או תיקון דרך ברכב", אפשרות הכלולה בדיבר "שימוש ברכב מנועי", מקרה שלא נטען במקרה שבפנינו).

בין הטעמים לכך שכאשר פעולה אחת מקיימת הן את הריבוי והן את ההמעטה של "שימוש ברכב מנועי" נעדיף את הפרשנות המקיימת את החוק, ניתן למנות את הטעם שלפיו עוד לפני תיקון 8, פעולת פריקה וטעינה פורשה כפעולה עם מאפיינים "תחבורתיים" (עניין קדר), כך שגם אם התיקון החריג פעולה זו מההגדרה הבסיסית, הרי אופי הפעולה לא השתנה.

טעם נוסף הינו כי לחוק הפלת"ד תכליות סוציאליות לכן במקרי ספק יש להעדיף פירוש המקיים את החוק ולא כזה המבטל אותו, כפי שבכל חוק סוציאלי (כגון חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט- 1959) יש לתת במקרי ספק, יתרון לפרשנות המיטיבה עם הנפגע.

ואם במקרים "משותפים" בה פעולה יכולה להיות גם כחלק מירידה מהרכב וגם כפריקה וטעינה, ההלכה קובעת שיש להעדיף את הפרשנות המקיימת את החוק, הרי במקרה שבפנינו, שאין ספק כי הירידה והנפילה לא הייתה חלק אינטגרלי מפעולת הטעינה, כי זו כבר הסתיימה, הרי שהירידה, לצורך המשך הנסיעה, בהמשך, או אף ירידה "סתם" כלולה באפשרות: "כניסה לתוכו או ירידה ממנו".

להשוואה יעויין בעניין רע"א 10262/04 גפן נ' אליהו, פורסם בנבו, 3.2.05. בנדון שם, התובע ביקש להוציא מתא המטען מספר שקיות של מזון לכלבים. הוא התקשה להגיע לשקיות המזון, ולכן עלה עם רגלו השמאלית על הגלגל האחורי של הרכב ואת רגלו הימנית הניח על דופן הארגז. כך טיפס לעבר הארגז, בידו האחת הוא אחז בגגון תא המטען, וביד השניה בשקיות המזון. כשביקש לרדת- נפל. בבית משפט השלום נקבע חריג פריקה וטעינה ותביעתו נדחתה. בבית המשפט המחוזי התביעה נדחתה ברוב דיעות. בבית משפט העליון נקבע:

"מתקיימת ירידה מן הרכב – פעולה המהווה שימוש מוכר על-פי חוק הפיצויים. החלקה מן הרכב בשעת ניסיון לרדת ממנו, לאחר סיום איסוף הסחורה, היא בבחינת "ירידה" מן הרכב".

ודוק: גם כאן פעולת הפריקה כבר הסתיימה (יעויין גם בעניין רע"א 11043/05 אלטורי נ' אריה, נבו 29.6.06).

כן יעויין בעניין ת"א (ש' ירושלים) 6057/09 פלוני נ' הפניקס (פורסם בנבו, 3.4.11), גם בנסיבות שם התובע טען כי הוא נפל ממשאית בזמן עבודתו, כך גם נכתב ברשומה הרפואית, ונפילה זו אירעה לאחר שהתובע יצא מארגז הרכב וסיים את פעולת הפריקה כמו במקרה שבפנינו. בית המשפט כלל מקרה זה בתוך תחולת החוק (ולעומת זאת השוו עם פסק הדין שניתן לאחרונה בעניין ת"א (הרצליה) 20063-04-13 א.ש נ' קליימן (פס"ד מיום 16.1.18 ), שם נקבע חריג הפריקה והטעינה במקרה בו התובע נפל עת טיפס לעבר סחורה שהייתה במשטח העליון של המשאית, היינו נפילה במהלך פעולת הפריקה).

סוף דבר, האירוע נשוא התובענה התרחשה במהלך ירידה מהרכב, פעולה זו הינה חלק מהגדרת "שימוש ברכב מנועי", ולפיכך כלולה בתוך תחומו של חוק הפלת"ד.

גובה הנזק

התובע נולד ביום 5.5.88. האירוע נשוא התובענה התרחש ביום 16.5.14. התובע הוא בעל תואר ראשון במדעי הרוח.

נכות התובע

לתובע מונו 2 מומחים: בתחום האורטופדיה ובתחום הפסיכיאטריה.

התובע נחבל בקרסול הימני.

בפני מומחה בית המשפט בתחום האורטופדי פרופ' ישראל דודקביץ' (להלן- דודקביץ'), התלונן התובע על כאבים בקרסול ימין, המוחמרים במאמץ, בהליכה ובעמידה, ומלווים בעקצוץ, בצלקות ובהירדמות הרגל.

בבדיקה הגופנית אצל דודקביץ' נמצאה צלקת ניתוחית לטרלית, המשתלבת חלקית בצבע העור ורגישה עם נימול וטינל בפיזור, וצלקת מדיאלית תקינה. דודקביץ' מצא כי התובע צולע, ונמצאה רגישות לטרלית בקרסול ורגישות בהנעת הקרסול והגבלת תנועה בו.

קיבוע השבר בקרסול ימין של התובע, נעשה ע"י פלטה וברגים במסגרת ניתוח מיום 25.5.14. השברים קובעו והתקבעו בעמדה טובה.

דודקביץ' העריך את נכותו של התובע כדלהלן:

נכות בשיעור 10% לפי סעיף 35 (1) ב' בהתאמה, בשל מצב לאחר שברים בקרסול ימין שקובעו ניתוחית והתחברו בעמדה טובה אך מלווים בכאב, רגישות, בצליעה ובהגבלת תנועה.

נכות בשיעור 10% לפי סעיף 75 (1)ב' בהתאמה, בשל צלקת ניתוחית שמשתלבת חלקית בצבע העור, רגישה ומלווה בטינל ובהירדמות בפיזור סוראלי.

סך הכל נכות אורטופדית משוקללת: 19%.

בתשובות לשאלות ההבהרה בעניין נכויותיו הזמניות של התובע, ענה דודקביץ', כי הוא מעריך את נכותו הזמנית למשך 3 חודשים לאחר התאונה בשיעור של 100%, ובשיעור של 30% למשך 3 חודשים נוספים.

כמו כן מונה לתובע מומחה בתחום הפסיכיאטריה דר' יוסף לריה, שלא מצא לקבוע נכות בתחום זה.

נכות תפקודית

בתשובות לשאלות ההבהרה ענה דודקביץ' כי אם עבודתו של התובע כרוכה בעמידה או במאמצים, ייתכן ותהיה מגבלה תפקודית. במקרה של עבודה בישיבה (כפי שצויין ע"י התובע במועד בדיקתו), הרי שלא צפויה הפרעה תפקודית משמעותית.

התובע טען בתצהירו כי הוא סובל מכאבי תופת ברגלו, כי הוא מתהלך בצליעה עקב הכאב, וכי בשינויי טמפרטורה הוא מרגיש בכאב. התובע טען כי הוא מתקשה בהליכה ממושכת בעמידה ממושכת ובנשיאת משאות כבדים (סעיף 8 לתצהיר).

במהלך חקירתו הנגדית העיד התובע שעבודתו המשרדית מתבצעת בישיבה, וכי אין הליכה ממושכת בעבודתו (עמוד 10 ש' 3-4 ), ואולם הוא העיד כי במהלך עבודתו יש עמידה ממושכת בעיקר בהרצאות ובאפיונים, וכי הוא יכול לעמוד בין שעה לשלוש שעות, אם כי הוא משתדל להימנע מלעמוד ממושכות, מה שגורר ביקורת מצד חבריו שמרגישים כי הם מבצעים את עבודתו של התובע (שם ש' 5-15 ).

התובע העיד, כי לעיתים הוא צריך לשאת משאות כבדים, פעם בשבוע, שבועיים, כגון: נשיאת מחשבים (שם, ש' 24-25 ).

כפי שנראה להלן, משכורתו של התובע השתפרה עם השנים, ואולם אין כל ספק כי לנכותו של התובע ישנה משמעות תפקודית ברורה.

התובע נפגע ברגלו,יש לו צליעה מלווה בכאבים. דודקביץ' העריך כי תהיינה לתובע מגבלות תפקודיות במקרה של עבודה בעמידה ובמאמצים מיוחדים.

אני מקבל את עדותו של התובע כי מגבלותיו פוגעות בו בעבודתו הנוכחית.

פעולות שונות בעבודתו התובע נמנע מלעשות, מה שגורם למרמור מצד חבריו, המרגישים שהם מבצעים במקום התובע חלק מהמטלות המוטלות עליהם. אין כל ספק שבנסיבות אלו, לנכותו הרפואית של התובע ישנה משמעות תפקודית, בעבודתו זו וגם בעבודות עתידיות, לו הוא ייאלץ לשנות עבודה.

במקרה של עבודה פיזית אצל מעביד אחר או במסגרת עבודה אחרת, המגבלה התפקודית של התובע תגדל.

על אף הנכות התפקודית הקיימת ואשר קשורה לשבר בקרסול, איני סבור כי יש השפעה תפקודית, לצלקת שבגינה דודקביץ' העניק 10% נכות.

אכן המדובר בצלקת רגישה שאף יש לה הירדמות, ואולם לא שוכנעתי כי לצלקת כשלעצמה ישנה השפעה על התפקודיות של התובע, ואף התובע עצמו לא טען לכך.

התובע בסיכומיו דורש להעמיד את הנכות התפקודית בשיעור של 15%. הנתבעת סבורה, שלכל היותר הנכות התפקודית הינה 10%.

הנה כי כן, אני סבור שבנסיבות תיק זה את המשמעות התפקודית (הן באופן כללי והן כפונקציה של גריעה באפשרות ההשתכרות), יש לתת רק לנכות בגין השבר בקרסול, ולפיכך מצאתי להעמיד את הנכות התפקודית כמקובל בפסיקה, על גובה הנכות הרפואית הרלבנטית (ע"א 3049/93 ג'רוג'יסאן נ' רמזי ואח'ף פד"י נ"ב (3 ) 792 ובעוד מקומות. לא מצאתי כי יש לסטות מחזקה זו בנדון שבפנינו), היינו על שיעור של 10%.

השתכרות התובע 

עובר לתאונה עבד התובע בחברת "אומגה", חברה שעוסקת באספקת שירותים בפרוייקט הוצאה לפועל (עמוד 9 ש' 22 ).

התובע צירף לראיותיו תלושי משכורת מהם עולה כי התובע השתכר באומגה כדלקמן (נטו):

מרץ 2014- 3,211 ₪.

אפריל 2014- 3,292 ₪.

מאי 2014- 1,755 ₪ (בחודש זה עבד התובע חצי חודש בשל התאונה).

ממוצע ההשתכרות של התובע נטו הוא: 3,252 ₪ (ההצמדה היא שלילית).

בהתאם לאמור בחוות הדעת של דודקביץ', התובע שהה בתקופת אי כושר מלא במשך 3 חודשים. ההפסד לשלושת החודשים שלאחר התאונה הינו:

3X 3,252 ₪ =9,756 ₪.

בתוספת ריבית מאמצע התקופה: 10,590 ₪ במעוגל.

על פי דודקביץ', בשלושת החודשים שלאחר התאונה נכותו הרפואית של התובע הייתה 30%.

בתקופה זו ההפסד של התובע הינו: 3 X 3,252 ₪ X 0.3 = 2,927 ₪

בתוספת ריבית מאמצע התקופה: 3,155 ₪.

הנתבעת בסיכומיה לא התכחשה לסכומים אלו (עמוד 15 ש' 27 ו- 32 ).

לאחר שחזר מפציעתו עבר התובע לעבוד בחברת הנקל, חברה העוסקת בשיווק מוצרי צריכה. התובע עבד בחברה זו החל מסוף חודש אוקטובר 2014 במשך כשנה וחצי, כרפרנט של מערכות מידע בעבודה משרדית (עמוד 9 ש' 24-27 ).

התובע צירף תלושי משכורת מתאריך סיום עבודתו בחברה זו. להלן השתכרותו (נטו):

ינואר 2016 – 5,822 ₪.

פברואר 2016- 5,630 ₪.

מרץ 2016- 6,831 ₪

ממוצע השתכרות: 6,094 ₪

לאחר מכן החל התובע לעבוד בחברת נטפים. סמוך לישיבת ההוכחות צירף התובע בהסכמת הנתבעת תלושי משכורת עדכניים מחודשים 9/17-3/18. להלן ההשתכרות נטו:

9/17- 11,686 ₪.

10/17 – 12,268 ₪.

11/17- 12,020 ₪.

12/17- 11,925 ₪.

1/18- 12,087 ₪.

2/18- 11,969 ₪.

3/18- 11,774 ₪.

ממוצע: 11,961 ₪. 

הן בתחשיב הנזק והן בסיכומים של התובע, הוא לא דרש הפסדי השתכרות לעבר, מעבר לתקופת חצי השנה הראשונה.

הפסד כושר השתכרות לעתיד

התובע ביקש בסיכומיו, כי לעתיד אעריך את שכרו של התובע בהתאם להשתכרותו המוכחת בחודשים האחרונים, 12,000 ₪. זה סכום סביר ואני מקבל זאת.

בסיס השכר לעתיד יהיה 12,000 ₪ נטו.

האם יש לבצע חישוב אקטוארי מלא בפריט הפסד כושר ההשתכרות?

כאמור התובע נמצא בהתקדמות מקצועית ברורה, ולראיה ניתן לראות את עליית במשכורתו הברורה והעיקבית בתוך 4 שנים (המשכורת השתפרה כמעט פי 4 ).

התובע העיד כי כיום יש לו משכורת קבועה וכי הוא מקבל שעות נוספות גלובאליות, כך שגם אם הוא יעבוד יותר שעות נוספות או פחות, משכורתו לא תשתנה (עמוד 11 ש' 6-7. התובע ציין כי במקום העבודה "הנקל", הייתה תוספת בגין שעות נוספות), מכאן שאין לומר, לדוגמא, כי נכותו של התובע מונעת ממנו לבצע שעות נוספות ובכך להגדיל את משכורתו.

בפסיקה נפסק לא אחת, כי על אף שנקודת המוצא היא כי הפגיעה התפקודית היא נגזרת של הפגיעה הרפואית, הרי שניתן לסטות מהנחה זו כאשר מתגלים נתונים אחרים.

בנדון שבפנינו הודה התובע כי הוא נקלט במקום עבודתו, על אף שאין לו קביעות שם. התובע הודה כי משכורתו לא גדילה לפי שעות נוספות. התובע הוא אדם משכיל עם תואר אקדמי, כך שנראה כי גם אם ייפלט ממקום עבודה זה, סביר כי ימצא עבודה במקום אחר או דומה. יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון גם היפלטות מלאה מהתחום בו הוא נמצא שאז ייתכן כי תהיה משמעות גדולה לנכות התפקודית, לו לדוגמא ימצא התובע עבודה פיזית הכרוכה בהליכה או בעמידה ממושכת.

הנה כי כן, ולאור נתוני השכר של התובע כפי שהוכח בפניי, מצאתי לסטות מהחישוב האקטוארי של הנכות התפקודית כנגזרת באופן זהה מהנכות הרפואית (יעויין בת"א (מחוזי י-ם) 1320-04-12 רוני רדו רקולצה נ' מוצרי הכט מתכות בע"מ, (פורסם בנבו, 17.09.2015. פסק דין שאושר בעליון, ע"א 8799/08 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני, מיום 21.3.11, בפסקה 34 לפסק-הדין, ע"א 11035/07 שרותי בריאות כללית נ' אביטן, מיום 20.7.11, בפסקה 21 לפסק-הדין, ע"א 286/89 מיכאל קז נ' המאגר הישראלי, מיום 22.5.1991, בפסקה 2 לפסק-הדין ועוד).

כאשר שקללתי את כלל השיקולים בהתאם לגיל הפרישה הצפוי- 67, השכר הצפוי, העובדה ששכרו של התובע משביח עם השנים, העובדה ששעות נוספות אינן מהוות גורם במשכורת התובע, שעסקינן בנכות רפואית רלבנטית נמוכה יחסית והעובדה שהתובע עצמו ביקש בסיכומיו כי סך הפיצוי בגין פריט זה יהיה בשיעור 60% מהתחשיב האקטוארי (אומנם לפי נכות תפקודית של 15% ), הגעתי לכלל מסקנה כי יש לפסוק בגין ראש נזק זה, סך גלובלי של 220,000 ₪ (חישוב העזר בפריט זה נעשה בהתאם לשיעור היוון בריבית שנתית של 3%).

הפסדי פנסיה

סך הפסד הפנסיה במעוגל הינו: 30,000 ₪.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד

ב"כ התובע דרש בסיכומיו סך של 2,000 ₪ לחודש בגין התקופה הראשונה שלאחר התאונה (שלושה חודשים- 100% נכות זמנית), סך הכל 6,000 ₪, ו- 30% מ- 2,000 ₪, למשך שלושה חודשים נוספים, סך הכל 1,800 ₪, ובסך כולל: 7,800 ₪, בתוספת ריבית מאמצע התקופה. כן דרש התובע סך של 20,000 ₪ בגין עזרת הזולת, הוצאות רפואיות ונסיעות לעתיד.

התובע הזכיר את קיבוע הקרסול שיכול להגביל, וכן את הצורך העתידי, אולי, לניתוח להוצאת הפלטינה מהקרסול.

הנתבעת סבורה שאין לפסוק מאומה בהעדר כל אסמכתא להוצאה כלשהיא בגין ראש נזק זה בעבר וכל שכן לעתיד.

אני סבור כי לאור הנכות התפקודית שתשפיע לא רק על השתכרות התובע, אלא אף על תפקודו בבית והיזקקותו לעזרה בעתיד, כאשר לעת שנות הזיקנה יכול ועזרה זו תלקח גם ע"י אנשים זרים ולא רק בני משפחה, ולאור הצורך של התובע בסיוע מוגבר מעבר לעזרה רגילה של בני משפחה, בחצי השנה הסמוכה לתאונה, מצאתי לפסוק על דרך האומדנא בגין פריט העזרה לעבר ולעתיד סך של 20,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

התובע דורש בגין הוצאות נסיעה בעבר סך של 150 ₪ לחודש למשך שנה, סך הכל: 1,800 ₪ בתוספת ריבית. כאמור, את הדרישה להוצאות רפואיות ולנסיעות בעתיד כלל ב"כ התובע, עם הדרישה לעזרת הזולת בעתיד (סך הכל 20,000 ₪).

התובע לא צירף לראיותיו שום אסמכתא להוצאות בגין נסיעות בעבר.

הנתבעת מתנגדת לשלם סכום כלשהוא בהעדר כל אסמכתא.

לאחר שנתתי דעתי למכלול הנסיבות, לעובדה כי הוצאות רפואיות מכוסות על פי דין, ולאפשרות הסבירה כי התובע יזקק בעתיד להוצאות רפואיות עבור תרופות, משככי כאב וטיפולים שונים, אותם ישלם מכיסו, וכן להוצאות בגין נסיעות, מצאתי לפסוק לתובע על דרך האומדנא סך של 5,000 ₪ בגין פריט זה.

כאב וסבל 

19% נכות רפואית ו- 9 ימי אישפוז (סיכומי התובע עמוד 13 ש' 28-29), בהתאם לחישוב: 37,520 ₪.

להלן נזקי התובע:

הפסד השתכרות בעבר- 3 חודשים ראשונים10,590 ₪

הפסד השתכרות בעבר- 3 חודשים שניים3,155 ₪

הפסד כושר השתכרות לעתיד220,000 ₪

הפסד פנסיה30,000 ₪

עזרת הזולת עבר ועתיד20,000 ₪

הוצאות רפואיות ונסיעות עבר ועתיד5,000 ₪

כאב וסבל37,520 ₪

סך הכל: 326,265 ₪

על הנתבעת לשלם לתובע סך של 326,265 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד ומע"מ בשיעור 13% ואגרת משפט.

ניכויים

מסך זה יש לנכות את סך התשלום התכוף ששולם בשיעור של 7,500 ₪ (שכלל שכ"ט עו"ד ומע"מ), כאשר סך זה נושא הצמדה וריבית מיום התשלום ועד למועד הניכוי.

בעניין החזר שכ"ט הפסיכיאטר, לאור מסקנת חוות הדעת שלא מצאה כי נותרה נכות בתחום זה.

בתיק הייתה קיימת ראשית ראיה לקיומה של נכות מעבר לסף הנדרש. בנסיבות אלו מצאתי שיש מקום כי התובע ישיב לנתבעת מחצית משכ"ט המומחה, סך אותו יש להפחית מהפיצוי הכולל.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ט"ז אייר תשע"ח, 01 מאי 2018, בהעדר הצדדים.