ד' ב' ש' נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון

לתובע, יליד 1954, נגרם שבר ברגלו בשל בעיטה שנבעט בירכו הימנית על ידי אחד ממאבטחי משרד הביטחון בקריה בתל-אביב, לאחר שזה חשד כי התובע הוא מחבל מתאבד ופעל לנטרל סכנה אפשרית הנשקפת ממנו. כתוצאה מהשבר נגרמה לו נכות אורתופדית, שבעקבותיה פיתח גם תסמונות נפשיות. התובע טוען שמאבטחי משרד הביטחון תקפו אותו בברוטאליות וללא כל עילה. לשיטתו אין כל דרך לתאר את פעולתם כמידתית וסבירה. לפיכך עותר הוא לחיוב הנתבעת בפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו עקב התקיפה.

הארוע מושא התביעה התרחש ביום 21.4.04 בסביבות השעה 11:00 לערך, עת התובע שם פעמיו לקריה בתל-אביב לפגישה עם דוברת צה"ל. בכוונתו היה להיכנס לקריה דרך "שער ויקטור". אין מחלוקת שהתובע הגיע לכיוון שער ויקטור מהכיוון הכללי של דרך השלום. לטענת התובע הוא הותקף בדרכו לשער "באלימות רבה" (עמ' 2 וסעיף 3 לכתב התביעה), והמאבטחים אף "כבלו את ידיו באזיקים והמשיכו להכות בו באכזריות למרות מאמציו להזדהות" (שם).

גרסת הנתבעת שונה בתכלית. לשיטתה, אחד ממאבטחי משרד הביטחון (שהיה לבוש בלבוש אזרחי) הבחין בתובע בדרכו לכיוון הקריה. בשל מאפיינים חיצוניים – לבוש חורפי ביום קיצי, שיער מוזנח, נשיאת תיק והליכה נחושה לכיוון השער - עלה בלבו החשד שיתכן כי מדובר במחבל מתאבד. המאבטח הודיע על כך ליתר המאבטחים ובמקביל ניגש לתובע. כיום אין עוד מחלוקת שהמאבטח הציג לתובע תעודה המזהה אותו כמאבטח (אף שהתובע הכחיש זאת בתחילה). לטענת הנתבעת פנה המאבטח אל התובע בדברים וביקש ממנו להזדהות, אך זה סירב והמשיך בדרכו לשער. או אז ניסה המאבטח לבלום את התובע כשהוא נצמד אליו, אך התובע הדפו. בשלב זה הגיע למקום מאבטח נוסף, וכשראה כי התובע הודף את המאבטח הראשון - פגע בו מאחור והפילו לארץ ׁ(סעיפים 6-2 לכתב ההגנה). הנתבעת טוענת שלא נפל כל פגם בפעולות המאבטחים, כי אלה פעלו בהתאם לנהלים ובאופן סביר, וכי הכח שהופעל היה מידתי וסביר בנסיבות העניין.

מחלוקתם של הצדדים היא, בעיקרה, מחלוקת עובדתית הנוגעת לשאלה אם אכן הגיב התובע בדרך בה טוענת הנתבעת - תוך שהוא אינו נעתר לדרישה להזדהות ואף הודף את המאבטח - או שמא הותקף ללא כל סיבה נראית לעין. למחלוקת עובדתית זו נלווית מחלוקת משפטית הנוגעת לשאלה אם הפעלת כח במצב הדברים שמתארת הנתבעת, בהנחה שגרסתה העובדתית תאומץ, מהווה פעולה סבירה ושוללת את הטענות בדבר רשלנות המאבטחים.

בטרם ייבחנו טענות הצדדים לגופן, יש להקדים מילים מספר בנוגע לדרך התנהלות ההליכים. זאת בפרט לנוכח טענות הנתבעת לנזק הראייתי שגרם לה התובע, שבא לידי ביטוי בכך שאחד העדים לא התייצב בסופו של יום לדיון בשל יציאתו מהארץ. כפי שיובהר להלן, טענות אלה יש בהן ממש.

כאמור, הארוע התרחש ביום 21.4.04. את התביעה הגיש התובע לבית המשפט על סף התיישנות עילתה, ביום 12.4.11. גם לאחר הגשת התביעה התנהלו ההליכים לאיטם, לא מעט בעטיו של התובע. לעניין זה אין מנוס מפירוט, ולו בקליפת האגוז, של התנהלות ההליכים בתובענה:

לאחר שהושלמה מלאכת הגשת חוות הדעת הרפואיות, הגישו הצדדים תחשיביהם. לצדדים נשלחה הצעת פשרה ביום 14.4.13. עם קבלתה פנה התובע, שסבר כי לא הציג בפני בית המשפט תמונה מלאה בנוגע למקורות הכנסתו, בבקשות שונות להצגת מסמכים נוספים (שלא צורפו לתחשיבו), מתוך תקווה שיעלה בידו להביא בכך לשינוי ההצעה. מסמכים אלה הוגשו רק כחמישה חודשים לאחר מכן, ולצדדים נשלחה הצעה מתוקנת. הצדדים באו ביניהם בדברים, וביום 14.8.14 הודיעו כי לא הגיעו לעמק השווה. בקדם המשפט שהתקיים ביום 7.9.14 נקבע כי התובע יגיש תצהיריו וראיותיו עד ליום 10.11.14, הנתבעת תגיש תצהיריה וראיותיה עד ליום 11.1.15, וכן נקבע מועד לקדם משפט מסכם ליום 15.1.15. תצהירי התובע הוגשו לבית המשפט רק ביום 26.7.15, לאחר בקשת רבות למתן ארכה, וגם אז ביקש התובע להגיש ראיות נוספות. בסופו של יום השלים התובע את מלאכת הגשת הראיות מטעמו ומסירתן לצד שכנגד רק בחודש יוני 2016(!) – באיחור של 19 חודשים מהמועד שנקבע מלכתחילה - ולאחר שהתביעה נמחקה כבר מחוסר מעש. קדם משפט מסכם נקבע ליום 27.9.16, לאחר הגשת ראיות הנתבעת. בדיון ביקשה הנתבעת ארכה להגשת תצהיריה וראיותיה, בין היתר על רקע טענות לפיהן לא העביר התובע מסמכים הנחוצים לצורך עריכת חוות דעת חשבונאית מטעמה. לנתבעת ניתנה ארכה מסויימת להגשת הראיות, ובד בבד נקבע התיק להוכחות ולסיכומים לתאריכים 25.4.17 ו-30.4.17. בשל בעיות הכרוכות בהעברת חומר מסווג וקושי בהבאת חלק מהעדים, נדחה מועד הדיון השני ליום 17.7.17. באותו מועד הסתיימה שמיעת הראיות ונקבע לוח זמנים קצר להגשת הסיכומים.

כתוצאה מהמועד המאוחר בה הוגשה התביעה, כמו גם הדחיות הרבות בניהולה, נחקרו העדים כ-13 שנים לאחר מועד הארוע. לחלוף הזמן נודעה השפעה לא רק על האפשרות לפיה זכרון הארועים אינו חי עוד בקרב העדים, אלא גם על האפשרות להביא לעדות את המאבטחים שנטלו חלק בארוע. כך, המאבטח נאור, שהגיע לזירה לתגבר את המאבטח ד' (המאבטח שהתעמת עם התובע) ובעט בירכו של התובע, לא התייצב לדיון שנקבע לשמיעת הראיות מאחר ויצא את הארץ. עד זה חתם על תצהירו ביום 15.8.16 (בשונה מיתר עדי הנתבעת שחתמו על תצהיריהם ביום 23.4.17, המשמשים עד היום בתפקידים בטחוניים במסגרת הנתבעת, ושהתייצבו לדיון). מכאן כי נכון לשלהי שנת 2016 עוד שהה בארץ. נראה איפוא שהעיכוב שחל בבירור ההליכים פעל למניעת התייצבותו לדיון. לפיכך, אף לו היה מקום לקביעה לפיה עדותו היא בעלת משמעות ראייתית מכרעת, וכפי שיובהר להלן לא כך הם פני הדברים, הרי שבנסיבות שנוצרו נראה כי את האשמה לעניין אי העדתו היה מקום להטיל לפתחו של התובע ולא לפתחה של הנתבעת.