אלג'בור נ' מדינת ישראל – הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב

התובע, מר יוסף מחמד אלג'בור ורעייתו, הגב' סמירה יונס אלג'בור, הגישו ביום 5.11.14 בקשה לרכישת מגרש מס' 1 בשכונה 25 ברהט (להלן - "המגרש"). לבקשה צורפה המחאה בנקאית לטובת רשות מקרקעי ישראל (להלן – "רמ"י") על סך של 78,000 ₪. ביום 25.12.14 חתמו התובע ורעייתו על הצהרה בפני נציג המשיבה, הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב (להלן - "הנתבעת") לפיה, ידוע להם שיש על המגרש מחוברים שהם "ערימת חול + חצץ + בלוקים", והם מעוניינים לרכוש את המגרש על אף הימצאותם במקום (נספח 1 לכתב ההגנה).

ביום 5.11.14 המליץ רע"ן המו"מ מטעם הנתבעת, מר ליאור לוי, על הקצאת המגרש, מאחר והתובע הינו בעל משפחה ללא מגרש והמגרש צמוד למגרש של אביו, מר מחמד גבר אלג'בור (להלן – "האב") (נספח 2 לכתב ההגנה). ביום 29.1.15 המליצה ועדת האכלוס על הקצאת המגרש לתובע ולרעייתו. עם זאת, ועדת העסקאות של רמ"י דחתה את הבקשה לרכישת המגרש, שכן הסתבר לה, כי קיימת במגרש פלישה של עסק לחומרי בניה.

ביום 29.11.15 נשלח אל התובע ואל רעייתו מכתב התראה טרם נקיטת הליכים משפטיים, בו נכתב, כי נעשה בשטח שימוש שאינו תואם את יעוד המגרש, והם נדרשים להפסיק לאלתר כל שימוש שאינו כדין ולהרוס את כל שבנו עד אז; כן נדרשו לשלם דמי שימוש ראויים, עבור התקופה בה עשו שימוש במקרקעין. עוד נכתב, כי ועדת העסקאות של רמ"י דחתה את הבקשה לרכישת המגרש, בשל פלישות הקיימות בו (נספח 4 לכתב ההגנה).

במקביל להליך הקצאת המגרש לתובע, התנהל הליך דומה להקצאת מגרש 155 בשכונה 25 ברהט לאחיו של התובע, מר יעקב מוחמד אלג'בור (להלן – "האח"), אשר אף הוא לא אושר על ידי ועדת העסקאות, בשל פלישה דומה של עסק מסחרי. כן התנהלו מספר הליכים משפטיים ביחס למגרשים. בתמ"ש (ב"ש) 10703-09-15 תבע אחיו של התובע, ג'בר אלג'בור, את הנתבעת, התובע, האב, האח ועיריית רהט, למתן סעד הצהרתי לפיו הוא זכאי לקבל חלק מהמגרשים 1 ו – 155. ביום 8.11.15 נמחקה התובענה. בה"פ (מחוזי – ב"ש) 61035-01-16 הגישו התובע והאח תביעה נגד הנתבעת ורמ"י, לפסק דין הצהרתי לפיו הם זכאים כי מגרשים 1 ו – 155 יוקצו להם. ביום 20.3.16 נמחק ההליך מחוסר מעש. בתביעה נוספת, ת"א (שלום ב"ש) 26802-07-16, תבעה רמ"י מהתובע, רעייתו והאב פינוי המגרש, הריסת המבנים שבו ותשלום דמי שימוש ראויים, עבור השימוש המסחרי במגרש. תביעה זו, עודנה תלויה ועומדת.

במהלך הישיבה שהתקיימה ביום 21.5.17, הסכימו הצדדים לוותר על הגשת הראיות ושמיעתן, כך שפסק הדין ינתן על בסיס המסמכים שבתיק.

התובע טוען, כי כאשר ניתנה ההמלצה להקצות לו את המגרש, כבר נעשה במגרש שימוש חורג, וההמלצה ניתנה על אף עובדה זו. הנתבעת היתה מודעת לדבריו, לשימוש החורג לאורך כל הדרך והיא אף יודעת, כי השימוש החורג התבצע על ידי אביו של התובע, וזאת, במכוון ועל מנת לסכל את הקצאת המגרש. התובע הסתמך על ההמלצה שניתנה להקצות לו את המגרש, מה עוד שלא קיבל כל התראה בגין הפרה לכאורה, או בגין כוונת רמ"י לבטל את ההקצאה. רק לאחר כשנה וחצי התברר לתובע לדבריו, כדרך אגב, כי ההקצאה לא מומשה. החלטת ועדת העסקאות התקבלה לטענתו, ללא דיון מוקדם ולא הוצגה בפני התובע עד היום, וכמו כן, ההקצאה בוטלה באופן חד צדדי, על אף שעסקינן, לסברתו, בהתקשרות חוזית לכל דבר ועניין, ועל אף שהתובע לא הפר את תנאי ההקצאה. התובע מעיר, כי גם לו הטענה בדבר שימוש חורג היתה נכונה, היה בכך לכל היותר, כדי ליתן זכות לנתבעת לתבוע את הפסקת השימוש החורג, ואין בכך כדי להקים לה זכות לבטל את ההקצאה באופן חד צדדי.

לעמדת התובע, החלטת ועדת העסקאות התקבלה בחוסר סמכות ובניגוד לנהלי התובעת, שכן היא לא התקבלה על ידי מנהל המחוז, אלא ע"י הגברת שולמית אליהו, מנהלת אגף עסקאות במגזר הבדואי. לטענתו, הנימוק שהוצג בשם ועדת העסקאות אינו סביר, מאחר שמדובר בשימוש שנעשה ע"י אחר, ולא ע"י התובע, והיה ידוע לנתבעת, עוד טרם מתן ההמלצה להקצות את המגרש לתובע; מה עוד, שיעוד השטח הינו ל"מגורים וחזית מסחרית", ועל כן השימוש הנטען, אינו חורג מהמותר. בנסיבות אלה, המדובר לטענתו, בהחלטה בלתי סבירה שהתקבלה בחוסר תום לב ובאופן שרירותי. עוד נטען, כי לתובע ניתנה הבטחה מנהלית, וכי ועדת העסקאות אינה רשאית לסטות ממנה, בהעדר נסיבות חריגות המצדיקות זאת.

הנתבעת הבהירה, כי הקצאת מגרש בפטור למכרז לאוכלוסיה הבדואית בנגב, כוללת מספר שלבים: בתחילה מוגשת בקשה לרכישת מגרש; לאחר מכן בוחנת מחלקת השיווק באגף העסקאות ברמ"י את הזכאות לרכישת מגרש בפטור ממכרז; בהמשך מובאת הבקשה לדיון בפני ועדת האכלוס של רמ"י; ולבסוף נדונה המלצת ועדת האכלוס בפני ועדת העסקאות, אשר רק היא מוסמכת להחליט על הקצאת המגרש בפטור במכרז. בעניינו של התובע, עצרה ועדת העסקאות, את שיווק המגרש נוכח חוות דעת שהובאה בפניה, שלפיה המגרש משמש לפעילות מסחרית ולא למגורים. התובע ואביו עודכנו בהחלטת ועדת העסקאות, וטענותיהם לפיהן לא ידעו אודות ההחלטה נטענות בחוסר תום לב, ומטרתן אך להכשיר את השימוש החורג במקרקעין. החלטת ועדת העסקאות עומדת לטענת הנתבעת, בהוראות הדין ובנהלי רמ"י, אין מקום להתערב בה, והיא אף עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי לשמור על קרקעות הציבור, ולהיאבק בפלישה ובבנייה בלתי חוקית. לטענתה, משלא אישרה ועדת העסקאות את הקצאת המקרקעין, לא השתכללה זכותו של התובע ביחס אליהם.