1.זוהי תביעה לתשלום פיצויים, בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, עת הגיעה התובעת לטיפול ברפלקסולוגיה במרפאה המנוהלת על ידי נתבעת 1 (להלן: "הקיבוץ") והמבוטחת על ידי נתבעת 2 (להלן: "המבטחת") בפוליסת אחריות כלפי צד שלישי.
2.התובעת, חברת הקיבוץ, נולדה ביום 25/12/1928. ביום 3/5/2016, הגיעה למרפאה לקבלת טיפול ברפלקסולוגיה, מחברת קיבוץ נעמה רוז (להלן: "נעמה"). בעת שעלתה למיטת הטיפולים, התקפלה המיטה והתובעת נפלה על צד ימין (להלן: "התאונה"). התובעת פונתה לבית החולים, שם אובחן שבר בצוואר הירך של רגל ימין.
3.התובעת צרפה לכתב התביעה חוות דעת רפואית לפיה לתובעת נכות צמיתה של 10% בנוגע למפרק הירך הימני ו-25% נכות צמיתה בשל הגבלות תנועות כתף ימין. מנגד, הוגשה חוות דעת מטעם הנתבעות, לפיה, לתובעת נכות צמיתה של 10% בנוגע למפרק ירך ימני בקשר לתאונה, ונכות של 20% עקב תהליך ניווני בכתף ימין, נכות שאינה קשורה לתאונה. המומחה הרפואי מטעם בית המשפט קבע לתובעת נכות של 10% בירך ימין ו- 30% בכתף ימין, מתוכם, 12% כתוצאה מהתאונה.
4.נסיבות התאונה, לפיהן, התובעת נפלה עת באה לעלות על מיטת הטיפולים, נתמכה בעדותה הראשית של נעמה, עדה מטעם הנתבעות, אשר העידה: "כאשר התיישבה על מיטת הטיפולים, המיטה התקפלה והיא נפלה על הישבן". על כן, אני קובעת כי נסיבות התאונה אינם במחלוקת והתאונה התרחשה בהתאם לאמור בכתב התביעה.
5.לטענת הנתבעות, נסיבות התאונה אינן מקימות אחריות ברשלנות. התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה שהיה פגם במיטה, הפוך הוא, הוכח כי המיטה הייתה תקינה, בהסתמך על עדות נעמה, שהצהירה, למיטב הבנתה, שלא היה ליקוי או שבר במיטה והיא משתמשת בה עד היום ללא בעיה. בחקירה הנגדית הוסיפה נעמה את הדברים הבאים:
ש: המיטה הזאת היא מיטה מתקפלת.
ת: כן.
ש: את אומרת שאת לא יודעת איך לפתוח ולסגור איתה, מישהו נתן לך הוראות.
ת: לא. סיכמתי עם בעל המיטה שלא נוגעים בה, היא נשארת כל הזמן פתוחה.
6.אין חולק, שמיטת טיפולים לא אמורה להתקפל בעת שמתיישבים עליה, ברם, זה מה שאכן קרה. הואיל והמיטה, מסוג של מיטה מתקפלת, נמצאת במרפאה המנוהלת על ידי הקיבוץ ובשליטה מלאה של הקיבוץ, ובעל המיטה, על פי עדות נעמה, נשאר עלום ולא ידוע, נסיבות התאונה מתיישבות יותר עם המסקנה שהקיבוץ לא נהג בזהירות סבירה, ויש להחיל על התאונה, את הכלל, הדבר מעיד על עצמו, המצוי בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
7.וזו לשון הכלל: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".
8."שלושה הם התנאים להפעלתו של הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודה: הראשון, כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה הן הנסיבות שהביאו לאירוע שבו ניזוק; השני, כי הנזק נגרם על-ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע; השלישי, כי אירוע המקרה מתיישב עם המסקנה שהנתבע התרשל יותר מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. בהתקיים הכלל הקבוע בסעיף 41 מוטלת על הנתבע החובה להוכיח קיומן של עובדות השוללות את החזקה שנהג ברשלנות." ראו ע"א 8151/98 שטרנברג נגד צ'צ'יק, פורסם ביום 4/11/2001. עם התקיימות שלושת התנאים, על הנתבעת מוטל נטל השכנוע, על פי מאזן ההסתברויות, שאין לייחס לה רשלנות בשל קרות התאונה. משמתקיים הכלל, מתמלאת גם הדרישה בדבר קיומו של הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שהוסב (שם עמוד 556).
9.התנאי הראשון, אי ידיעה. אין חולק שלתובעת אין כל ידיעה מה גרם למיטה להתקפל. התנאי השני, שליטה מלאה בנכס, בענייננו, מתקיים התנאי השני במלואו, המיטה נמצאת בשליטה מלאה של הקיבוץ ובחדר טיפולים שנמצא בחזקת ואחריות הקיבוץ. התנאי השלישי, כאמור לעיל, נסיבות התאונה מתיישבות יותר עם המסקנה שהקיבוץ לא נהג בזהירות סבירה.
10.הנתבעת טענה בסיכומים, כי לא הוכח כי היה פגם במיטה המתקפלת והוכח כי המיטה הייתה תקינה, לפיכך לא הייתה התרשלות כלפי התובעת. הנתבעת מסתמכת בסיכומיה על עדות נעמה. ברם, עדות נעמה שלא היה ליקוי או שבר במיטה, נסתרה במידה רבה, בחקירתה הנגדית, בכך, שהעידה כי "סיכמה עם בעל המיטה שלא נוגעים בה, היא נשארת כל הזמן פתוחה". מעדות זו מתברר כי יש בעל בית למיטה, שלא הובא למתן עדות על ידי נתבעת, והוא נותר עלום כלפי בית המשפט, בעניין זה, חזקה היא, שעדותו הייתה עומדת לחובת הנתבעת. עוד מתברר מעדות זו של נעמה, כי היא לא יודעת לתפעל ולתחזק את המיטה והיא לא נוגעת בה, מכאן, שנעמה לא יכולה להעיד לגבי קיומם של ליקויים או שברים במיטה, ככל שקיימים. הנתבעת לא הביאה ראיות למועד רכישת המיטה הטיפולית, אורך חייה של המיטה הטיפולית והאם בוצעו פעולות תקופתיות לתחזוקת המיטה הטיפולית.
11.המסקנה המתקבלת היא, שהנתבעת לא הוכיחה כי לא התרשלה וכי נקטה בזהירות הראויה למניעת הנזק.
12.בטרם אדון בראשי הנזק, אסיר מהדרך את טענת הנתבעת על העדר כיסוי, הואיל ולטענת הנתבעת, התובעת היא גם המבוטחת וגם נפגעת. מנגד, הפנה ב"כ התובעת לסעיף 2.1, אחריות המבטח, בפרק ו' – ביטוח אחריות כלפי צד שלישי ב"פוליסה משולבת לקיבוץ 2006" הקובע בזו הלשון: "לכל אדם, בכלילת חברים, מועמדים, ילדים, חברי הכשרה, חברי גרעינים ולכל אדם אחר הנמצא במשק המבוטח ופועל עבורו ייחשב כצד ג'...". מכאן, שעל פי הוראות הפוליסה עצמה, חברי הקיבוץ הם גם צד ג', וטוב הייתה עושה הנתבעת, לו לא הייתה מעלה טענתה זו.
13.לטענת התובעת, על פי פוליסת הביטוח, לקיבוץ עילת תביעה כנגד המבטחת, לקבלת פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה, והשבת כספים שהוציא ויוציא הקיבוץ כתוצאה מהתאונה. הוסיפה התובעת וטענה, כי לתובעת זכות להיכנס לנעלי הקיבוץ ולתבוע ישירות את המבטחת על סכומים שהמבטחת חייבת לקיבוץ כתוצאה מהתאונה. התובעת מבססת טענתה על סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 ועל פסק דין 1944/05 יצחק אריאל נגד קיבוץ טירת צבי, שם, יש לציין, הקיבוץ הגיש תביעה כנגד המבטחת, מכוח חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) תשכ"ד-1964 (להלן: "חוק הטבת נזקי גוף"), והפיצוי שניתן היה מכוח ביטוח מעבידים ולא נזקי צד ג'. למען השלמת התמונה, אציין, שבית המשפט דחה את התביעה מכוח חוק הטבת נזקי גוף וביסס פסיקתו על חוזה הביטוח בין הקיבוץ למבטחת.
14.אני סבורה שהתובעת נתפסה לכלל טעות, בעצם הטענה שהיא זכאית להיכנס לנעלי הקיבוץ, שהוא המזיק והמיטיב בעניינה. יודגש, בכל פסקי הדין אליהם הפנה ב"כ התובעת, הקיבוץ הינו צד לתביעה כתובע עצמאי, מה שאין במקרה דנן. בתביעה זו, הקיבוץ נוכח כנתבע בלבד, כמי שהתרשל וגרם לנזק. הקיבוץ עצמו לא הגיש תביעה לפיצויים בגין נזקי התובעת, ולהשבת כספים שהוציא ויוציא בעקבות התאונה.
15.סעיף 2 לחוק הטבת נזקי גוף קובע כלהלן:
"גרם אדם לזולתו נזק גוף, רשאי מי שהיטיב את הנזק להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף אלמלא הוטב הנזק על ידי המיטיב."
16.כך פסק כבוד השופט ברק בע"א ד"נ 24/81 חונוביץ נגד כהן, פורסם ביום 13/2/84:
"מטרת הפיצויים היא להשיב את מצבה של האלמנה, במישור הממוני, לקדמותו, זאת עשה הקיבוץ. האין בכך כדי לשחרר את המזיקים מחובתם שלהם לפצות את האלמנה? לא להעניש אנו באים אלא לפצות, ומשפוצה ניזוק על-ידי תמיכתו של הקיבוץ, היש עוד מקום לתשלום נוסף של פיצויים? שאלה זו - שעניינה השפעת הטבות המתקבלות מצד שלישי על הפיצויים בנזיקין - היא מהשאלות הסבוכות ביותר בדיני הפיצויים. באופן עקרוני, ניתן לחשוב על מספר פתרונות אפשריים: האחד, לפיו ההטבה תיטיב עם התלוי, באופן שהוא יקבל את ההטבה, תוך שמירת זכותו לקבל פיצוי מלא מהמזיק; השני, לפיו ההטבה תיטיב עם המזיק, באופן שהפיצויים המשתלמים על-ידיו יופחתו בשיעור ההטבה; השלישי, לפיו ההטבה תוחזר למיטיב, אם בדרך של קבלת שוויה מהמזיק (אם היטיבה עמו, שכן זכותו של הניזוק לפיצויים הופחתה כדי ההטבה), ואם בדרך של קבלתה מהניזוק (אם היטיבה עמו, שכן היתוספה על סכום הפיצויים המלא שנתקבל מהמזיק). בכל הפתרונות הללו הקו המנחה הוא, כמובן, שהניזוק יקבל פיצוי שלא יפחת מנזקו, ושהמזיק לא יחויב בתשלום פיצויים, העולים על הנזק שגרם"...
..."מכאן קביעתו של החוק להטבת נזקי גוף, כי במקום שנגרמו לאדם נזקי גוף, לרבות מוות, ונזק זה הוטב, רשאי המיטיב להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק (סעיף 2). המחוקק לא קבע כל הוראה מפורשת באשר להשפעתה של זכות זו, הנתונה למיטיב כלפי המזיק, על הפיצויים, להם זכאי הניזוק מאת המזיק, עניין זה הושלם בדרך הפרשנות השיפוטית. אשר קבעה, כי במקביל לקיום זכותו של המיטיב כלפי המזיק נשללת זכות זו מהניזוק עצמו, שאם לא כן ילקה המזיק פעמיים. הקונסטרוקציה המשפטית, לפיה מושגת תוצאה זו, היא, שעם ההטבה מועברת זכותו של הניזוק כלפי המזיק, כפי שיעור ההטבה, למיטיב."...
..." על-פי גישה זו, הקיבוץ היטיב את נזקה של האלמנה, ועל-כן זכאי הוא להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק. במקביל לכך נשללת זכות זו מהאלמנה עצמה. תוצאה זו לא רק שהיא נראית לי כמחויבת הדין, אלא שאני רואה בה תוצאה שראוי לנו להגיע אליה. המזיק משלם את מלוא הנזק, ולא למעלה ממנו. אין מענישים אותו. הניזוק אינו מקבל פיצוי כפול. אין מעשירים אותו. המיטיב מקבל את הטבתו חזרה. ציפיותיו הסבירות מתגשמות, ואין הוא נותן מתנת חינם למזיק, שביקרו אין הוא חפץ." (ההדגשות של הח"מ).
17.בענייננו, הציגה התובעת הסכם שנחתם בינה לבין הקיבוץ, לאחר הגשת התביעה, לפיו, נקבע שבכל הסדר שיושג יפורטו ראשי הנזק שבגינם ניתן הפיצוי, ופיצויים שתקבל התובעת בגין, הוצאות רפואיות, כולל שהות בבית הסיעודי בקיבוץ, הוצאות נסיעה, עזרה צד שלישי והפסדי השתכרות, היא תעביר לקיבוץ. על פי ההסכם, פיצויים בגין כאב וסבל יועברו לחשבונה בקיבוץ, בהתאם למקובל בין הקיבוץ לחבריו. נמצא, בעצם חתימת ההסכם, הסכימו התובעת והקיבוץ, שהקיבוץ היטיב עם התובעת בכלל נזקיה, למעט כאב וסבל, בעקבות התאונה. במהלך חקירתו הנגדית של מר מנחם שפיפון, גזבר הקיבוץ, אשר העיד מטעם התובעת, השיב לשאלה, האם הקיבוץ יתבע את הוצאותיו, שלדעתו, הקיבוץ לא יתבע את הוצאותיו, ללא שניתן נימוק והסבר כלשהו לדעה זו.
18.מן המקובץ, אני קובעת, כי לתובעת לא עומדת זכות תביעה לפיצויים בגין הנזקים שהוטבו כלפיה על ידי הקיבוץ, וזכות זו עומדת לקיבוץ, מכוח הדין.
19.משכך, יש לקבוע את הפיצוי לתובעת בנזק של כאב וסבל בלבד. לטענת התובעת בסיכומים, יש לקבוע לטובת התובעת סכום של 80,000 ₪, מנגד, העמידה הנתבעת את הפיצויים בסך של 25,000 ₪.
20.לאחר שעיינתי במסמכים שבפני, בעדויות שנשמעו בבית המשפט, בחומר הרפואי שבתיק, ובהסתמך של שיעור הנכות הרפואית הצמיתה שנקבע לתובעת, אני מוצאת לנכון לקבל במלואה את טענת התובעת בקביעת סכום הפיצויים בשל כאב וסבל. אני מפנה לדברי התובעת שנרשמו בפרוטוקול הדיון בעמוד 7 שורות 26-30:
"רק התאונה זה הגורם מה שקורה לי, דבר כזה לא היה לי בכלל עד לתאונה, אני אצטרך כל ימי חיי לקחת כדורים נגד כאבים. זה עשה בעיות שלא היו לי, זה משהו שמאוד קשה לי, אני נשארת עם זה. לפני שזה קרה הייתי רק בת 87, לקחתי בחשבון שאני לא אהיה מה שהייתי בת 67, אבל עם המנטליות אני טוענת שזה לא קרה לי מזקנה, אני חשבתי שהייתי יכולה שהשנים שנשארו לי יהיו עם קצת פחות סבל וקצת יותר איכות." אני מוצאת שהתאונה פגעה באיכות החיים של התובעת, שעל פי התרשמות בית המשפט, הייתה תקינה ואף למעלה מזה. עובר לתאונה, התובעת עבדה בכלבו של הקיבוץ, תפקדה וניהלה חיים עצמאיים, מפנה לחוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט " לפני הנפילה היתה הגברת קריצלר עצמאית לחלוטין בכל הקשור לתנועות הכתף כולל עבודה בחנות הכלבו של הקיבוץ והשתתפות פעילה בחיי החברה של הקיבוץ.". וכן לתצהירה של התובעת, לפיו, לפני התאונה, תפקדה באופן יוצא מן הכלל, בבית ומחוצה לו, ללא אביזרי עזר. בית המשפט התרשם מעדות זו שהיא נכונה ואמיתית.
21.על כן, אני קובעת לתובעת פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 80,000 ₪.
22.לסיום, אני מחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובעת סכום כספי של 80,000 ₪, בתוספת שכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪ והוצאות משפט בסך של 9,000 ₪.
23.הסכומים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים מיום פסק הדין אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.
24.פסק הדין יומצא לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ל' ניסן תשע"ט, 05 מאי 2019, בהעדר הצדדים.
