בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' אמדוקס (ישראל) בע"מ

התובע, בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: "הבנק") עותר לחיוב הנתבעת, אמדוקס ישראל בע"מ (להלן: "הנתבעת") בתשלום כ- 2.6 מיליון ש"ח המגיעים לבנק, לטענתו, בגין חובות הנתבעת שהומחו לבנק בהמחאת חוב על דרך המכר כחלק משירותי פקטורינג (Factoring, ובעברית: נְכִיסָה) שסיפק הבנק לחברת דטה סייף מערכות בע"מ (היא הממחה; להלן: "דטה סייף" או "הממחה").

עיקר המחלוקות הטעונות הכרעה נוגעות למשמעות שיש לייחס לחתימת הנתבעת על ההודעה שנמסרה לה ביחס להמחאת הזכות וביחס להיקף טענות ההגנה שרשאית הנתבעת להעלות כנגד התביעה.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

ביום 22.12.2008 נחתם "הסכם למתן שירותי פקטורינג" בין דטה סייף לבין הבנק (נספח 1 לתובענה; להלן: "הסכם הפקטורינג"), במסגרתו המחתה דטה סייף לבנק חובות של לקוחות שונים, ביניהם הנתבעת. על פי הסכם הפקטורינג, הבנק שילם לדטה סייף מראש 85% מסכום כל חוב, והתחייב להעביר את היתרה עם גביית החוב, בניכוי התמורה המגיעה לבנק על פי ההסכם.

לאחר מכן חתמה דטה סייף על "הודעה על המחאת זכות" שהופנתה לנתבעת, במסגרתה הודיעה דטה סייף כי המחתה לבנק את כל הזכויות המגיעות לה מהנתבעת, ביניהן זכותה לקבלת התשלום השני והשלישי (בסך של 1,149,998 דולר ארה"ב) בגין חשבונית שמספרה 8151309 [להלן: "החשבונית" (נספח 2 לתובענה) ו-"הודעת ההמחאה" (נספח 3 לתובענה), בהתאמה). להודעת ההמחאה צורף נוסח אישור שהופנה לבנק ולפיו "הננו מאשרים קבלת ההודעה לעיל ונפעל לפיה" - אישור זה נחתם על ידי הנתבעת. למען הסדר הטוב יצוין כי התשלום השני על פי החשבונית הומחה במקור לחברה אחרת (כאשר אותה חברה מימנה את רכישת הזכויות לקבלת התשלום השני באמצעות הלוואה שנטלה מהבנק), אולם להודעת ההמחאה צורף אישור אותה חברה כי היא מאשרת שהתשלום השני יומחה כולו לבנק.

הנתבעת פעלה על פי הודעת ההמחאה וביום 1.4.2009 שילמה את מלוא התשלום השני המפורט בחשבונית, בסך 574,999 דולר ארה"ב. הנתבעת גם שילמה מעת לעת לבנק סכומי חובות נוספים שנמכרו מדטה סייף לבנק.

תאריך הפרעון של התשלום השלישי על פי החשבונית נקבע ליום 1.4.2010. קודם למועד זה, ביום 8.12.2009, ניתן צו הקפאת הליכים כנגד דטה סייף. ביום 28.4.2010 ניתן נגדה צו פירוק.

במועד הקפאת ההליכים, נותרו בידי הבנק, מלבד המחאת הזכות בגין התשלום השלישי על פי החשבונית - חשבוניות נוספות שהומחו לו על ידי דטה סייף (להלן: "החשבוניות הנוספות"). יום לאחר מתן צו הקפאת ההליכים נגד דטה סייף, שלח הבנק תזכורת לנתבעת לגבי הזכויות שהומחו לו והדגיש שוב כי הן רכושו הבלעדי של הבנק (נספחים 8-9 לתובענה).

ביום 30.11.2009 חל מועד הפרעון של חלק מהחשבוניות הנוספות שהומחו לבנק, אולם הנתבעת לא העבירה את התשלום על פי חשבוניות אלה. בעקבות זאת פנה הבנק לנתבעת במכתב בא-כוחו (נספח 10 לתובענה), והנתבעת השיבה (נספח 11 לתובענה) כי ההסכם בגינו הוצאה החשבונית בוטל לאחר שדטה סייף ומיקרוסופט הודיעו לנתבעת כי דטה סייף לא תוכל לספק תמיכה לרשיונות מיקרוסופט. לגבי החשבוניות הנוספות טענה הנתבעת שבמועד המחאת הזכויות היה חובה של דטה סייף כלפי הנתבעת גבוה מסכום החשבוניות, ועל כן היא קיזזה סכומים אלה, ושלחה הודעת קיזוז גם לבנק. בנוסף, טענה הנתבעת ביחס לאחת מהחשבוניות הנוספות כי זו הוצאה בגין רישיונות של מוצרי חברת Adobi (להלן: "חשבונית Adobi") ועל כן ככל שיבוטל הרישיון בשל אי-תשלום בגינו על ידי דטה סייף לחברת Adobi תבוטל גם העסקה נשוא חשבונית זו.

טענות הבנק בתמצית

הבנק טוען כי חתימת הנתבעת על האישור שצורף להודעת ההמחאה מהווה התחייבות של הנתבעת ללא סייג או הסתייגות כלשהם, לפעול על פי הודעת ההמחאה.

הבנק נהג לעדכן באופן שוטף את הנתבעת אודות חובות הנתבעת על פי חשבוניות שהומחו לבנק על ידי דטה סייף במסגרת הסכם הפקטורינג ואלו אכן שולמו מעת לעת על ידי הנתבעת לבנק, וזאת מבלי להעלות כל טענה או הסתייגות בקשר לחובות אלה או בקשר לחובה לשלמם.

בחודש נובמבר 2009 אישרה הנתבעת בכתב את קיומן של החשבוניות שעליה לשלם לבנק מכוח המחאת הזכויות (החשבוניות פורטו ברשימה בה נכללו, בין היתר, מספרי החשבוניות ומועדי התשלום). נטען כי הנתבעת אישרה רשימה זו ללא כל תנאי או הסתייגות כלשהי.

הבנק קיבל בהפתעה גמורה את הטענות שהועלו במכתב התשובה מטעם הנתבעת וזאת מכיוון שקודם להמחאה אישרה הנתבעת את קבלת הודעת ההמחאה והתחייבה לפעול על פיה, וזאת מבלי שהועלתה על-ידה הסתייגות כלשהי; מבלי לציין כי הסכומים הנקובים בחשבוניות מותנים בביצוע התחייבות כלשהי של דטה סייף. ככל הידוע לבנק, לאחר שדטה סייף סיפקה את הרשיונות לא הוטלה עליה כל התחייבות נוספת כלפי הנתבעת. הנתבעת לא טענה כל טענה כנגד החובות קודם לכן ובניגוד לנטען במכתב התשובה מטעמה גם לא מסרה לבנק הודעת קיזוז.

עוד נטען כי עצם פניית הבנק לנתבעת לפני שבוצעה המחאת החוב יוצרת זיקה בין הנתבעת לבנק אשר מקימה לנתבעת את החובה למסור לבנק את כל המידע שהיה מצוי ברשותה בקשר לחוב.

הבנק טוען כי התנהגות הנתבעת ומצגיה, לרבות אישורה הבלתי מסויג של הודעת ההמחאה, היוו את הבסיס להתקשרות הבנק עם הממחה בכל הקשור לקניית חובות אמדוקס כלפי הממחה. אלמלא מצגיה של הנתבעת לא היה הבנק רוכש את חובותיה מהממחה.

על כן טוען הבנק כי יש לחייב את הנתבעת לשלם לבנק את מלוא הסכומים נשוא החשבונית והחשבוניות הנוספות נשוא התובענה. לחילופין טוען הבנק כי יש לחייב את הנתבעת לפצות את הבנק עקב הנזק שנגרם לבנק בגין הסתמכותו על מצגי השווא של הנתבעת, זאת בשיעור הסכומים ששולמו בפועל על ידי הבנק לממחה כמקדמות על חשבון רכישת החשבוניות נשוא התובענה.

טענות הנתבעת בתמצית

מדובר בהמחאת זכויות כללית, שכן בהסכם לא פורטו שמות החייבים וסכומי החוב. להמחאה זו אין תוקף עם מתן צו הקפאת הליכים כנגד הממחה, אלא אם נרשמה ברשם החברות. ההמחאה לא נרשמה ברשם החברות, ולכן היא בטלה.

לגופו של עניין טוענת הנתבעת כי החשבונית הונפקה בקשר עם הסכם נושא כותרת "Enterprise Agreement" שנחתם ביןAmdocs Management Limited UK ׁ (להלן: "אמדוקס בריטניה") ו- Microsoft Ireland Operations Limited (להלן: "מייקרוסופט") למכירת רישיונות שימוש בתוכנות חברת מיקרוסופט עבור חברות אמדוקס השונות (להלן: "הסכם הרישיונות"). בהתאם להסכם הרישיונות, התשלום בגין רישיונות השימוש בתוכנה נעשה באמצעות מפיץ רשמי של מיקרוסופט, במקרה זה דטה סייף.

על פי הסכם הרישיונות מכירת הרישיונות היא מכירת קבע ללא הגבלת זמן (Perpetual License) אולם היא מותנית בתשלום מלוא התמורה למייקרוסופט, כאשר עד לתשלום מלוא התמורה זכות השימוש בתוכנה היא מותנית וזמנית. על פי התנאים בנספח התשלומים בהסכם ההתקשרות, תשלום ראשון משולם במועד חתימת ההסכם ושני תשלומים נוספים אמורים להשתלם בתחילת כל שנה עוקבת.

לטענת הנתבעת, מטעמי נוחות של אמדוקס בריטניה חולקו שלושת התשלומים על פי הסכם ההתקשרות בין ישויות אמדוקס השונות (ובהן הנתבעת), כך שישויות אמדוקס שונות שילמו חלקים שונים בכל תשלום על פי הסכם הרישיונות, וזאת ללא כל קשר למספר הרישיונות שקיבלה אותה ישות בפועל. בהתאם להחלטה ביחס לאופן חלוקת התשלומים בין ישויות אמדוקס השונות אמורה הייתה דטה סייף להנפיק חשבוניות מתאימות לתשלום עבור כל אחת מהישויות.

לאחר חתימת הסכם הרישיונות, בחודש אפריל 2008, הועברו כספי התשלום הראשון לדטה סייף על ידי ישויות אמדוקס השונות. עקב הטעיה בחשבוניות שהנפיקה דטה סייף הועברו תשלומים עודפים על ידי חלק מישויות אמדוקס השונות בסך כולל של 1,318,984 דולר ארה"ב (להלן: "התשלומים העודפים"). אולם דטה סייף לא העבירה את התשלומים העודפים למיקרוסופט. לטענת הנתבעת כבר במועד זה נוצרה יתרה לקיזוז.

הנתבעת מאשרת כי לאחר שקיבלה לידיה את הודעת ההמחאה חתמה על נוסח האישור שצורף להודעה ולפיו "הננו מאשרים קבלת ההודעה לעיל ונפעל לפיה". לטענת הנתבעת היא לא ויתרה אגב החתימה על האישור על כל טענה העומדת לה כלפי הממחה, לרבות טענות הגנה וטענות קיזוז. בנוסף, הנתבעת לא הציגה כלפי הבנק "מצג שווא" כלשהו ומכאן שהבנק גם לא הסתמך על "מצג" כלשהו של הנתבעת.

בחודש אפריל 2009 שילמו ישויות אמדוקס השונות את התשלום השני על פי הסכם הרישיונות, כאשר מתשלום זה בוצע קיזוז בגין חלק מהתשלומים העודפים. דטה סייף השלימה את סכום התשלום השני עבור מיקרוסופט באמצעות חלק מהתשלומים העודפים, שנגבו במועד התשלום הראשון.

כפי שהוסכם עם דטה סייף, יתרת הסכום לקיזוז היתה אמורה להיות מקוזזת במסגרת התשלום השלישי על פי הסכם הרישיונות זאת בחודש אפריל 2010. אלא שבחודש ספטמבר 2009 הודיעה מיקרוסופט לנתבעת שהחליטה לסיים את ההתקשרות עם דטה סייף כמפיץ רשמי ועל הנתבעת לבחור מפיץ חדש. במקביל, דטה סייף הודיעה לנתבעת כי בכוונתה להעביר את פעילות מכירת מוצרי מיקרוסופט לחברה אחרת (להלן: "המפיץ החדש").

במועד הודעתה של מיקרוסופט נותרה יתרה לקיזוז בסך 734,790 דולר ארה"ב. על כן הוסכם עם מנכ"ל דטה סייף שיתרת הסכום לקיזוז תועבר למפיץ החדש לצורך ביצוע התשלום השלישי על פי הסכם הרישיונות. במצב דברים זה , לא קמה לנתבעת חובה לשלם את התשלום השלישי לממחה על פי הסכם הרישיונות, ובהתאמה אין היא חבה בפירעון התשלום השלישי לבנק הנמחה, שכן לדטה סייף לא הייתה יכולת לקיים את התחייבותה ולהעביר כספים אלה לידי מיקרוסופט.

במצב שנוצר אף מייקרוסופט ואף דטה סייף עצמה הורו על העברת יתרת התשלומים בגין הסכם הרישיונות למפיץ החדש.

לטענת הנתבעת, דטה סייף חדלה להיות המפיץ הרשמי לפני מועד ביצוע התשלום השלישי על פי הסכם הרישיונות (ובהתאמה חלקה של הנתבעת בתשלום על פי החשבונית), ובכך לא קיימה את חיוביה על פי "עסקת היסוד", ולכן אינה זכאית לתמורת החשבונית. לנתבעת קיימת בנוסף זכות קיזוז כמפורט לעיל.

כך גם ביחס לחשבוניות הנוספות (לרבות חשבונית Adobi), אשר אף ביחס אליהן לא קמה חובת תשלום מכיוון שתמורתן, היינו הרשיונות, לא סופקה על ידי דטה סייף.

יצוין כי במסגרת כתב ההגנה המתוקן העלתה הנתבעת טענה נוספת לפיה ככל שהבנק יעמוד על טענתו שהנתבעת וישויות אמדוקס האחרות הן ישויות משפטיות נפרדות וכי הנתבעת אינה צד להסכם הרישיונות, ועל כן אינה יכולה להעלות טענות הגנה או קיזוז מכוחו, אזי אין כל יריבות בין הנתבעת לבנק. הטעם לכך הוא שמשמעות קבלת טענת הבנק היא שאין לנתבעת כל התחייבות על פי "עסקת היסוד" שבבסיס המחאת הזכות.

טענות הבנק בכתב התשובה בתמצית

בכתב התשובה מטעמו הבנק טוען כי בשל מצגיה והתחייבויותיה הנתבעת היא מנועה ומושתקת מלטעון טענת קיזוז כמו גם כל טענה אחרת שהועלתה בכתב הגנתה. חתימת הנתבעת על אישור הודעת ההמחאה נעשתה לאחר שלשיטתה קמה עילת הקיזוז הנטענת, ועל כן הנתבעת הייתה חייבת לגלות לבנק לפני שחתמה על כל עובדה או טענה שהייתה בידיעתה ואשר היה בה כדי להשפיע על חיוביה לתשלום חובותיה לממחה בכלל, ואת החוב על פי החשבונית בפרט. הנתבעת לא גילתה לבנק על הסכם הרישיונות; לא גילתה על הקשר בין מועדי התשלום לפי הסכם הרישיונות לבין החשבונית; לא גילתה כי תשלום החוב על פי החשבונית מותנה בתנאי כלשהו; לא גילתה כי לטענתה קיימת לה טענת קיזוז; לא גילתה כאשר קיבלה את הודעת מייקרוסופט על סיום ההתקשרות עם דטה סייף וגם לא על ההודעה למעבר למפיץ חדש.

כמו כן, לנתבעת אין זכות קיזוז בנסיבות העניין מכיוון שככל ששולמו תשלומים לדטה סייף ביתר, הרי שאלו שולמו על ידי ישויות משפטיות אחרות בקבוצת אמדוקס ולא על ידי הנתבעת עצמה. עוד טוען הבנק שהנתבעת אינה צד להסכם הרישיונות ועל כן אינה יכולה להעלות טענות הגנה או קיזוז מכוחו.

בנוסף, הנתבעת פעלה על פי הודעת ההמחאה עד לכניסתה של דטה סייף להקפאת הליכים, תוך הצגת מצגים שבאו לידי ביטוי באישורים שנתנה הנתבעת, מעת לעת, לחובותיה לדטה סייף שהומחו לבנק.

דיון

עסקת פקטורינג (נְְכִיסָה)

תיאור כללי למהותה של עסקת נְְכִיסָה ניתן למצוא בספרו של פרופ' לרנר:

"הסכם פקטורינג מסדיר מערכת יחסים מקיפה ומתמשכת בין בנק או חברת מימון לבין מוכרי נכסים או ספקי שירות. הפקטורינג הוא הסכם מסגרת ועל פיו נעשות לאחר מכן המחאות זכות רבות. הבנק או חברת המימון, הפקטור, רוכשים את חובות הלקוחות של העסק (books debts or receivables), ובתמורה מעניקים לו מימון...

חברת המימון שומרת לעצמה אופציה שלא לרכוש חובות של לקוחות בעייתיים... בכפוף לבדיקת יכולת האשראי של אותם לקוחות. הפקטור משלם מחיר מופחת בשל הקדמת התשלום, ואף נוטל עמלה ודמי גביה. בדרך כלל מחזיק הפקטור סכום מסוים אצלו, ומעביר לידי החברה רק לאחר שגבה את מלוא החובות מלקוחותיה".

שלום לרנר המחאת חיובים 70 (2002) (להלן: "לרנר 2002"); להרחבה ולדיון בסוגים שונים של עסקאות נְְכִיסָה ראו גם: ע"א 573/73 שמן תעשיות בע"מ נ' אי.אס.אל. - חברה לשירותי תעשיה בע"מ, פ"ד כח(2) 737 (1974); לרנר 2002, בעמודים 71-75; שלום לרנר, המחאת חיובים, דיני חיובים - חלק כללי 36-38 (ד' פרידמן עורך, 1994); פר"ק (מחוזי ת"א) 16956-09-11 אגרקסקו חברה ליצוא חקלאי בע"מ - בפירוק נ' כונס הנכסים הרשמי, בפסקה 3 לפסק הדין (02.08.2015).

כאמור, בענייננו המחאת הזכות מדטה סייף לבנק נעשתה כחלק מהסכם הפקטורינג שבין הבנק לדטה סייף. ההשלכות שיש לעניין זה על חלוקת האחריות בין הצדדים יפורטו בהמשך.

"המחאת זכות" מוגדרת בסעיף 1(א) לחוק חוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969 (להלן: "החוק") כדלקמן:

"זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה".

יצוין כי בענייננו אין מחלוקת בין הצדדים שהמחאת הזכות של דטה סייף לבנק נעשתה על דרך המכר.להבחנה בין המחאה על דרך המכר להמחאה על דרך שעבוד ראו: ע"א 8299/10 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' חרושת מתכת בית השיטה (בהח) בע"מ (15.03.2015).

תוקף ההמחאה לאחר מתן צו הקפאת הליכים נגד דטה סייף

כאמור לעיל הנתבעת טענה כי בענייננו מדובר בהמחאת זכויות כללית, שכן בהודעת ההמחאה לא פורטו שמות החייבים וסכומי החוב; כי להמחאה זו אין תוקף עם מתן צו הקפאת הליכים כנגד הממחה, אלא אם נרשמה ברשם החברות; זאת בהתבסס על סעיף 97 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 וסעיף 356 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983. נטען כי ההמחאה לא נרשמה ברשם החברות, ולכן היא בטלה. נראה כי טענה זו נזנחה בסיכומים מטעם הנתבעת.

למעלה מהצורך, ומבלי להידרש בשלב זה לשאלה האם מדובר בהמחאה כללית או ספציפית (על-פניו הפרטים הנוגעים לחשבונית פורטו באופן ספציפי בהודעת ההמחאה ואילו פרטי החשבוניות הנוספות לא פורטו), דומה כי בהעלאת הטענה מתעלמת הנתבעת מהעובדה כי מטרתם של הסעיפים בפקודת פשיטת הרגל המאפשרים הכרזה על בטלות של עסקאות, הענקות, העדפת נושים אסורה או תשלומים והעברות, היא הגנה על הנאמן בפשיטת רגל ועל נושיו של החייב. מהסעיפים הרלוונטיים עולה כי ככל שמתעוררת עילת בטלות, זו תחול "כלפי הנאמן" (ראו סעיפים 95, 96, 97, ו- 98 לפקודה).

בהתייחס לאפשרות להכרזה על בטלות הפעולה מצוין בספרם של שלמה לוין ואשר גרוניס:

"כמו לעניין סעיף 96 לפקודה אף לעניין סעיף 98, הדיבור "בטל" אין משמעותו שמעשה ההעדפה "בטל" מעיקרא, אלא הוא אך ניתן לביטול דרך הגשת הליך לבית המשפט על-ידי הנאמן"

שלמה לוין, אשר גרוניס פשיטת רגל 342 (מהדורה שלישית, 2010). ראו גם שם בעמוד 330; להבחנה בין בטלות ביחס לבעל התפקיד לבין בטלות ביחס לנושה או צד שלישי ראו גם: ע"א 4269/11 עו"ד יהודה ברמי נ' רו"ח עופר אלקלעי, מפרקה של חב' אקסלרוד יאיר חומרי בניין בע"מ (19.6.2013); ע"א 2734/92 איסכור שרותי פלדות בע"מ נ' שלמה נס, עו"ד ורו"ח - מפרק אלקול בע"מ (בפירוק) פ"מ מו(4) 289, 300 (1992); ה"פ (מחוזי מרכז) 11058-10-15 כוכבי נ' עיריית רחובות (22.6.2016)].

טענות הנתבעת עשויות להקים לבעל התפקיד שמונה במסגרת הליכי חדלות הפירעון עילה לטענה בדבר בטלות המחאת הזכות כולה או חלקה. אולם הנתבעת לא הראתה כי טענת בטלות זו של המחאת החוב מוקנית אף לה. נראה כי לא בכדי נזנחה הטענה על ידי הנתבעת בסיכומיה.

המחאת הזכות

כפועל יוצא מהסכם הפקטורינג בין דטה סייף לבנק המחתה דטה סייף לבנק זכויות לקבלת כספים מלקוחותיה, ובהם הנתבעת. הסכם הפקטורינג נערך בין דטה סייף לבנק, והנתבעת אינה צד לו.

לאור חשיבותה של הודעת ההמחאה להבנת טענות הצדדים יובא להלן נוסחה, במלואו:

"לכבוד 

אמדוקס ישראל בע"מ14.1.09

...

הנדון: הודעה על המחאת זכות

הננו מבקשים להודיעכם כי התקשרנו בהסכם עם בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: "בנק מזרחי") לביצוע עסקות פקטורינג המתייחסות לעסקאות ו/או הסכמים בינינו וכל ההזמנות בקשר אליהם.

לשם כך הננו ממחים בהמחאה גמורה ומוחלטת על דרך מכר לטובת בנק מזרחי את כל הזכויות הקיימות והעתידיות לקבלת כספים מכם.

מובהר כי בכל הנוגע ליחסים המסחריים בינינו לא יחול כל שינוי.

עוד מובהר כי תשלום במתכונת המפורטת להלן יפטור אתכם מחבותכם בקשר לאותו סכום.

לפיכך, הננו מורים לכם באופן בלתי חוזר לשלם כל סכום אשר יגיע מכם אך ורק לפי הפרטים הבאים:

שם הבנק: מזרחי טפחות בע"מ

סניף...

מספר חשבון...

ע"ש: דטהסייף מערכות בע"מ

אין לשנות הוראה זו אלא בהסכמת בנק מזרחי מראש ובכתב.

יש להדגיש כי בכל הנוגע לזכויות בגין חשבונית מס' 8151309

ע"ס 1,992,371.5 $ יהיו תנאי התשלום כמפורט להלן:

1. סך של 842,373.5 $ שולם.

2. סך של 1,149,998 $ הומחה לבנק מזרחי טפחות בע"מ ויופקד בהתאם לאמור לעיל בבנק מזרחי טפחות בע"מ סניף ...

   להלן פרוט הסכום הנ"ל:

   א. סך של 574,999 $ תאריך פירעון 1.4.2009.

   ב. סך של 574,999 $ תאריך פירעון 1.4.2010.

    

   בכבוד רב

   -חתימה-

   דטהסייף מערכות בע"מ"

    

כפי שצוין לעיל, התשלום השני על פי החשבונית (הנזכר בסעיף 2.א להודעת ההמחאה) הומחה במקור לחברה אחרת, אולם להודעת ההמחאה צורף אישור אותה חברה כי היא מאשרת שהתשלום השני יומחה כולו לבנק. לאחר אישורה של חברה זו הופיע אישור נוסח האישור שנחתם על ידי הנתבעת, בזו הלשון:

"לכבוד 

בנק מזרחי טפחות בע"מ

הננו מאשרים קבלת ההודעה לעיל ונפעל על פיה.

בכבוד רב

-חתימה-

אמדוקס ישראל בע"מ"

היקף ההתחייבות על פי המחאת הזכות

בכתב ההגנה המתוקן טענה הנתבעת כי ככל שהבנק יעמוד על טענתו שהנתבעת וישויות אמדוקס האחרות הן ישויות משפטיות נפרדות וכי הנתבעת אינה צד להסכם הרישיונות ועל כן אינה יכולה להעלות טענות הגנה או קיזוז מכוחו, כי אז אין כל יריבות בין הנתבעת לבנק, שכן משמעות קבלת טענת הבנק הינה שאין לנתבעת כל התחייבות על פי "עסקת היסוד" שבבסיס המחאת הזכות.

אין בידי לקבל טענה זו. אף אם הייתה מתקבלת טענת הבנק שהנתבעת אינה צד להסכם הרישיונות ואינה יכולה להעלות טענות הגנה או קיזוז מכוחו, אין בכך כדי להשפיע על טענת הבנק שיש לחייב את הנתבעת מכוח מצגיה הנטענים כלפי הבנק ומכוח התחייבותה הנפרדת עת אישרה את הודעת ההמחאה. בהקשר זה ראו דברי המשנה לנשיא בית המשפט העליון (בדימ׳) מרים בן פורת, לפיהם:

"הסכמה של החייב לפעול לפי הוראות הממחה, בהודעה שנמסרה לו - לעתים אף בהעתק לנמחה - נודעת לה לדעתנו חשיבות רבה. היא מקפלת בתוכה הודאה בעצם קיומו של החיוב, וכן ראיה לקבלת התנאים המפורטים בה" [מרים בן פורת "שאלות משפטיות בתחום המחאת חיובים" הפרקליט מח, 377, 382 (תשס״ו)].

על כן, יש לבחון את התנהלות הצדדים והמסגרת המשפטית הרלוונטית לגופן. לכך אפנה עתה.

לטענת הבנק "חתימתה הבלתי מסויגת" של הנתבעת על הודעת ההמחאה עולה, בין היתר, כדי התחייבות עצמאית מכוח דיני החוזים (ס' 37 לסיכומי הבנק, ס' 32 לכתב התביעה). כפי שיפורט להלן, סבורני שהבנק לא עמד בנטל להוכיח טענתו זו.

טענותיו של הבנק בהקשר זה דומות לטענות שהועלו בע"א 573/73 שמן תעשיות בע"מ נ' אי.אס.אל. - חברה לשירותי תעשיה בע"מ, פ"ד כח(2) 737 (1974) (להלן: "עניין שמן"). בעניין שמן נקבע כי האישור שנחתם על ידי המערערת היווה "יותר מאשר המחאת חוב רגילה", בה הנמחה לוקח רק מה שיש לממחה, ובית המשפט העליון מצא שניתנה על ידי הנתבעת הבטחת תשלום במישרין לנמחה, וכי הבטחה זו אינה מסויגת.

אולם, בניגוד לענייננו, בעניין שמן נוסח המכתב שאושר על ידי המערערת כלל סעיף בנוסח הבא:

"חובתכם לפרוע לנו את החשבונות שנמציא לכם תוך 120 יום היא התחיבות מוחלטת ובלתי חוזרת" (ההדגשה הוספה על ידי, ה.ע.).

בנסיבות שנדונו בעניין שמן ההתחייבות הבלתי חוזרת לפרוע את התשלום עצמו היא זו שעמדה ביסוד קביעת בית המשפט העליון כי: "מקום שניתנה הבטחה מוחלטת שכזאת, הנמחה גובה מכוח ההבטחה שקיבל, ולא מכוח הזכות המקורית שהומחתה לו" (עניין שמן, בעמוד 746).

בענייננו הודעת ההמחאה לא כללה התחייבות של הנתבעת לתשלום בלתי מותנה של החשבונית וגם לא של החיובים העתידיים הנוספים. ניתן לומר שהמחאת זכויות דטה סייף נעשתה כפי שהן, ולא מעבר לכך. נוסח הודעת ההמחאה אינו כולל התחייבות נפרדת ועצמאית של הנתבעת-החייבת לפירעון ללא תנאי. להיפך, בענייננו אף נקבע בהודעת ההמחאה מפורשות: "מובהר כי בכל הנוגע ליחסים המסחריים בינינו לא יחול כל שינוי". מכאן, שאין כל בסיס לטענת הבנק כאילו באישור הודעת ההמחאה נטלה הנתבעת על עצמה התחייבות נוספת כלפי הבנק-הנמחה מעבר להתחייבויות שהיו קיימות לה כלפי הממחה.

בהתייחס לפרשנות הלשונית של טקסט חוזי נפסק על ידי כבוד השופטת חיות:

"בתמצית ייאמר כי לשון החוזה היא התוחמת את גבולות הפרשנות של הטקסט החוזי ועל כן לא ניתן לייחס לחוזה פרשנות שאינה מתיישבת עם לשונו (ראו והשוו: ע"א 8569/06 מנהל מיסוי מקרקעין חיפה נ' פוליטי, פ"ד סב(4) 280, 328-327 (2008)). מבחינה זו שמור ללשון החוזה מקום מרכזי וחשוב בתהליך הפרשני (ראו דברי המשנה לנשיאה א' ריבלין בעניין סהר, פיסקה 15) וגבולות הפרשנות שהיא מציבה כרוכים ושלובים בשיטה החד-שלבית המשמשת אותנו לצורך פירוש החוזה, ולצורך איתור אומד הדעת הסובייקטיבי של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומן הנסיבות החיצוניות האופפות אותו (על המאמץ שמחויב בית המשפט להשקיע באיתור אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף של הצדדים טרם שיפנה לפרש את החוזה על פי אמות מידה אובייקטיביות"

ע"א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' פארוואג'י, פסקה 14 לפסק דינה של השופטת חיות (11.5.2014).

למעלה מן הצורך אציין כי אין לקבל את טענת הבנק לפיה יש לייחס משמעות לכך שבמועד החתימה על אישור הודעת ההמחאה לא הובעה כל הסתייגות על ידי הנתבעת.

ראשית, כפי שצוין לעיל, פרט להמחאת הזכות לקבלת התשלום, ככל שיגיע, הודעת ההמחאה לא כללה התחייבות נוספת וישירה של הנתבעת כלפי הבנק. בהתאם, לא היה צורך בכל הסתייגות מטעם הנתבעת;

שנית, אין מחלוקת על כי הודעת ההמחאה וגם נוסח האישור הוכנו ונוסחו על ידי הבנק (ס' 17 ו- 21 לתצהיר מר טבק, מנהל סקטור מימון וסחר בינלאומי בבנק; להלן: "מר טבק"). מחקירתו הנגדית של מר טבק אף ניתן להבין שראה בהודעת ההמחאה מסמך שאת ההתחייבויות הגלומות בו נציגי הבנק "מכניסים לתוך הפה של אמדוקס" (ע' 29, ש. 23), היינו מסמך המבטא את הסכמת הנתבעת. במצב דברים זה, כל שהיה על הבנק לעשות, לשיטתו, הוא "לשים בפיה" של הנתבעת התחייבות ברורה ומפורשת מוחלטת ובלתי חוזרת לפרוע את החשבונית ולוותר מראש על כל טענה בעניין. בענייננו הבנק לא עשה כן, ואף אם היה מנסה לפעול כך, על פי העדויות שנשמעו לא הייתה הנתבעת מסכימה לקבל על עצמה התחייבות זו.

בהקשר זה מקובלים עלי דבריו של עו"ד וולף, נציג המחלקה המשפטית מטעם הנתבעת (להלן: "עו"ד וולף"), לפיהם:

"אני מאמין שאם הבנק היה רוצה שנאשר לו דברים מסוימים הוא היה מעביר לנו טפסים לחתום עליהם כמו שיש בהודעות עיקול כמו שיש בהסכמים להלוואות וכדומה היה שם אלף ואחת סעיפים שנצטרך לחתום עליהם ולאשר אין לנו הסתייגויות נעביר את הכסף גם אם לא נקבל את הסחורה. כמובן שלא היינו חותמים על זה" (ע' 115, ש. 31 ואילך). הבנק יכול היה לבקש מהנתבעת לחתום על מסמך ברור ומפורש שמצהיר שתמורת החשבונית סופקה, שחובת התשלום מוחלטת ואינה ניתנת לביטול, ושהנתבעת מוותרת על כל טענותיה. הבנק לא עשה כן.

מהאמור לעיל ומנוסח הודעת ההמחאה ואישור הנתבעת עולה כי מדובר לכל היותר ב"כוונת הבנק" שלא ניתן לה ביטוי חיצוני על ידי הבנק אשר לא התגבשה לכלל הסכם. הבנק לא כלל במסגרת הודעת ההמחאה את ההתחייבויות המפורשות שאותן הוא מנסה ליצוק כיום בדיעבד על ידי "פרשנות" שאינה נתמכת בטקסט, שנוסח על ידו.

אף בחינת הפרשנות של התכלית האובייקטיבית של הודעת ההמחאה ואישור הנתבעת, ככל שניתן לראות בהם כמעין "חוזה עצמאי" בהתאם לטענת הבנק, מובילה לתוצאה זהה ולדחיית פרשנות הבנק. הסיבה בגינה נדרשה המחאת הזכות היא בעקבות הסכם הפקטורינג בין הבנק לדטה סייף. הנתבעת לא הייתה צד להסכם זה. ה"נהנים" היחידים מהסכם הפקטורינג היו הבנק ודטה סייף. לבנק שולמה עמלה ודטה סייף זכתה להקדמת התשלום.

כפי שנקבע: ״כלל ידוע הוא, שחוזה מסחרי יש לפרש בדרך שתתאים לתכלית מסחרית של העסקה״ [ע"א 464/75 פרומוטפין בע"מ נ' קלדרון, פ"ד ל(2) 191, 195 (1976)]; וכפי שציין השופט מ׳ חשין: ״בקרבנו עצמנו אל פירושו של חוזה על נושא עסקי, נשים בכלינו שכל ישר של אנשי עסק סבירים והגונים״ [ע"א 5795/90 סקלי נ' דורען בע"מ, פ"ד מו(5) 811, 819 (1992)].

בחינת "חלקה" של הנתבעת מלמד כי לא צמחה לה כל טובת הנאה מאותה "הסכמה חוזית". מקובלת עלי עמדת הנתבעת לפיה ההשלכה של "אישורה" להמחאת הזכות היא הסכמה להעביר תשלום עתידי, ככל שיגיע, לחשבון אחד מקום לחשבון אחר( סעיף 9 לתצהיר עו"ד וולף).

בהתייחס לבחינת האינטרסים הכלכליים של הצדדים מציינת פרופ' ג' שלו, כי:

"חוזה מסחרי נועד, מעצם טיבו, להגשים מטרה מסחרית – כלכלית. לפיכך, יש לפרש חוזה כזה בדרך שתגשים את תכליתו האובייקטיבית, הלוא היא התכלית הנותנת ביטוי ל"קומון סנס" העסקי. "קומון סנס" עסקי משמעו הגיון, סבירות ויעילות כלכלית – מסחרית. כאשר מדובר בחוזים מסחריים, ורובם של החוזים הטעונים פירוש הם כאלה, יש לגשת לתהליך הפירוש בהנחה – מיסודה של הגישה הכלכלית למשפט – שהתנהגותם של הצדדים הינה התנהגות רציונלית. כלומר: כל צד לעסקה מסחרית שואף למקסם את רווחתו ולפיכך לא יטול חלק בעסקה ולא יסכים לחוזה אם הוא צופה שרווחתו תקטן".

ראו: גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 426-427 (2005).

ההיגיון, הסבירות והיעילות הכלכלית מחייבים את המסקנה שלנתבעת לא היה כל אינטרס "להתחייב" בהתחייבות עצמאית כלשהי כלפי הבנק, ולו בשל העובדה כי אין "היגיון עסקי" במתן התחייבות כאמור מצידה, בהיעדר כל טובת הנאה מכך.

אף בהקשר זה מקובלים עלי דבריו של עו"ד וולף מטעם הנתבעת, לפיהם:

"בתור צד שאין לו שום אינטרס בעסקה הכול טכני לחלוטין לא היה לנו שום אינטרס ולא היה שום דבר מהותי לבדוק פה" (ע' 124, ש. 24-25; ההדגשה הוספה על ידי, ה.ע.).

המסקנה אליה הגעתי היא כי גם פרשנות תכליתית-אובייקטיבית של הודעת ההמחאה ואישור הנתבעת לה, מובילה לדחיית עמדת הבנק.

אף בחינה של תכלית הודעת ההמחאה על פי דיני המחאת החיובים מלמדת כי אישור קבלת ההודעה, כשלעצמו, לא מהווה "אישור בלתי מסויג לתשלום החוב" כטענת הבנק. בהקשר זה מציין פרופ' לרנר כי: "תפקיד ההודעה ליידע את החייב מי נושה בו, כדי שיידע כלפי מי עליו לקיים את החיוב, ולמנוע עריכת הסדרים שונים בינו לבין הנושה המקורי" (לרנר 2002, בעמוד 159) וכן "נפקותה של ההודעה היא בעיקר במישור היחסים שבין הנמחה לבין החייב, והיא באה להעמיד את החייב על קיומו של נושה חדש" (לרנר 2002, בעמוד 162).

כך גם עולה מלשון ההודעה בענייננו שנועדה לעדכן את הנתבעת על קיומו של נושה חדש שהוא הבנק-הנמחה וכן לעדכן אותה, עדכון טכני במהותו, בדבר פרטי החשבון שאליו יש להעביר את הכספים שיגיעו לבנק, ככל שיגיעו, מכוח המחאת הזכות אליו.

יצוין כי גם הפרשנות הרואה באישור הודעת ההמחאה משום "הודאה בעצם קיומו של החיוב, וכן ראיה לקבלת התנאים המפורטים בה" (כפי שהובא מדברי השופטת בן פורת בפסקה 38 לעיל), מתיישבת היטב עם התוצאה אליה הגעתי כנגד עמדת הבנק. הנתבעת אינה כופרת בתנאים המפורטים בהודעת ההמחאה ואף לא בעצם קיומו של החוב המקורי .

יצוין שבמאמרה הנ"ל מוסיפה השופטת בן פורת כי "את הסכמתו של החייב אין לפרש כוויתור על טענות שהממחה הפר התחייבויות שבמילויו הייתה התגבשותה של הזכות מותנית" (שם, ה"ש 25).

לאור כל האמור נדחות טענות הבנק ביחס להיקף ה"התחייבויות" או "המצגים" הגלומים באישור הודעת ההמחאה על ידי הנתבעת.

טענות  הבנק בדבר הצגת מצגי שווא טרום חוזיים על ידי  הנתבעת והפרת "חובת גילוי"

הבנק טען כי עצם פנייתו לנתבעת במישרין, ודרישתו לקבל את אישורה להודעת ההמחאה יוצרת זיקה בין הנתבעת לבנק, שכן הנתבעת ידעה שהבנק מסתמך על המידע שנמסר לו על ידי הנתבעת על מנת להחליט האם לרכוש במסגרת הסכם הפקטורינג את חוב הנתבעת לדטה סייף. על פי דין תוקפה של המחאת הזכות לא היה מותנה בהסכמת הנתבעת-החייבת, ועל כן לטענת הבנק כאשר הגדיל לעשות ופנה לנתבעת, מוטלת עליה החובה למסור לבנק את כל המידע הרלוונטי הידוע לה בקשר לחוב.

לטענת הבנק הנתבעת הייתה חייבת לציין בפני הבנק שהסכומים הנקובים בחשבוניות מותנים בביצוע התחייבות כלשהי מצד דטה סייף לפני מועד אישור הודעת ההמחאה על ידה.; כי החיובים כפופים להתחייבויות וזכויות על פי חוזה הרישיונות (שהבנק טען כי לא ידע אודותיו); וכי קיימת לנתבעת טענת קיזוז.

הבנק מבסס את טענותיו למצג שווא והשתק על הדברים הבאים בספרו של פרופ' לרנר:

"על נמחה פוטנציאלי לבדוק את כלל מערכת היחסים בין החייב לבין הממחה, ולראות אם הממחה עומד בהתחייבויותיו השונות כלפי החייב... אמנם ניתן להשיג מידע ישירות מהחייב בלי לערוך חקירה עצמאית, ומצג שווא של החייב עשוי להעניק לנמחה עילה נזיקית נגדו או ליצור השתק, ברם פיתרון זה מחייב שיתוף פעולה הדוק עם החייב, בניגוד למגמתו הכללית של החוק. ספק גם אם מוטלת על החייב חובה לספק אינפורמציה על הנושים בו" (לרנר 2002, בעמוד 337; ההדגשה הוספה על ידי, ה.ע.).

אין בידי לקבל את טענות הבנק להצגתם של "מצגי שווא" מצד הנתבעת לפני חתימתה על הודעת ההמחאה או ל"הפרת חובת תום הלב" מצידה. המידע שגולה לבנק ואושר על ידי הנתבעת, גולה לבקשת הבנק ולא כלל כל מידע מטעה; לגבי המידע שלטענת הבנק "לא גולה", לא הוכח שהייתה לנתבעת חובה לגלותו או כי חובה זו הופרה.

כפי שעולה מתצהירה של גב' קרמר, ראש צוות בסקטור מימון וסחר בינלאומי בבנק (להלן: "גב' קרמר"), היא פנתה לנציגה ממחלקת החשבות של הנתבעת וביקשה לקבל את אישור הנתבעת לקיומה של יתרת חובה כלפי דטה סייף על פי החשבונית ולכך שפירוט החובות תואם את הרשום בספרי הנתבעת (ס' 12 ו- 19 לתצהיר גב' קרמר); לאחר מכן העבירה לנציגה ממחלקת החשבות של הנתבעת רשימת חשבוניות המהוות את חוב הנתבעת לדטה סייף (ס' 19 לתצהיר גב' קרמר); ולאחר מכן העבירה את הודעת ההמחאה כשהיא חתומה על ידי דטה סייף, תוך כדי שהיא מציינת כי "תיקנו את הסכומים לאחר בירור עם דטה סייף" (ס' 21 ונספח 8 לתצהיר גב' קרמר).

הנתבעת אינה כופרת בנכונות פרטי החשבוניות שאושרו על ידה, הסכומים הנזכרים שם ותאריכי הפירעון. אף הבנק אינו טוען כי איזה מפרטים אלה שאושרו על ידי הנתבעת אינו משקף נאמנה את מצב הדברים בעת אישורה של הנתבעת את הודעת ההמחאה.

גב' קרמר נשאלה בחקירתה הנגדית האם פנתה לנציגי הנתבעת על מנת לברר האם קיים הסכם כלשהו בין הנתבעת לדטה סייף שבגינו הונפקה החשבונית והשיבה: "זה לא היה רלוונטי. אני פניתי כדי להמחות חוב וחשבוניות ספציפיות. מאחר ולא הייתה שום התנגדות ואמדוקס לא אמרו שום דבר ולא הייתה להם הסתייגות מהמחאת הזכות מבחינתי, עוד פעם אני מקבלת אישור על חשבוניות ומבחינתי אין הסכם" (ע' 39, ש. 12-15; ההדגשות הוספו על ידי, ה.ע.). עוד העידה גב' קרמר ביחס לפעולותיה מול נציגת מחלקת החשבות בנתבעת: "מולה פעלתי לאשר לי את החשבוניות הפתוחות..." (ע' 40, ש. 17).

אף אם אקבל במלואה את עדות גב' קרמר מטעם הבנק , הרי ש ה"מצג" היחיד אותו ביקש הבנק לקבל הוא אישור בדבר החשבוניות הפתוחות.

אין מחלוקת שהנתבעת אישרה נתונים אלה, לאחר שתוקנו על ידי הבנק בעקבות בירור שערך עם דטה סייף, ולא עם הנתבעת.

בהתאם, אין כל בסיס לטענת הבנק כאילו הנתבעת הציגה מצגים נוספים וגם אין כל חשיבות לטענות נוספות של הבנק בדבר מעמדה של הנציגה "המאשרת" ממחלקת החשבות, אם מדובר ב"גזברית" או בגורם אחר. כמו גם לשאלה האם הנתבעת נמנעה מהבאתה לעדות.

גם טענת הבנק כאילו עו"ד וולף הציג לגב' קרמר מצגים נוספים לא הוכחה. תצהיר גב' קרמר ביחס לשיחתה עם עו"ד וולף (ס' 15 לתצהיר גב' קרמר) תומך דווקא בעמדת הנתבעת לפיה הנתבעת לא התבקשה לאשר וממילא לא הוצג על ידה כל מצג נוסף פרט לאישור הודעת ההמחאה.

יצוין, כי מר טבק אישר בעדותו כי גב' קרמר הייתה הגורם היחיד מטעם הבנק שניהל את המגעים עם נציגי הנתבעת (ע' 14, ש. 17-23), כך שברור שלא הוצג לו כל מצג על ידי מי מנציגי הנתבעת.

טעם נוסף לדחיית טענות הבנק לקיומם של מצגים שונים מצד הנתבע נעוץ בכך שלשיטת הבנק עצמו "אישור" הודעת ההמחאה היווה מעין הסכם בינו לבין הנתבעת. כפי שצוין לעיל הבנק ראה בנוסח האישור להודעת ההמחאה פתח "להכניס לפיה של הנתבעת" את כל ההתחייבויות והמצגים שבהם חפץ הבנק. בהתאם, סבורתני שאין לקבל את טענות הבנק בדבר "הסכמות בעל-פה" ומצגים אחרים שזכרם לא בא במסמך הודעת ההמחאה והאישור, שנערכו ונוסחו על ידי הבנק לאחר כל אותם "מצגים" נטענים.

כפי שנקבע על ידי בית המשפט העליון: "ניתן לצפות מתאגיד בנקאי, שהינו "נושה מקצועי", כי ידאג להסדיר את מערכת ההסכמות באופן שאינו מותיר מקום לספקות" [ע"א 8299/10 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' חרושת מתכת בית השיטה (בהח) בע"מ, פסקה 30 לפסק דינו של הנשיא (בדימ') גרוניס (15.03.2015)].

חזקה על הבנק שדאג להעלות על הכתב במסגרת נוסח הודעת ההמחאה והאישור לה את המצגים שבאישורם היה מעוניין. בהתאמה, הנתבעת מוחזקת כמי שלא קשרה עצמה בהתחייבות שאינה נזכרת בהודעת ההמחאה שאושרה על-ידה:

"כאשר הצדדים העלו את ההסכם שביניהם על הכתב, יש להניח שבכך באו לסכם כל משא-ומתן שהתנהל ביניהם בעל-פה קודם לעריכת המסמך, ולמצות בכתב כל מה שהוסכם ביניהם. לפיכך, אין אנו אלא נותנים תוקף לכוונת הצדדים, בדחותנו כל הוכחה המוצעת לסתירת המסמך, כי למסמך יש ערך קונקלוסיבי, ודברים שאינם כלולים בו אינם נשוא להוכחה בבית-המשפט, מפני שאינם לעניין".

ע"א 138/56 דוידון נ' חברת בוני חיפה בע"מ, פד"י יא, 1474, 1479 (1957); ראו בנוסף: ע"א 303/62 מנדל נ' מפעלי טכסטיל נצרת בע"מ, פ"ד טז, 1977 (1962); דניאל פרידמן, נילי כהן חוזים כרך ג' 14-27 (2003) והאסמכתאות הנזכרות שם.

בנוסף, בניגוד לטענת הבנק, איני סבורה כי מעצם פניית הבנק לנתבעת על מנת שתאשר את דבר ידיעתה אודות המחאת החוב, קמה לנתבעת-החייבת "חובה" לעדכן את הבנק ביוזמתה בדבר כל פרטי העסקה שבינה לבין הממחה. עסקה זו, יושם אל לב היא חלק מהסכם הפקטורינג שבין הבנק לממחה.

כמבואר בספרו של פרופ' לרנר לעיל, ההנחה הטבעית היא כי "על נמחה פוטנציאלי לבדוק את כלל מערכת היחסים בין החייב לבין הממחה". הנתבעת אינה קשורה בהסכם עם הבנק ולא קיבלה תמורה כלשהי על מנת לספק לבנק מידע. ממילא לא הייתה לנתבעת סיבה לחשוב שהבנק אינו מכיר את פרטי החוב שהסכים לרכוש מהממחה.

בהקשר זה טען הבנק כי נמסר לו על ידי נציגי דטה סייף שלא קיים הסכם בינה לבין הנתבעת (ס' 14 לתצהיר מר טבק); וכי סכום העסקה נשוא החשבונית וטווח התשלום הארוך חייבו בדיקה מול הנתבעת "כדי לוודא שמדובר בחוב ודאי ולא מותנה" (ס' 16 לתצהיר מר טבק).

הבנק יכול היה לדרוש מהממחה, כחלק מעסקת הפקטורינג, להחתים גם את החייב על מסמך "אישור זכויות" או "ויתור זכויות". אולם, הבנק לא עשה כן.

הבנק גם לא דרש מהנתבעת לאשר שמדובר ב"חוב ודאי ולא מותנה" כפי שסבר מר טבק.

אף נוסחו של הסכם הפקטורינג בין הבנק לממחה מלמד כי הבנק ראה, ובצדק, את הממחה כאחראית למסירת מלוא המידע הרלוונטי לבנק (ראו, לדוגמא, סעיפים 13-14 להסכם הפקטורינג) ולא את החייבת -הנתבעת.

על פניו נראה שהבנק לא ערך את הבדיקות המינימאליות המתחייבות טרם הסכמתו להמחאת הזכות על פי החשבונית. די להזכיר בהקשר זה כי הסכום הנקוב בחשבונית הוא בסכום לא מבוטל של למעלה מ- 1.7 מיליון דולר ארה"ב; כי בחשבונית צוין בעמודת ה"תיאור": "Microsoft Licenses under EA" (בשילוב האותיות EA הכוונה היא ל- "Enterprise Agreement" – הוא "הסכם הרישיונות" כפי שהוגדר לעיל) ; וכי היה ברור לבנק שתנאי התשלום המצוינים בחשבונית אינם משקפים את הסכמת הצדדים, ועל כן אלו הוספו בכתב בהודעת ההמחאה.

כפי שאושר על ידי מר טבק, הבנק לא הסתמך על "מצגי הנתבעת" אלא הסתמך על הצהרתה הנטענת של דטה סייף לפיה "אין הסכם" ולא טרח לברר את הנושא עם הנתבעת (ע' 27, ש. 16-26). כאמור, סבורתני שהבנק אינו יכול לגלגל לפתחה של הנתבעת את מחדליו בבירור תנאי העסקה, היינו "עסקת היסוד" בין הנתבעת לממחה, שזכויות התשלום של הממחה על פיה נרכשו על ידי הבנק כחלק מהסכם הפקטורינג - הסכם שהנתבעת כלל אינה צד לו.

על כן אני דוחה את טענת הבנק כאילו הנתבעת הציגה מצג בפני הבנק לפיו "תשלום החוב אינו מותנה" (ס' 174 לסיכומי הבנק).

מהי "עסקת היסוד" והאם הנתבעת זכאית להעלות טענות מכוחה?

סעיף 2(א) לחוק (שכותרתו "הגנת החייב") קובע:

"המחאת זכות אין בה כדי לשנות את הזכות או תנאיה, ולחייב יעמדו כלפי הנמחה כל הטענות שעמדו לו כלפי הממחה בעת שנודע לו על ההמחאה".

כפי שנפסק:

"אשר למגבלות המוטלות על חייב בטענותיו כלפי הנמחה, מבחין המשפט בין שני מצבים: האחד – מקום שהטענות נובעות מכוח חוזה הקיים בין החייב לבין הממחה, והממחה המחה את זכויותיו החוזיות לנמחה. השני – מקום שטענות החייב כלפי הנמחה הן חיצוניות לחוזה ואינן נובעות ממנו או קשורות בו. מקום שטענות החייב - בענייננו המוכר - הן טענות מכוח החוזה, והן מופנות כלפי הקונה-הממחה, תעמודנה לו טענות אלה בלא הגבלה גם כלפי הבנק-הנמחה בלא שים לב לשאלה מתי נודע לו על ההמחאה, וגם אם הסכים לה. הנמחה קיבל מכוח ההמחאה את הזכויות החוזיות של הממחה, ואלה כפופות לכללים החוזיים הרגילים ולזכויות ולחובות על-פיהם. מקום שהממחה נותר בעל דברו של החייב מכוח החוזה, יחולו כללי הפרת החוזה הרגילים על היחסים ביניהם. מכוח ההמחאה יחייבו אלה גם את הנמחה. לצורך אלה אין חשיבות לשאלה מתי התבצעה ההמחאה, מתי נודע לחייב עליה, ואם הסכים להמחאה אם לאו והוא – כאשר החייב לא ויתר במפורש או מכללא על זכותו לטעון כלפי הנמחה כל טענה מתחום החוזים שיש לו כלפי הממחה". (ההדגשה הוספה על ידי, ה.ע.)

ע"א 357/00 יהושע נ' בוכהולט, פ''ד נז(4) 529, 540 (2003) והאסמכתאות הנזכרות שם (להלן: "פרשת יהושע"); ראו גם: ע"א 8357/03 מינהל מקרקעי ישראל נ' בנק דיסקונט למשכנתאות, פ"ד סא (3) 214 (2006).

וכן:

"הדין אינו מניח לחייב לקבוע את זהות הנושה בו, משום שמבחינת החייב לא צריכה להיות, אליבא דהמחוקק, חשיבות רבה לאישיות של הנושה. ההנחה היא שחילוף הנושים איננו פוגע בחייב שכן היקף הגנותיו כלפי הנמחה, נקבע על פי מערכת יחסיו עם הנושה המקורי, הממחה"

שלום לרנר, המחאת חיובים, דיני חיובים - חלק כללי 127 (ד' פרידמן עורך, 1994).

בענייננו התעוררה מחלוקת בין הצדדים לגבי תנאי החוזה בין החייבת –הנתבעת, לבין דטה סייף -הממחה. הבנק טוען שהוכח כי הודעת דטה סייף לבנק לפיה אין לנתבעת הסכם עם דטה סייף הייתה נכונה (ס' 165 לסיכומי הבנק) וכי הוכח שהנתבעת אינה חתומה על הסכם הרישיונות, ועל כן אינה יכולה להסתמך על טענות הגנה הנובעות מהסכם זה (ס' 169 ו- 202 לסיכומי הבנק).

הנתבעת טוענת מנגד שמערכת היחסים בינה לבין דטה סייף הייתה מבוססת על הסכם הרישיונות, עליו חתמה דטה סייף כמפיצה שנבחרה לביצועו (וכן חתמה על נספח התשלומים להסכם הרישיונות – נספח 2 לכתב ההגנה); כי הסכם הרישיונות הסדיר את רכישת רישיונות שימוש לתוכנה עבור החברות בקבוצת אמדוקס, לרבות הנתבעת; כי הנתבעת הייתה רשאית לשנות את זהות החברות המשלמות בקבוצת אמדוקס לפי שיקול דעתה הבלעדי, וכך נעשה גם בהסכמים קודמים עם דטה סייף (סעיף 10 לתצהירו של מר קופילוביץ', מי ששימש כמנהל רכש ה- IT בנתבעת בזמנים הרלוונטיים לתובענה; להלן: "מר קופילוביץ'"); וכי על פי הסכם הרישיונות על מנת לקבל את מלוא הזכויות ברישיונות השימוש לתוכנה היה על הנתבעת לשלם את התשלום השלישי למפיץ החדש.

טענות הבנק לוקות באי בהירות. ניתן להניח שכוונת הבנק בטענה לפיה "אין לנתבעת הסכם עם דטה סייף" היא לכך שהסכם הרישיונות אינו מהווה את החוזה בין דטה סייף לנתבעת, אולם ברור שהבנק מסכים לכך שקיימת הסכמה חוזית אחרת או חוזה אחר בין הנתבעת לדטה סייף. שכן על פניו ברור שגם הבנק מסכים שקיים בסיס חוזי ליחסים בין הנתבעת לדטה סייף שבגינו זכאית הייתה דטה סייף לקבל כספים, וכי זכות זו הומחתה לבנק.

הבנק ידע והסכים שהתחייבות הנתבעת כלפי הממחה גולמה בחשבונית שהזכות שבבסיסה הומחתה לבנק; הבנק גם הסכים לכך שתנאי התשלום של החשבונית הם נדבך נוסף בהסכמה החוזית שבין הנתבעת לדטה סייף, ומכיוון שהסכמה זו בין הצדדים לא הועלתה על הכתב , דרש הבנק שהדבר יצוין בהודעת ההמחאה שלתנאיה הסכימה הנתבעת.

כפי שקובע סעיף 2(א) לחוק, החייב- הנתבעת זכאי לטעון את כל "הטענות שעמדו לו כלפי הממחה" וטענות אלה קיימות, בין היתר, בהתאם להיקף "הזכות או תנאיה" וכן בהתאם לטענות אחרות שעמדו לו כלפי הממחה על פי כל דין רלוונטי.

בהקשר זה אין כל חשיבות לשאלה האם הנמחה -הבנק ידע או לא ידע מהם כל ה"תנאים" שסוכמו בין החייב לממחה הקשורים בזכות שהומחתה לו.

ניכר כי הבנק לא טרח לערוך בירור מקיף ביחס לזכות שהומחתה לו ותנאיה כנדרש ממנו כמלווה מקצועי, כמי שנטל סיכון מסחרי ואף זכה לתמורה מדטה סייף בשים לב לסיכון שנטל. החייב רשאי להסתמך להגנתו על זכויותיו כלפי הממחה ותנאיהן , בין אם הנמחה ידע עליהם ובין אם לאו.

בהקשר זה נקבע:

"הרעיון המונח ביסוד הוראה זו [הכוונה היא לסעיף 2(א) לחוק - הבהרה שלי, ה.ע.] הוא "שאין לסחור בזכות בדרך הפוגעת בחייב. לשון אחרת: הזכות היא בת המחאה משום שאין זה משנה לחייב מי ומי הוא הנושה שלו" (ראו ע"א 330/75 גרבוב נ' רשות הנמלים בישראל, פ"ד לא(3) 146, 150 (1977) (להלן: פרשת גרבוב)). הנה כי כן, ככל שהדבר נוגע לזכויותיו של החייב ולמעמדו של הנמחה כלפיו, "מצלמת" ההמחאה את הזכות ואת תנאיה במועד שנודע לחייב עליה, לרבות כל הטענות שעמדו לחייב כלפי הממחה באותו מועד ואלה עומדות לו גם כלפי הנמחה" (ההדגשה הוספה על ידי, ה.ע.).

ע"א 8357/03 מינהל מקרקעי ישראל נ' בנק דיסקונט למשכנתאות, פ"ד סא (3) 214 (פיסקה 10 לפסק הדין) (2006).

על כן יש לבחון מה כוללת ההסכמה החוזית בין הנתבעת לדטה סייף.

סבורתני כי יש ללמוד על אומד דעתם של הנתבעת ודטה סייף מן המסמכים המעגנים את ההסכמות ביניהם וכן מהתכתובות בין הצדדים שהוגשו לתיק.

מקובלת עלי טענת הנתבעת לפיה מערכת היחסים החוזית בינה לבין דטה סייף התבססה בעיקרה על הסכם הרישיונות. על אף שאין חולק על כך שהנתבעת אינה חתומה כצד להסכם הרישיונות, איני סבורה כי יש בטענה זו כדי לתמוך בטענת הבנק לפיה הנתבעת אינה יכולה להעלות טענות הנובעות מהוראות הסכם הרישיונות.

הבנק מבסס את תביעתו על הודעת ההמחאה ואישורה על ידי הנתבעת וכן על החשבונית שהזכות בגין חלק מהסכום הנקוב בה הומחתה לו. אין מחלוקת כי החשבונית הונפקה עבור הנתבעת ולא עבור ישויות אמדוקס אחרות; אין מחלוקת כי החשבונית הונפקה על ידי דטה סייף; ואין מחלוקת כי מצוין בעמודת ה"תיאור" על גבי החשבונית: "Microsoft Licenses under EA", כלומר ה"סחורה" העומדת בבסיס החשבונית היא רישיונות מייקרוסופט בכפוף להסכם הרישיונות (ה- "Enterprise Agreement").

מכאן שדטה סייף עצמה ראתה בהסכם הרישיונות חלק ממערכת היחסים החוזית בינה לבין הנתבעת וזוהי ה"סחורה" נשוא החשבונית. די בכך כדי לקבל את טענת הנתבעת כי מערכת היחסים החוזית בינה לבין הממחה הייתה כפופה להסכם הרישיונות.

חיזוק לקשר שבין מערכת היחסים החוזית בין הנתבעת לדטה סייף ובין הסכם הרישיונות נמצא בכך שלא ניתן הסבר אחר על ידי הבנק לטיב מערכת היחסים בין הנתבעת לדטה סייף; שדטה סייף חתומה על הסכם הרישיונות ועל נספח התשלומים ונזכרת בו כמפיץ מטעם מייקרוסופט ,ובהקשר זה טענת הבנק כי מדובר רק ב"חתימת ידיעה" וכי דטה סייף אינה צד להסכם אינה מעלה ואינה מורידה; ובכך שמועדי התשלום הקבועים בנספח התשלומים של הסכם הרישיונות מתאימים למועדי התשלום שהוסכמו בין דטה סייף לנתבעת ומצוינים בהודעת ההמחאה.

בשים לב לכך שהוכח שההסכמה החוזית בין דטה סייף לבין הנתבעת הוכפפה לתנאי הסכם הרישיונות, אין גם כל חשיבות לשאלה האם הנתבעת הינה "צד פורמאלי" להסכם הרישיונות עצמו.

למעלה מהנדרש אציין כי אמנם הצדדים בכותרת הסכם הרישיונות הם אמדוקס בריטניה ומייקרוסופט. אולם תנאי הסכם הרישיונות מלמדים, כטענת הנתבעת, שרכישת רישיונות השימוש בתוכנה נעשית עבור כל החברות ב"קבוצת אמדוקס" וכי הוסכם שהתשלומים ייעשו על ידי ישויות אמדוקס השונות, ולא בהכרח רק על ידי אמדוקס בריטניה שהיא ה"צד הפורמאלי" להסכם:

"The 3-years total Enterprise Agreement ("EA") cost for the whole Amdocs corporate group during the term of this EA ("Amdocs") is composed of three equal payments, which are to be paid by the various Amdocs entities in accordance with the following table…"

(נספח התשלומים להסכם הרישיונות – נספח 2 לכתב ההגנה; ההדגשות הוספו על ידי, ה.ע.)

כמו כן, על פי הסכם הרישיונות המפיץ הינו קבלן עצמאי (סעיף 12.d להסכם הרישיונות) וכחלק מתפקידו של המפיץ (ובענייננו המפיץ שנבחר – דטה סייף) התשלום עבור רישיונות השימוש בתוכנות מייקרוסופט נעשה באמצעות המפיץ (סעיף J להסכם הרישיונות).

לפיכך הנתבעת רשאית להעלות את כל טענות ההגנה הנובעות ממערכת היחסים החוזית שבינה לבין הממחה-דטה סייף, לרבות ההוראות הרלוונטיות למערכת יחסים זו ככל שהן קבועות בהסכם הרישיונות.

עם זאת, וכפי שיפורט להלן, המערכת החוזית בין הנתבעת ודטה סייף לא הוגדרה אך ורק במסגרת הסכם הרישיונות. אין חולק כי גובה הסכום לתשלום הנתבעת לדטה סייף הוסכם בין הצדדים בנפרד מהסכם הרישיונות, שכאמור אינו קובע מה תהיה חלוקת התשלומים בין ישויות אמדוקס השונות. לא הוצגה אסמכתא כתובה להסכמה זו בין הנתבעת לדטה סייף הנתבעת טענה כי היא זו שקבעה את אופן חלוקת התשלומים בין ישויות אמדוקס השונות, אולם אין חולק על כי הסכמה זו ביחס לסכום לתשלום ולמועד התשלום הועלתה בסופו של יום על הכתב במסגרת הודעת ההמחאה, ועל כך שהנתבעת אישרה פרטים אלה. בנוסף, הנתבעת לא טענה ש"זכות הקיזוז" העומדת לה גם ביחס לתשלומים עודפים של ישויות אמדוקס השונות נובעת מהסכם הרישיונות, אלא כי זכות זו היא תוצאה של דין ודברים שקיימה עם דטה סייף והסכמות שהוסכמו בין הצדדים והועלו על הכתב בתכתובות שהוחלפו בין הצדדים ובסיכומי פגישות (ס' 10 ו- 18-22 לתצהיר מר קופילוביץ').

טענות הנתבעת ביחס לחשבונית

בהתייחס לחיוב שביסוד החשבונית טענה הנתבעת שתי טענות: האחת, כי דטה סייף הפסיקה לשמש כמפיץ מורשה של מייקרוסופט ועל כן לא היה ביכולתה לקיים את חיובה על פי הסכם הרישיונות בהעברת התשלום השלישי למייקרוסופט; השניה, כי קיימת לה זכות קיזוז שהוכרה ואושרה על ידי דטה סייף בגין תשלומי יתר של ישויות אמדוקס אחרות מכוח הסכם הרישיונות. המדובר בטענת קיזוז "מאותה עסקה".

כפי שהוכח על ידי הנתבעת, בחודש ספטמבר 2009, למעלה מחצי שנה לפני מועד התשלום השלישי על פי החשבונית ועל פי הסכם הרישיונות, התקבלה אצלה הודעת דטה סייף על העברת פעילותה כמפיץ עבור מייקרוסופט למפיץ החדש (נספח 8 לתצהיר מר קופילוביץ'). אפנה בעניין זה גם להודעת מייקרוסופט לפיה הסכם המפיץ בינה לבין דטה סייף הסתיים ביום 22.9.2209 (נספח 9 לתצהיר מר קופילוביץ').

מהודעות אלה עולה בבירור כי דטה סייף לא יכולה הייתה לקיים את התחייבותה כלפי הנתבעת לשמש כמפיץ מורשה מטעם מייקרוסופט ולגבות כשלוחת מייקרוסופט את התשלום עבור רישיונות השימוש בתוכנות מייקרוסופט כנדרש על פי סעיף J להסכם הרישיונות.

אפנה בהקשר זה גם להגדרת המפיץ (Reseller) כ"מורשה" מטעם מייקרוסופט בסעיף מספר 1 שהוא סעיף ההגדרות להסכם הרישיונות. מובן כי במצב דברים זה דטה סייף לא הייתה זכאית לקבל תמורה בגין התחייבות חוזית שלא קוימה על ידה.

כפי שנפסק:

"ברור לכל בר-בי-רב, ולא יתכן כלל אחרת, שהחייב יכול להתגונן בטענה שהממחה הפר את התחייבויותיו על-פי החוזה ועקב כך לא נתגבשה הזכות שהומחתה, אפילו מאוחרת ההפרה ממועד ההודעה על דבר ההמחאה. כללו של דבר, באשר לקשר החוזי גופו ניצב הנמחה בנעלי הממחה, כך שטענות המבוססות על קשר זה אינן בגדר טענות הגנה המתגבשות לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל, בעת שנודע לחייב על המחאת הזכות." (ההדגשות הוספו על ידי, ה.ע.).

ע"א 330/75 גרבוב נ' רשות הנמלים בישראל, פ"ד לא(3) 146, 150 (1977) (להלן: "עניין גרבוב").

כמו כן ראו:

"אם זכותו של הנושה מותנית באופן זה או אחר בביצוע חיוב כלשהו על ידו, נשאר ביצוע החיוב תנאי לשכלול זכותו של הנמחה"

לרנר 2002, בעמוד 330. אציין כי הבנק לא ניסה כלל להוכיח מה תוכן הזכות שהומחתה אליו ומהם תנאיה, וכי התנאים לגיבושה של הזכות אמנם התקיימו.

וראו גם:

"כאשר הממחה הפר או עומד להפר את החוזה המקורי, זכות החייב לבטלו אינה מוטלת בספק"

לרנר 2002, בעמוד 343; ראו גם: שלום לרנר "קיזוז נגד נמחה" משפטים טו, 841, 94 (תשמ"ה).

אעיר בנוסף שממילא לפני שהגיע המועד לביצוע התשלום האחרון על פי מועדי התשלום שנקבעו בהסכם הרישיונות, ובהתאמה בין הנתבעת לדטה סייף , ניתן כנגד דטה סייף צו הקפאת הליכים (ס' 31 לתצהיר מר טבק) ובסופו של יום ניתן צו לפירוקה (ס' 43 לתצהיר מר טבק). כך שממילא היה ברור לנתבעת ולבנק עוד לפני מועד התשלום שדטה סייף לא תוכל למלא את התחייבויותיה.

הבנק טען בנוסף שהיה על הנתבעת להוכיח מה מספר הרישיונות שקיבלה ומה מחירם, להבדיל מרישיונות שקיבלו ישויות אמדוקס אחרות, וכן מהו הסכום החסר להשלמת רישיונות אלה לרישיונות קבע. אין בידי לקבל טענות אלה.

ההתחייבות למתן הרישיונות על פי הסכם הרישיונות היא התחייבות של מייקרוסופט ולא של דטה סייף. גם הזכות והיכולת להענקת הרישיונות והפיכתם לקבועים שמורה למייקרוסופט ולא לדטה סייף. די לנתבעת שהוכיחה כי דטה סייף לא יכולה הייתה לקיים את חלקה בהסכם, היינו העברת התשלום למייקרוסופט כמורשה מטעמה כדי להצביע על אי קיום התחייבויותיה של הממחה על פי החוזה עם הנתבעת, שתוצאתה היעדר זכות לתשלום שממנה רשאי הבנק להיפרע. בדומה לכך מובן כי אם הייתה דטה סייף פועלת על פי התחייבותה ומעבירה התשלום למייקרוסופט, לא הייתה הנתבעת יכולה לבוא בטרוניה כלפיה במידה ומייקרוסופט לא הייתה מעניקה את רישיונות השימוש הקבועים.

למעלה מהצורך אעיר כי מקובלת עלי טענת הנתבעת לפיה הסכם הרישיונות נועד לרכישת רישיונות קבועים ורק העברת מלוא התשלומים על פי הסכם הרישיונות לידי מייקרוסופט הקנתה את הזכות לקבלתם (סעיפים 3-5 לתצהיר מר קופילוביץ'; סעיפים 6 ו- 11(d) להסכם הרישיונות ומסמך ההבהרות של מייקרוסופט - נספח 2 לתצהיר מר קופילוביץ').

על פי העולה מהסכם הרישיונות ומנספח התשלומים לו התשלום המבוצע על ידי ישויות אמדוקס השונות הוא עבור זכויות השימוש של כלל הישויות בקבוצת אמדוקס, ללא אבחנה פרטנית ביחס למספר הרישיונות שנמכרו לכל אישיות משפטית בקבוצה. בהתאם, די בכך שהתשלום השלישי על פי הסכם הרישיונות, שחלקו אמור היה להיות משולם על ידי הנתבעת על פי החשבונית, נועד להשלים את רכישת זכויות שימוש של איזו מישויות אמדוקס השונות ולא דווקא רישיונות שימוש שהוקנו לנתבעת באופן ספציפי, כדי להביא לדחיית טענת הבנק ביחס למחדל הנתבעת בהוכחת הסכום החסר להשלמת רישיונות הנתבעת לרישיונות הקבע. אציין בנוסף שהנתבעת הוכיחה כי בסופו של דבר נאלצה לשלם את התשלום השלישי על פי החשבונית למפיץ החדש (נספח 3 לתצהיר עו"ד וולף), כך שברור שלא מדובר בטענה שהועלתה אך כדי לחמוק מתשלום.

לפיכך מתקבלת טענת הנתבעת שאינה חייבת לשלם את התשלום השלישי על פי החשבונית (הנזכר בסעיף 2.ב להודעת ההמחאה) לידי הבנק.

לאור מסקנה זו, מתייתר הצורך לדון בטענה החלופית שהעלתה הנתבעת בדבר טענת קיזוז, שכן שבהעדר תוקף לחיוב על פי החשבונית ממילא אין חוב שניתן "לקזז" כנגדו.

טענות ההגנה ביחס לחשבונית הנוספות

ביחס לחשבוניות הנוספות טענה הנתבעת כי הסחורה נשוא החשבוניות הנוספות לא סופקה לה וכן חזרה על טענת הקיזוז (לדוגמה בסעיף 89 לסיכומי הנתבעת).

בהתייחס לחשבונית Adobi (נספח 16 כ' לתצהיר גב' קרמר) סבורתני כי עלה בידי הנתבעת להוכיח כי הרישיונות שבגינם הוצאה חשבונית זו לא סופקו על ידי דטה סייף (סעיפים 24-25 לתצהיר מר קופילוביץ'). לאחר שהטענה הועלתה על ידי הנתבעת, הבנק לא ניסה להפריכה. במסגרת החקירה הנגדית לעדי הנתבעת ציין ב"כ הבנק במפורש כי הוא אינו שואל את העד לגבי חשבונית Adobi (ע' 81, ש. 15; בפרוטוקול נרשם בטעות "דובי" ולא "אדובי"). לפיכך יש לראות את הבנק כמי שלא חלק על טענתה של הנתבעת בעניין זה, וגם בשל כך דינה להתקבל. ראו: יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1949 (2009); ע"א 841/87 רון נ' רון, פ"ד מה(3) 793, 795 (1991); ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ, פ"ד מז(3) 846, 851-850 (1993); ע"א 767/11 להיגי נ' עזורי (27.08.2013).

בהתייחס לחשבוניות הנוספות (פרט לחשבונית Adobi) סבורתני כי הנתבעת לא הוכיחה כנדרש את טענתה שלא התקבלה התמורה בגינן. בסעיף 73 לכתב ההגנה המתוקן נטען כי הנתבעת אינה חבה בגין החשבוניות הנוספות "אשר התמורה בגינן לא סופקה על ידי דטה סייף". אולם, הנתבעת נמנעה מלפרט ביחס לאילו חשבוניות לטענתה ניתנה תמורה וביחס לאילו חשבוניות לא ניתנה תמורה. בתצהירי העדות הראשית לא התייחסה הנתבעת לחשבוניות הנוספות (פרט לחשבונית Adobi) וכל שטענה בהקשר זה הוא כי קיבלה "פניות מגורמים נוספים שדרשו שישולם להם כספם עבור מוצרים ורישיונות שנטען על ידם כי סופקו לאמדוקס ישראל באמצעות דטה סייף" (ס' 26 לתצהיר מר קופילוביץ'). הנתבעת לא ניסתה להוכיח ביחס לאילו מהחשבונות הנוספים שנתבעו לא ניתנה תמורה, ולא העלתה כל טענה בעניינן פרט לטענת קיזוז. ביחס לשתי הדוגמאות שהובאו על ידי הנתבעת לתמיכה בטענתה אישר המצהיר כי הוא אינו יודע לקשר בין דוגמאות אלה לבין רשימת החשבוניות הנזכרת בנספח 16 לתצהיר גב' קרמר (ע' 79, ש. 10-13; ע' 80, ש. 9); וכי רק ביחס לחלק מהחשבוניות שהונפקו לצורך רכישת רישיונות שימוש התקבלה דרישה מספקי הרישיונות לפיה לא קיבלו את כספם מדטה סייף (ע' 81, ש. 11). הנתבעת לא הוכיחה שלא קיבלה את התמורה נשוא החשבוניות הנוספות (פרט לחשבונית Adobi כאמור לעיל).

אבחן להלן את טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת ביחס לחשבוניות הנוספות. זכות הקיזוז קבועה בהקשרה הרלוונטי בסעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973:

חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים.

כחלק מטענת הקיזוז ביחס לחשבוניות הנוספות העלתה הנתבעת במסגרת סעיף 54 לכתב ההגנה המתוקן טענה חלופית לפיה כלל מערכת היחסים עם דטה סייף הייתה עסקה אחת לרכישת זכויות שימוש בתוכנות של יצרנים שונים, ולפיכך יש להכיר בקיזוז בין התשלומים העודפים, ששולמו כחלק מהסכם הרישיונות, כנגד כל החובות שהומחו לבנק, לרבות החשבוניות הנוספות. שאלה זו עשויה להיות בעלת חשיבות במקרה בו מבוקש לקזז חיובים בלתי קצובים, כאשר במצב זה קביעה כי מדובר בעסקאות נפרדות תביא לשלילת זכות קיזוז של חוב שאינו קצוב [ראו: מנחם מאוטנר, קיזוז, דיני חיובים - חלק כללי 512 (ד' פרידמן עורך, 1994) (להלן: "מאוטנר")]. טענה זו נזנחה על ידי הנתבעת ולא נעשה ניסיון להוכיחה, וממילא לא הועלתה על ידי הנתבעת טענה לקיזוז סכום שאינו קצוב. על כן אבחן להלן האם עלה בידי הנתבעת להוכיח שקמה לה זכות קיזוז "שלא מתוך עסקה אחת", היינו זכות קיזוז כנגד העסקאות שבבסיס החיובים בחשבוניות הנוספות מכוח טענתה לתשלומים העודפים בגין העסקה עם דטה סייף כמפיץ של מייקרוסופט הנובעת מהסכם הרישיונות.

סבורתני כי דין טענת הקיזוז להידחות.

כידוע, "כלל ההדדיות" בכל הנוגע לקיזוז חיובים מתייחס לזהות הצדדים ודורש כי כל אחד מהצדדים לפעולת הקיזוז יהיה חייבו ונושהו של הצד האחר. בהקשר זה מבאר פרופ' מאוטנר:

"תנאי לקיזוז הוא שהחובות המקוזזים יהיו "הדדים". דרישת ההדדיות מתייחסת לזהותם של הנושה והחייב, שהם צדדים לפעולת הקיזוז: כל אחד מצדדים אלו צריך להיות חייבו ונושהו של הצד האחר... לפיכך, חברת אם לא תוכל לקזז חוב שלה לנושה כנגד חוב המגיע מהנושה לחברת בת..."

מאוטנר, בעמוד 537.

אין מחלוקת בין הצדדים שהנתבעת עצמה לא שילמה את התשלומים העודפים וכי אלו שולמו על ידי ישויות אמדוקס אחרות (סעיף 13 לתצהיר מר קופילוביץ' מטעם הנתבעת). מכוח כלל ההדדיו,ת ובאשר אין מדובר בחובות שהצדדים חבים זה לזה, לא ניתן לקבל את טענתה של הנתבעת לקיזוז התשלומים העודפים.

עם זאת, ניתן לראות בטענות הנתבעת ביחס לזכות קיזוז שקיימת לה לטענתה בגין תשלומים עודפים ששילמו ישויות אחרות בקבוצת אמדוקס כטענה ל"קיזוז חוזי" הנובע ממערכת היחסים החוזית שבינה לבין דטה סייף, בנסיבות החורגות מהתנאים הדרושים לכך על פי הדין.

בהקשר זה מציין פרופ' מאוטנר:

"קיזוז זה (הכוונה היא לקיזוז חוזי - הבהרה שלי, ה.ע.) חל, מקום שצדדים קבעו בחוזה שביניהם הסדר קיזוז, המאפשר לחייב לקזז את תביעתו מנושהו כנגד תביעת הנושה מהחייב, בנסיבות החורגות מאלו שבהן, על פי הסדר הקיזוז שבדין, מוקנית לחייב זכות כזו... הקיזוז החוזי מאפשר, איפוא, לצדדים בשיטה זו לקבוע לעצמם הסדר קיזוז תוך התגברות על מיגבלה אחרת כלשהי, המצויה בכללי הקיזוז שבדין"

מאוטנר, בעמוד 479.

טענת הנתבעת כי הוקנתה לה זכות קיזוז בגין התשלומים העודפים ששולמו ביתר על ידי ישויות אמדוקס אחרות כחלק מהסכמה חוזית בינה לבין דטה סייף, נטענה על ידה באופן ברור בכתב ההגנה מטעמה (סעיפים 19-20). גם בסיכומים נטען כי זכות הקיזוז היא חלק ממערכת היחסים העסקית שבין דטה סייף לנתבעת (כך למשל בסעיף 29 לסיכומי הנתבעת).

האמור לעיל אף עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה לפיה "באשר לקשר החוזי גופו ניצב הנמחה בנעלי הממחה" [ראו: עניין גרבוב; פרשת יהושע; ע"א 8357/03 מינהל מקרקעי ישראל נ' בנק דיסקונט למשכנתאות, פ"ד סא(3) 214 (2006)].

אולם, לצורך קבלת הטענה כי על פי המערכת החוזית בין הנתבעת לדטה סייף הוסכם כי ניתנת לנתבעת זכות קיזוז בגין התשלומים העודפים ששולמו ביתר על ידי ישויות אמדוקס אחרות, היה על הנתבעת להוכיח הסכמה חוזית כאמור.

אך טענה זו לא הוכחה, וממילא ספק אם היה בכוחם של הצדדים להגיע להסכמה כאמור לאחר המחאת הזכות.

המסמכים בכתב ואף התנהלותה של הנתבעת בפועל אינם תומכים בטענתה שהוקנתה לה על ידי דטה סייף זכות קיזוז בהתאם לזכויות כספיות של כלל ישויות אמדוקס השונות:

כך, חלקה של הנתבעת בתשלום השני על פי הסכם הרישיונות, ובהתאמה, על פי התשלומים שפורטו בהודעת ההמחאה, שולם במלואו לבנק וקיזוז בוצע רק ביחס לחלקן של ישויות אמדוקס אחרות בתשלום השני (סעיף 14 לתצהיר מר קופילוביץ'). חזקה על הנתבעת שלו סברה שיש באפשרותה לקזז את התשלומים עודפים ששילמו ישויות אמדוקס אחרות, הייתה עושה כן כבר במועד הראשון האפשרי לקיזוז, מועד התשלום השני.

כך, מהתכתובת שצורפה כנספח 12 לתצהיר מר קופילוביץ' (הודעת דוא"ל מיום 11.11.2009) עולה כי בגין תשלום שבוצע על ידי ישות אמדוקס ארה"ב בגין חשבונית נוספת שהונפקה (ככל הנראה כחלק מהזמנות נוספות על פי הסכם הרישיונות) דרשה הנתבעת כי דטה סייף תשיב את התשלום לאישיות המשפטית ששילמה (אמדוקס ארה"ב).

בנוסף, על פי העולה מסעיף 18 לתצהיר מר קופילוביץ', לא הוסכם על ביצוע קיזוז מחובה של הנתבעת דווקא לשלם את התשלום השלישי, אלא הוסכם כי דטה סייף תעביר את יתרת התשלומים העודפים, היינו הסכום שנותר לאחר הקיזוז חלקן של ישויות אמדוקס אחרות בתשלום השני לידי המפיץ החדש במועד התשלום השלישי. על פניו מדובר בהסכמה זהה להסכמה ביחס לתשלום השני, כאשר הקיזוז לא מבוצע מחלקה של הנתבעת שהומחה לבנק.

גם הטענה כי דטה סייף הציעה לנתבעת לרכוש מוצרים נוספים ולקזז את תמורתם (סעיף 20 לתצהיר מר קופילוביץ') אינה נתמכת בתכתובת שצורפה להוכחתה (נספח 11 לתצהיר מר קופילוביץ'), ולא עולה ממנה כי ניתנה זכות קיזוז לאישיות משפטית שלא שילמה ביתר. כמו כן מצוין בתכתובת שקיזוז כאמור בגין מוצרים נוספים יתאפשר "בהסכמה בין הצדדים". בנוסף, באותה התכתובת ישנה התייחסות גם לתשלום השלישי בגין החשבונית, היינו התשלום שהומחה לבנק, שם מצוין באופן נפרד מאפשרות הקיזוז ביחס למוצרים נוספים, כי יועבר מלוא התשלום השלישי על פי החשבונית ורק לאחר מכן יועבר סכום זה למפיץ החדש. ברור כי לו הוסכם על זכות לקיזוז כנגד תשלום זה, לא היה מצוין שהעברת התשלום למפיץ החדש תיעשה רק "עם העברת התשלום ע"ס חשבונית 8151309, על סך 574,999 $" דהיינו, עדיין נדרש ביצוע התשלום המלא על פי החשבונית.

ראיות אלה אינן תומכות בטענת הנתבעת לפיה הוסכם כי תינתן לה זכות הקיזוז ביחס לתשלומים ביתר שביצעו ישויות אמדוקס אחרות, ועל כן אין באפשרותי לקבלה.

בנוסף, ממילא הנתבעת לא הוכיחה כי הסכמה כנטען לאפשר לה לקזז תשלומים של ישויות משפטיות אחרות מקבוצת אמדוקס התגבשה קודם להמחאת הזכות. סבורתני כי במצב דברים זה ניתן להסיק ולהקיש, בהתאמות המתחייבות מהנסיבות השונות, מדבריו של פרופ' מאוטנר, לפיהם:

"מקום שהחייב יוצר לעצמו את אפשרות הקיזוז בידיעה על ההמחאה, אין קיימת הסתמכות שלו לפיה יהיה ביכולתו, כביכול, לשלם את חובו לממחה מתוך חוב של הממחה כלפיו. במקרה כזה, איפוא, יהא על החייב להימנע מיצירת חובו או ליצור את החוב בידיעה שלא יהא ביכלתו להפעיל ביחס אליו קיזוז"

מאוטנר, בעמוד 551

באשר לא הוכח על ידי הנתבעת שבמועד המחאת הזכות לבנק הוקנתה לה זכות חוזית לקיזוז של יתרות של ישויות משפטיות אחרות מקבוצת אמדוקס ובשל עסקאות נפרדות, ניתן לראות בטענות להסכמה מאוחרת כאמור כניסיון לשינוי ההסדר החוזי באופן שפוגע בזכויות הנמחה ואינו שומר על האינטרס הלגיטימי שלו. אזכיר כי בשלב זה עסקינן בטענה לקיזוז החוב הנובע מהחשבוניות הנוספות וכי נזנחה הטענה שמדובר באותה עסקה בגינה הוצאה החשבונית על פי הסכם הרישיונות. במצב דברים זה, לו אף הוכח שלאחר ההמחאה דטה סייף הסכימה להעניק לנתבעת זכות קיזוז בשל תשלומי יתר של ישויות משפטיות אחרות, לא ניתן היה להכיר בשינוי זה ללא קבלת הסמכת הבנק הנמחה (ראו לעניין זה: לרנר 2002, בחלק שכותרתו "שינויים בהסכם בין החייב לבין הממחה", בעמודים 338-347). כאמור על ידי פרופ' לרנר יכול וניתן לראות התנהלות כאמור אף כהפרה של חובת תום הלב בקיום חוזה.

כמו כן, אף בכל הנוגע לסעיף 2(א) לחוק מקובל להבחין בין טענות המבוססות על העסקה אשר ממנה צומחת הזכות שהומחתה ובין טענות שהינן חיצוניות לאותה עסקה. לגבי טענות חיצוניות לעסקה חלות הוראות הסיפא לסעיף 2(א) לחוק ואותן יכול החייב להעלות רק ככל שהן התגבשו עד מועד היוודע לו דבר ההמחאה [ראו: עניין גרבוב, בעמוד 150; שלום לרנר "קיזוז נגד נמחה" משפטים טו, 81, 88-93 (תשמ"ה); לרנר 2002, בעמודים 326-329; פרשת יהושע, 540-542; ע"א 5717/91 מליבו ישראל בע"מ נ' אז-דז טרום (1996) בע"מ (בפירוק), פ"ד נ(2) 685, 694 (1996)].

אף מטעם זה לא ניתן לקבל טענה כי בוצע קיזוז כדין של חוב מכוח הסכם הרישיונות עם חובות מכוח עסקאות אחרות הנוגעות לחשבוניות הנוספות המאוחרות להודעת ההמחאה.

מאחר שנדחו כל טענות ההגנה של הנתבעת ביחס לחשבוניות הנוספות (פרט לחשבונית Adobi) מתקבלת התובענה אך ורק ביחס לחשבוניות אלה (נספח 16 א'-יט' לתצהיר גב' קרמר מטעם הבנק).

דיון בטענות נוספות שהעלה הבנק

כחלק מטענות הבנק נטען בצורה גורפת וכוללנית כי כמעט כל תשלום ששולם לאחר המחאת הזכות וכל חשבונית שהונפקה והנתבעת אישרה שהיא רשומה במערכת הנהלת החשבונות שלה היוו "מצג" עליו הסתמך הבנק. טענות אלה נטענו בעלמא ולא הוכחו, וממילא איני סבורה כי יש לראות בהתנהלות הנתבעת על פי הודעת ההמחאה "מצג" או כי ניתן ללמוד מכך על "ויתור" כלשהו על איזו מטענותיה. יתרה מכך איני סבורה כי הבנק הוכיח שהנתבעת התרשלות כלשהי מצד הנתבעת ביחסיה עם הבנק.

בנוסף, העלה הבנק טענות להרחבת חזית מצד הנתבעת (בקשה 27) והתנגד לדרישת הנתבעת לגילוי נהלי הבנק בטענה דומה להרחבת חזית והעדר רלוונטיות (תשובת הבנק בבקשה 25). הבנק עמד על טענות אלה גם במסגרת סיכומיו ועל כן מצאתי לנכון לציין כי באשר הגעתי לתוצאה לעיל ללא כל צורך, ומבלי להסתמך על טענות הנתבעת בנוגע להפרת נהלי הבנק, התייתר הצורך לדון בהתנגדות הבנק בהקשר זה. כמו כן, ביחס לטענות הבנק להרחבת חזית בשל הגדרת הנתבעת בכתב הגנתה את המונח "אמקודס" כמתייחס ל"אמדוקס בריטניה" ולאחר מכן ייחוס פעולות שתוארו בכתב ההגנה כפעולות "אמדוקס" לנתבעת (אמדוקס ישראל), לא מצאתי כי אלו מצדיקות קבלת טענת הבנק להרחבת חזית. ממילא כפי שהובהר לעיל, ומשעה שנדחתה על ידי טענת הנתבעת לפיה היא זכאית לקזז תשלומים ששולמו ביתר על ידי ישויות אמדוקס אחרות, לא מצאתי רלוונטיות לצורך ההכרעה בשאלה האם חלוקת התשלומים בין ישויות אמדוקס השונות נעשתה על פי שיקול דעתה של אמדוקס בריטניה או של הנתבעת. אף אם הייתה מתקבלת טענת הבנק להרחבת חזית בהקשר זה לא היה בכך כדי לשנות את תוצאת פסק הדין.

התוצאה

התובענה מתקבלת באופן חלקי, אך ורק ביחס לחשבוניות הנוספות (נספח 16 א'-יט' לתצהיר גב' קרמר מטעם הבנק) ולמעט חשבונית Adobi.

הנתבעת תשלם לתובעת על פי חשבוניות אלה סך של 100,313 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום על פי החשבוניות ועד למועד התשלום בפועל.

בשים לב לנסיבות העניין ולכך שחלק הארי של התביעה נדחה, איני מוצאת לנכון לפסוק הוצאות כנגד הנתבעת וכל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, י"ב אלול תשע"ז, 03 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.