אבו מוך ואח' נ' אל רשאיידה ואח'

האם זכאית התובעים למנוע מהנתבעים זכות שימוש בחלק ממקרקעין עליהם מצויים בתי התובעים, כאשר אותו חלק שימש במשך שנים את הנתבעים כמעבר לבתיהם המצויים בחלקה אחרת?

זו השאלה העומדת במרכזו של הליך זה, בו אוחדו שתי תובענות.

רקע

1.התובעים, אחים, מתגוררים בבתים הבנויים במקרקעין המצויים בבאקה אל גרביה, והידועים כחלקה 38 בגוש 8763 (להלן – "חלקה 38").

הנתבעים, קרובי משפחה של התובעים, מתגוררים בבתים הנמצאים בחלקה 36 באותו גוש (להלן – "חלקה 36"), הגובלת מצד דרום בחלקה 38.

2.גדר המחלוקת נוגע לשטח המצוי בחלקה 38, ואשר שימש את הנתבעים משך שנים כדרך מעבר (להלן – "שטח המחלוקת") בכדי להגיע לבתיהם, הן רגלית והן באמצעות רכבים.

לטענת התובעים, הם נתנו לנתבעים רשות הדירה לעשות שימוש בשטח זה, וזאת עד אשר תסיים המועצה לסלול כביש גישה לחלקות המדוברת, דבר אשר התרחש לטענתם בשנת 2015, אז הודיעו התובעים לנתבעים כי עליהם להפסיק לעשות שימוש בשטח המחלוקות.

הנתבעים סירבו לבקשת התובעים, והמשיכו לעשות שימוש בשטח המחלוקת, כאשר לשיטתם מדובר בדרך ציבורית, בה עשו הנתבעים שימוש מזה 40 שנה ויותר, באופן שיצר זיקת הנאה מסוג זכות שימוש בשטח זה, וכאשר לטענתם אין להם אפשרות אחרת להגיע לבתיהם מלבד שטח המחלוקת.

3.על רקע זה הוגשו תביעות הדדיות שאוחדו במסגרת הליך זה.

במסגרת ת"א 20383/09/15 הגישו התובעים תביעה למצן צו קבוע שימנע מהנתבעים לעשות שימוש בשטח המחלוקת (למען הנוחיות התובעים בהליך זה יקראו תובעים בשני ההליכים).

במסגרת ת"א 16759/02/16 הגישו הנתבעים תביעה כנגד התובעים, למתן צו קבוע שימנע מהתובעים להפריע לנתבעים לעשות שימוש בשטח המחלוקת.

ההליך בקליפת אגוז

4.בשלב מקדמי של התביעה בת"א 20383/09/15 (עוד טרם אוחדו התובענות), הסכימו הצדדים למנות מודד מטעם בית המשפט, אשר יתאר את המצב בשטח; יחווה דעתו בשאלה האם שטח המחלוקת מהווה "דרך ציבורית" או שמא הוא עובר במקרקעין שבבעלות פרטית; ומהן דרכי הגישה החלופיות העומדות בפני הנתבעים בכדי להגיע לבתיהם.

על חוות דעת המומחה נרחיב בהמשך, ואולם כבר כעת יצוין שהמומחה (המודד והשמאי מר אחמד מהדי אבו ריא) מצא כי שטח המחלוקת עובר במקרקעין פרטיים בחלקה 38 עליה בנויים בתי התובעים, וכי המשך שימוש הנתבעים בשטח המחלוקת באמצעות נסיעה ברכבים מהווה סכנה למי שמתגורר בחלקה 38.

5.הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית.

מטעם התובעים הוגשו תצהירי עדות של התובע מס' 1 (להלן – "בלאל"), ושל התובע מס' 2 (להלן - "איהאב").

כל הנתבעים נתנו תצהירי עדות ראשית מטעמם.

6.ביום 12.3.17 התקיימה ישיבה בה נשמעו ראיות הצדדים.

לאחר הישיבה הגישו הצדדים סיכומי טענות בכתב.

על שטח המחלוקת

7.אומרים שתמונה שווה אלף מילים. במקרה הזה מפה (מצבית) שהכין המומחה מטעם בית המשפט ממחישה היטב את מיקום שטח המחלוקת ואת היחס בינו לבין הבתים והחלקות המעורבות.

על מנת לחסוך במלל, מצורפת לפסק הדין מפת המודד (בצבע).

8.כפי שניתן לראות במפה, שטח המחלוקת צבוע בצבע ורוד (המודד קרא לשטח זה "משטח האספלט נשוא המחלוקת").

שטח המחלוקת מצוי בחלקה 38, עליה מצויים מבני מגורים המשמשים את התובעים (ממזרח לשטח המחלוקת מצוי ביתם של איהאב והלאל אבו מוך, וממערב לה מצוי ביתם של בלאל ומוחמד אבו מוך).

יש לציין כי בחלקה 38 מצוי מבנה מגורים נוסף, שאינו גובל בשטח המחלוקת, ואשר מצוי בקצה הדרום מערבי של החלקה. מדובר במבנה המשמש בני דודים של התובעים, אשר אינם צד להליך זה.

9.בתי הנתבעים מצויים בחלקה 36, הגובלת מצד דרום בחלקה 38.

10.כפי שניתן לראות במפה, חלקות 38 ו- 36 מוקפות מכל הצדדים בחלקות נוספות עליה מצויים מבני מגורים.

גם כאן נעזר במוצג (תצלום אווירי ת/1) המצורף לפסק הדין.

בתצלום האווירי רואים כי על מנת להגיע לחלקה 36 (בה מצויים בתי הנתבעים) מאחת משתי הדרכים המאושרות שמסביב לחלקה (כביש 11 מצפון וכביש 105 מדרום), יש צורך לעבור דרך חלקות אחרות - מצפון דרך חלקות 40 ו- 38, ומדרום דרך חלקות 34 ו- 35.

טענות הצדדים ביחס לשטח המחלוקת

א. טענות התובעים

11.לטענת התובעים, הם בעלי הזכויות בחלקה 38, ומשכך הם בעלי הזכויות בשטח המחלוקת.

לטענתם, מאז שנת 2008 הם איפשרו לנתבעים לעבור בשטח המחלוקת, וזאת עד שהמועצה תשלים סלילת כבישי גישה למתחם בו מצויות החלקות המעורבות. משנעשה הדבר בשנת 2015, ביקשו התובעים מהנתבעים להפסיק לעשות שימוש בשטח המחלוקת, כאשר לנתבעים יש גישה, בדמות כביש 105 מדרום, בכדי להגיע לבתיהם ללא צורך בשימוש בשטח המחלוקת.

לטענת התובעים, המשך שימוש בשטח המחלוקת באמצעות רכבים, מהווה סכנה לבני ביתם.

12.במישור המשפטי טענו התובעים, כי הנתבעים עשו שימוש בשטח המחלוקת מכוח רשת הדירה, אשר בוטלה כדין על ידי התובעים בשנת 2015.

ב. טענות הנתבעים

13.אלה טענות הנתבעים בתמצית:

• שטח המחלוקת מהווה "דרך ציבורית", כעולה מתעודת עובד ציבור של מהנדס הוועדה המקומית לתכנון ובניה עירון אשר צורפה לתצהיריהם.

• התובעים כלל לא הוכיחו שיש להם זכויות בעלות או זכויות אחרות בחלקה 38, הרשומה עדיין במרשם המקרקעין על שם סבם.

• הנתבעים ובני משפחתם עושים שימוש בשטח המחלוקת מזה ארבעים שנה ויותר, וזאת לאחר שסבם של התובעים חסם, באמצעות בניית מבנה, דרך שהיתה מיועדת להולכי רגל ואשר היתה אמורה לשמש גישה לחלקה 36 מצפון.

• אין לנתבעים דרך גישה אחרת לחלקה 36 זולת השימוש בשטח המחלוקת.

• התובעים מונעים מהנתבעים אפשרות שימוש בשטח המחלוקת ממניעים נקמניים ולא ענייניים, כאשר במקביל הם מאפשרים לאחרים בחלקות סמוכות לעשות שימוש בשטח זה.

   

  14.במישור המשפטי טענו הנתבעים, כי לצד היות שטח המחלוקת "דרך ציבורית" אשר השימוש בו אינו טעון רשות של מאן דהוא, הרי ששימוש של מעל 40 שנה בשטח המחלוקת הקנה להם זיקת הנאה מסוג שימש כדרך גישה לחלק 36.

   

  דיון והכרעה

   

  15.לאחר שמיעת הראיות ושקילת טענות הצדדים, מצאתי כי הצדק עם התובעים, כאשר לתובעים יש מחד זכות שימוש וחזקה בחלקה 38 לרבות בשטח המחלוקת, בעוד שלנתבעים אין זכות להמשיך לעשות שימוש בשטח זה.

  מכאן שדין תביעת התובעים להתקבל ודין תביעת הנתבעים להידחות.

   

  א. המישור העובדתי

   

  16.להלן הפלוגתאות העיקריות הטענות הכרעה במישור העובדתי:

   

  א.מהי הזיקה של התובעים לחלקה 38, לרבות שטח המחלוקת?

   

  ב.באילו נסיבות עשו הנתבעים שימוש בשטח המחלוקת לאורך השנים?

   

  ג.האם יש לנתבעים כיום דרך גישה אחרת לחלקתם, מלבד שטח המחלוקת?

   

  זיקת התובעים לחלקה 38

   

  17.כאמור, הנתבעים חלקו על קיום זכות קניינית של התובעים בחלקה 38, לרבות בשטח המחלוקת.

  מצאתי שאין ממש בטענות הנתבעים בנדון.

   

  18.להלן העובדות בנדון, כעולה ממסכת הראיות שהונחה בפניי:

   

• התובעים מתגוררים בבתים המצויים בחלקה 38.

  הנתבעים לא טענו, כי בתים אלה אינם שייכים לתובעים.

• התובעים נוהגים מנהג בעלים, מזה שנים רבות, בחלקה 38.

  הדבר עולה מתצהירי התובעים ומעדותם בבית המשפט, והוא כלל לא נסתר על ידי הנתבעים.

• הזכויות בחלקה 38 רשומות בלשכת רישום המקרקעין על שם עלי חאג' עבדאללה אבו מוך, שהוא סבם של התובעים (אבי אביהם, המנוח אברהים אבו מוך ז"ל).

  מחומר הראויות, לרבות נספחי תצהירי התובעים, עולה כי אביהם המנוח של התובעים (אותו הם ירשו כעולה מצו ירושה שהוצג), קיבל זכויות בחלקה 38, בין היתר באמצעות העברת זכויות מאחיותיו ומאביו. כך, בהסכם מיום 2.8.92 (נספח "ג" לתצהירי התובעים) עולה כי אחותו של אבי התובעים, הגב' רוקייה אבו מוך, העבירה לו 750 מ"ר בחלקה 38; ביום 2.8.92 העבירה לו אחותו ח'דרה אבו מוך זכויות בדירת מגורים המצויה בחלקה 38 (נספח "ד" לתצהירי התובעים); וביום 8.1.91 העביר לו אביו (מי שהזכויות רשומות על שמו בלשכת רישום המקרקעין), 217 מ"ר מהזכויות בחלקה (נספח "ז" לתצהירי התובעים).

• מנספח "ז" לתצהירי התובעים עולה כי אביהם אברהים העביר ביום 8.8.99 לתובעים מוחמד ובלאל שטח של 350 מ"ר בחלקה 38.

   

  19.יצויין כי הנתבעים העלו טענות שונות ביחס להסכמים שצורפו לתצהירי התובעים, לרבות בעניין האותנטיות שלהם, בשים לב לכך שחלק מההסכמים אינו נושא תאריך.

  ברם, טענות הנתבעים ביחס להעדר תאריכים על גבי חלק מההסכמים, אינן נוגעות להסכמים מכוחם קיבל אבי התובעים אברהים זכויות במקרקעין (כמפורט לעיל), כאשר הסכמים אלה, לרבות נספחים "ג" ו- "ד", כלל לא נסתרו על ידי הנתבעים, וכאשר אין בטענות הנתבעים בעניין העדר תאריך או העדר דיווח לרשויות המס בכדי לערער או לפגוע באותנטיות של הסכמים אלה.

   

  20.בסופו של יום, התמונה העולה מחומר הראיות היא ברורה, ולפיה התובעים הוכיחו היטב שיש להם זכויות שימוש והחזקה בחלקה 38, בה הם נהגו מנהג בעלים משך שנים על גבי שנים, עד ליומנו זה.

  ודוקו. אין בכך כדי לקבוע שהתובעים הם בעלי זכויות השימוש והחזקה הבלעדיות בחלקה 38, או כי הם בעלי הזכויות היחידים בחלקה 38.

  ברם, בכדי להצליח בתביעתם די לתובעים להוכיח שהם בעלי זכויות שימוש וחזקה בחלקה 38, לרבות בשטח המחלוקת, ואין הכרח שהם יהיו בעלי הזכויות הבלעדיים ביחס לחלקה זו.

   

  השימוש אותו עשו הנתבעים בדרך המחלוקת לאורך השנים

   

  21.הנתבעים, קרובי משפחתם של התובעים מצד אמם (נתבעים 1-2 הם אחיה של אם התובעים), מתגוררים בבתים המצויים כולם בחלקה 36.

   

  22.לטענת התובעים, הם, בתור בעלי הזכויות בחלקה 38, איפשרו לנתבעים לעשות שימוש בשטח המחלוקת.

  לשיטתם, בשנת 2008 הם איפשרו לנתבעים לעשות שימוש בשטח המחלוקת, וזאת עד אשר תסלול המועצה דרכי גישות לחלקות, דבר שהתרחש בשנת 2015.

  לטענת התובעים, בכל מקרה דובר ברשות הדירה, אותה הם יכולים לבטל בכל עת.

   

  23.גרסת הנתבעים בנדון היתה שונה, ואלה עיקריה:

   

• הנתבעים עשו שימוש בשטח המחלוקת מזה 40 שנה ויותר.

  הנתבעים עשו את השימוש בשטח המחלוקת מבלי שקיבלו רשות מהנתבעים, שכן לא היה צורך ברשות הנתבעים, הואיל ומדובר בדרך ציבורית.

• הואיל והתובעים או מי מבני משפחתם חסמו לפני 40 שנה ויותר דרך מעבר להולכי רגל (סומנה במפה הנ"ל של המודד כדרך מספר 48 ונצבעה בירוק), לא נותרה לנתבעים ברירה אלא לעשות שימוש בשטח המחלוקת, וזאת הם עשו במשך יותר משלושים שנה.

   

  24.לאחר שסקרנו את טענות הצדדים בנדון, להלן המסקנות כעולה מחומר הראיות.

   

  25.מחומר הראיות עולה, כי הנתבעים, כמו גם אחרים, עשו שימוש בחלקה 38 לצורך מעבר לחלקה 36, וזאת משך שנים רבות, גם לפני שנת 2008.

  הן התובע בלאל והן התובע איהאב הודו בכך בעדותם בבית המשפט.

  עוד עולה שהנתבעים ובני משפחתם עשו שימוש בחלקה 38 כמעבר לחלקה 36 נוכח חסימת דרך המעבר הציבורית 48.

  כך עולה מעדות התובע איהאב (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 24 עד 31):

  "ש. דרך 48 היא חסומה מלפני 40 שנה, האם זה נכון?

  ת. נכון. אפילו קצת יותר. זה סבא שלי.

  ש. היות ודרך 48 היתה סגורה, אז כולם עברו מחצר הבתים שלכם.

  ת. כן. היו עוברים מקדימה. מראה על גבי המפה המצבית של המודד. היו עוברים מי שמגיע מכביש 11, עובר דרומית דרך משטח האספלט בצבע ורוד, הבית של בלאל ומוחמד לא היה קיים ולכן היו עוברים ישר דרומה."

   

  26.ניתן אפוא לקבוע, כי במשך תקופה של עשרות שנים שימשה חלקה 38 את הנתבעים, בני משפחתם וכן אחרים, כמעבר מצד צפון בכדי להגיע לחלקות הנמצאות דרומית לחלקה 38.

  יחד עם זאת ראוי להדגיש מספר נקודות בנדון.

  ראשית, מספר השנים המדויק בהן נעשה שימוש בחלקה 38 כדרך מעבר לא הוברר עד תום. אמנם, נראה כי הדבר היה קשור בחסימת דרך מספר 48, דבר שאירע ככל הנראה לפני 40 שנים ואולי אף יותר, אולם מספר השנים המדוייק בנדון לא הוברר.

  שנית, מספר השנים המדוייק בהן עשו הנתבעים אישית (ולא אחרים) שימוש בחלקה 38 כדרך מעבר לא הוברר, לרבות בראיות שהובאו על ידי הנתבעים. נדגיש בנדון כי העדים שהעידו בפניי דיברו בערבוביה על שימוש שהם ובני משפחתם לפניהם עשו שימוש, כאשר מהראיות שהוצגו לא ניתן לעשות לקבוע במדויק מתי התחילו הנתבעים שלפניי, באופן אישי, לעשות שימוש בחלקה 38, להבדיל משימוש שנעשה על ידי בני משפחתם (סביהם והוריהם).

   

  27.מחומר הראיות ברור, כי המעבר באופן המתואר לעיל דרך חלקה 38 ממי שהגיע מצד צפון, נעשה לאורך השנים על דעת בעלי הזכויות בחלקה 38 ובהסכמתם.

  כך עולה מעדויות התובעים לפניי, וכך העיד הנתבע מס' 3 (אכרם) בעדותו, בעמוד 21 לפרוטוקול (כאשר יתר הנתבעים אישרו שהם מאמצים את תשובותיו בחקירה נגדית):

  "בגלל שהסבים שלנו נתנו במקום שסגרו באמצעות הבתים שלהם את דרך 48, דרך חילופית שהיא מסומנת בוורוד. אני יודע כי זה פי מה שדיברו הדודים שלי."

   

  28.בשנת 2008 השתנו הדברים.

  מעדותם של התובעים בלאל ואיהאב, שכלל לא נסתרה, עולה כי עד לשנת 2008 דרך המעבר ששימשה את הנתבעים (ביחד עם אחרים) בחלקה 38, עברה בקו ישר מצפון לדרום, אשר הגיע ישירות עד לחלקה 36, (ראו למשל עדות התובע בלאל בעמוד 8 לפרוטוקול שורה 20 ואילך, ואת עדות התובע איהאב בעמוד 17 לפרוטוקול, שורה 27 ואילך).

  בשנת 2008 השתנה דבר, בכך שנבנה בית התובעים בלאל ומוחמד (ראו מפת המודד), באופן שחסם את דרך המעבר בה נעשה שימוש עד אז, ומנע גישה ישירה לחלקה 36.

  מעת זו נוצר מעין "מעקף", בכך שהמעבר ששימש את הנתבעים עבר כעת מסביב לבית בלאל ומוחמד, מצד צפון של הבית ובהמשך מצד מזרח שלו, וכך נוצר התוואי של שטח המחלוקת במצבו דהיום (הוא השטח הוורוד במפת המודד).

   

  29.מחומר הראיות עולה, כי התובעים והוריהם הסכימו לכך שהנתבעים יעברו בתוואי החדש (שהוא כאמור שטח המחלוקת דהיום), אשר נוצר בשנת 2008.

  כך העיד בלאל בנדון (עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 1 ואילך):

  "ת. נתנו להם ב- 2008 לעבור באופן זמני עד שהעירייה תסלול כבישים. לשאלת בית המשפט אני מבהיר כי ההסכם היה בן ראשיידה חוסני ואכרם וחאלד רשאיידה לעבור ברגל, לא במכוניות כי זה חצר, סכנת חיים, אפילו המומחה ראה. מצד אחד של ההסכם היה אבא שלי ז"ל אבראהים, והבנים שלו בלאל ומוחמד ואיהאב, והצד השני היה ראשיידה חוסני ואכרם וחאלד רשאיידה. אני הייתי במקום בזמן ההסכם.

  ..

  לשאלת בית המשפט, אז אם גם לפני 2008 הם היו עוברים דרך המשטח הזה, למה בשנת 2008 הם היו צריכים לבקשת רשות? אני משיב כי מאז שנת 2008 הם התחילו לעבור בדרך שעוקפת את הבית של בלאל ומוחמד בצד ימין, כפי שרואים במפה. פה זה הסכנה."

  גם התובע איהאב העיד דברים דומים (עמ' 17-18 לפרוטוקול), אם כי יש לציין שהוא לא זכר אם הוא עצמו היה נוכח במעמד בו ביקשו את רשות הוריו בשנת 2008.

   

  30.כך או אחרת, מצאתי כי גרסת התובעים בנדון, הנסמכת על עדותם של בלאל ואיהאב, היתה משכנעת, וכי היא כלל לא נסתרה ע"י הנתבעים.

  גרסה זו עולה בקנה אחד גם עם שורת ההיגיון, שכן בשנת 2008 השתנה באופן מהותי המצב בחלקה 38, באופן שהמעבר לחלקה 36 עבר דרך חצר ביתו (מצד מזרח) של בלאל, וקשה להלום שלא היה צורך בהסכמת התובעים לכך שהנתבעים יעשו שימוש דרך התוואי החדש של המעבר לחלקה 36.

  לעומת זאת, הנתבעים הציגו גרסה ערטילאית בנדון, תוך שהם טוענים שהם כלל לא ביקשו את רשות התובעים לעשות שימוש בשטח המחלוקת, כיוון שדובר בדרך ציבורית (טענה שהתגלתה כחסרת כל בסיס, כפי שיפורט בהמשך).

   

  31.בהקשר זה אציין, כי לא מצאתי שאי הבאת אימם של התובעים (שאינה בעלת דין) למתן עדות, פוגמת באופן יסודי או מהותי בגרסת התובעים בנדון.

  איהאב הסביר בעדותו (עמוד 18 לפרוטוקול) שאימו לא הובאה לעדות מתוך רצון לחסוך ממנה מעמד של מתן עדות כנגד אחיה (נתבעים 1-2), ומצאתי את ההסבר בנדון כמניח את הדעת.

   

  32.בשנת 2015 הודיעו התובעים לנתבעים כי אין להם עוד רשות לעשות שימוש בשטח המחלוקת.

  לטענת התובעים, הדבר היה לאחר שהעירייה השלימה לסלול את כביש 105, דבר שאיפשר לנתבעים גישה לחלקה 36 מצד דרום.

  לעומתם, הנתבעים סבורים שהתובעים החליטו לנקום בנתבעים, על רקע סכסוך בין אימם של התובעים לבין אחיה חוסני (הנתבע מס' 1), לאחר שהאחרון סירב להעניק לה חלק מחלקה 36.

  גם בעניין זה נוטה הכף אל עבר התובעים, כאשר לא מצאתי תימוכין של ממש לגרסת הנתבעים בנדון.

  ראשית, עדות התובעים בלאל ואיהאב, לפיה מתן הרשות בשנת 2008 לעבור דרך התוואי החדש נכרך בסלילת כביש גישה ע"י המועצה, לא נסתרה.

  כך גם לא נסתרה עדותם לפיה המועצה השלימה את סלילת כביש 105 בחודש אוגוסט 2015 או בסמוך לכך, דבר שלשיטת התובעים איפשר לנתבעים גישה לחלקתם מצד דרום.

  שנית, הטענה לפיה התובעים ביקשו למנוע מהנתבעים שימוש בשטח המחלוקת כנקמה על שחוסני סירב לבקשת אמם לתת לה זכויות בחלקה 36, לא הוכחה כדבעי.

  חוסני לא הזכיר את הדבר, ולו ברמז, בתצהירו, ואילו בלאל, שבחקירתו הנגדית אישר שאימו אכן ביקשה בשלב מסויים מחוסני לקבל חלק מחלקה 36, מסר כי אימו ביקשה זאת "אחרי הבלגן הזה. של התביעה הזו" (עמ' 14 לפרוטוקול, שורה 2).

  כך או אחרת, המניע של התנהלות התובעים אינו בעל נפקות של ממש, הואיל ומצאתי, כפי שיפורט להלן, שהנתבעים עשו שימוש בשטח המחלוקת מכוח "רשות גרידא" או "רשות הדירה", כאשר לתובעים היתה בנסיבות העניין זכות לבטל רשות זו.

   

  33.לסיכום, אלה עיקר העובדות הנוגעות לשימוש אותו עשו הנתבעים בשטח המחלוקת לאורך השנים:

   

• בשלב ראשון, שנמשך עשרות שנים, עשו הנתבעים ובני משפחתם (כמו גם אחרים), שימוש בחלקה 38, לצורך מעבר לחלקה 36, בתוואי שונה מהתוואי של שטח המחלוקת (כאשר בנדון לא ניתן לקבוע את פרק הזמן המדוייק בו עשו הנתבעים באופן אישי, להבדיל מהוריהם, שימוש כאמור בחלקה 38).

  דבר זה נעשה על דעת התובעים או מי מבין בני משפחתם, שהיו בעלי זכויות בחלקה 38, ככל הנראה לאחר שדרך 48, שיועדה כדרך גישה להולכי רגל, נחסמה באמצעות בניית מבנה מגורים בחלק הצפוני של חלקה 38.

  התובעים ובני משפחתם הסכימו, בין במפורש ובין על דרך ההתנהגות, לכך שהנתבעים, וכן בעלי חלקות אחרות באזור, יעשו שימוש בחלקה 38 לצורך מעבר לחלק 36.

• בשנת 2008 נחסם תוואי המעבר המקורי בחלקה 38 מצד דרום, עקב בניית מבנה מגורים המשמש את בלאל ומחמוד.

  בנקודת זמן זו, הסכימו התובעים ובני משפחתם לכך שהנתבעים יעשו שימוש בתוואי מעבר חדש, הוא שטח המחלוקת מושא ההליך, שעבר כעת מצפון למבנה האמור ואח"כ מזרחית לו.

• בשנת 2015 הודיעו התובעים לנתבעים כי אין הם רשאים יותר לעשות שימוש בשטח המחלוקת, וזאת לאחר סלילתו של כביש 105, שלשיטת התובעים איפשר לנתבעים גישה לחלקתם מצד דרום.

   

  האם יש לנתבעים דרכי גישה אחרות לחלקה 36?

   

  34.לכל אורך ההליך טענו הנתבעים, כי מלבד שטח המחלוקת, אין להם כל גישה לבתיהם המצויים בחלקה 36.

  חומר הראיות מלמד אחרת.

   

  35.ראשית, התובעים הבהירו במספר הזדמנויות בהליך, לרבות בסיכומיהם (סעיף 11 לסיכומים), כי אין להם התנגדות לכך שהנתבעים יעשו שימוש בשטח המחלוקת באמצעות הליכה רגלית (להבדיל משימוש בכלי רכב), ומשכך ברי כי הנתבעים יכולים להגיע רגלית מכביש 11 לחלקה 36 מצד צפון, דרך שטח המחלוקת.

  מדובר במרחק הליכה לא ארוך של כ- 70 מטרים, מהקצה הדרומי של כביש 11 לקצה הצפוני של חלקה 36 (לפי מפת המודד ובהתאם לקנה המידה של המפה).

   

  36.שנית, לנתבעים יש גם גישה רגלית מצד דרום, מכביש 105.

  כעולה מחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, מצד דרום עדיין קיימת דרך 48, שהיא דרך המוכרת סטטוטורית כדרך מעבר להולכי רגל, כאשר בניגוד לצד הצפוני, היא אינה חסומה מכיוון דרום, מכביש 105 עד חלקה 36 (סעיף 9.6 לחוות דעת המומחה).

  גם כאן מדובר במרחק הליכה קצר יחסית, של כשלושים מטרים, מכביש 105 ועד הקצה הדרומי של חלקה 36.

   

  37.אכן, שלילת היכולת מהנתבעים לעשות שימוש בשטח המחלוקת באמצעות כלי רכבם, עלולה לשלול מהם, לעת עתה לפחות, גישה באמצעות כלי רכב לחלקה 36 – מצד צפון הנתבעים לא יוכלו לעבור באמצעות רכבים בשטח המחלוקת, ואילו בצד הדרומי קיימים קירות ועמודים המקשים על ההגעה, באמצעות כלי רכב , מכביש 105 לחלקה 36 (סעיף 9.7 לחוות דעת המומחה).

  ביחס לצד הדרומי נעיר שתי הערות:

  ראשית, מלבד אותם קירות ועמודים, קיים כיום בסמוך לפתח שנוצר בין כביש 105 לחלקה 34, זויתן שחוסם פיזית כניסת רכבים מהמקום. כמו כן, במקום בוצעו עבודות חפירה אשר "חרשו" את פני השטח באופן המקשה על נסיעת רכבים במקום.

  הצדדים נחלקו בשאלת זהות מתקין הזויתן וזהות מבצע החפירה הנ"ל, כאשר התובעים טוענים שהיו אלה הנתבעים אשר רצו להציג מצג לפיו אין להם גישה אחרת לחלקה 36 מלבד שטח המחלוקת, ואילו הנתבעים טוענים שמי שעשה כן היו בעלי זכויות בחלקות 34 ו- 35 אשר רצו למנוע מרכבים להיכנס למקום.

  הואיל ואין המדובר בסוגית הנחוצה לצורך הכרעה בפלוגתאות המהותיות בין הצדדים, אינני מוצא להידרש לה.

  שנית, המומחה מטעם בית המשפט ציין בחוות דעתו (סעיפים 9.11 עד 9.14) שקיים פתרון תכנוני אשר יאפשר לנתבעים גישה לחלקה 36 מצד דרום (קרי מכביש 105), באמצעות כלי רכב. המומחה הסביר כי הדרך לעשות זאת היא ע"י יוזמת תכנית מפורטת המרחיבה את דרך 48 מרוחב של 2 מטרים לרוחב של כ- 3-4 מטרים, ואשר תאפשר כניסה סבירה ונוחה לנתבעים דרך כביש 105 עד לחלקה 36.

   

  ב. המישור המשפטי

   

  המסגרת הנורמטיבית

   

  38.התובעים מבקשים לשלול מהנתבעים אפשרות לעשות שימוש בשטח המחלוקת.

  סעד של מניעת שימוש במקרקעין, דומה לסעד של סילוק יד ממקרקעין, במובן זה שעל מבקש הסעד להוכיח שני תנאים, האחד חיובי ואחד שלילי, לצורך קבלתו (ראו למשל רע"א 5518/98 יוסף נ' עוקשי, העוסק בין היתר בתנאים למתן סעד לסילוק יד):

• יסוד חיובי: קיום זכות לשימוש וחזקה במקרקעין בידי מבקש הסעד;

• יסודי שלילי: העדר זכות שימוש בשטח המחלוקת ביחס למי שמבקשים את הסעד נגדו.

   

  39.הנתבעים, מאידך, טוענים לזכות לעשות שימוש בשטח המחלוקת משני טעמים עיקריים:

   

• היות דרך המחלוקת דרך מעבר ציבורי.

• קיום זיקת הנאה מסוג שימוש בדרך המקובלת.

   

  האם הוכיחו התובעים זכות למניעת שימוש מהנתבעים?

   

  40.ביחס ליסוד החיובי עליו עמדנו לעיל, התובעים הוכיחו שיש להם זכויות שימוש וחזקה בחלקה 38, לרבות בשטח המחלוקת, וזאת מהטעמים שפורטו לעיל במסגרת הדיון במישור העובדתי.

   

  41.ביחס לפן השלילי, התובעים הוכיחו כי לנתבעים אין עוד זכות לעשות שימוש בשטח המחלוקת.

  הוכח, כמפורט לעיל, שהשימוש אותו עשו הנתבעים בשטח המחלוקת לאורך השנים היה מכוח רשות שניתנה ע"י התובעים ובני משפחתם.

  האם היתה לתובעים זכות לבטל את הרשות שניתנה לנתבעים בנדון? מצאתי כי התשובה לכך חיובית, כפי שיפורט מייד.

   

  42.כידוע, מוסד הרישיון במקרקעין נקלט במשפט הישראלי מהמשפט המקובל האנגלי, עוד טרם חקיקת חוק המקרקעין (יוער כי יש המפקפקים בעצם קיומו של מוסד הרישיון, וזאת לאחר חקיקת חוק המקרקעין, אולם אין זה המקום להידרש לסוגיה זו).

  מקובל להבחין בין שני סוגי רישיונות (ראו בנדון נינה זלצמן, "רישיון במקרקעין", הפרקליט מב(א) עמ' 24 – להלן "זלצמן") –

  "רשות חוזית", הניתנת בהתאם להסכם שנכרת בין נותן הרשות למקבל הרשות (זלצמן עמ' 29);

  "רשות גרידא", הניתנת ע"י נותן הרשות ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, כאשר רשות כאמור יכולה לנבוע כאקט של רצון טוב, ויכולה להיות מכללא, על דרך ההתנהגות או השתיקה (שם).

   

  43.במקרה דנן העובדות עליהן עמדנו לעיל מלמדות שלתובעים ניתנה "רשות גרידא", להבדיל מרשות חוזית, לעשות שימוש בשטח המחלוקת.

  בשלב ראשון ניתנה לנתבעים ולבני משפחתם רשות, על דרך ההתנהגות וייתכן אף בהסכמה מפורשת, לעשות שימוש בחלקה 38 לצורך מעבר לחלקה 36 (וזאת לאחר חסימת דרך 48).

  בשנת 2008 הביעו התובעים ובני משפחתם נכונות לאפשר לנתבעים להמשיך לעשות שימוש בחלקה 38 כמעבר לחלקה 36, הפעם בתוואי חדש שנוצר עקב בניית ביתם של בלאל ומוחמד, תאווי המהווה את שטח המחלוקת מושא הליך זה.

   

  44.הכלל הוא שרשות גרידא או רשות מכללא, היא רשות הדירה הניתנת לביטול בכל עת (ראו למשל ע"א 6757/13 נחום נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 19.8.15, להלן "עניין נחום").

  הואיל וכך, התובעים היו רשאים לבטל את הרשות שניתנה לתובעים, ומעת זו נשללה זכותם של הנתבעים לעשות שימוש בשטח המחלוקת.

  בהקשר זה נזכיר, כי מומחה בית המשפט קבע כי המשך שימוש הנתבעים בשטח המחלוקת ע"י נסיעה בכלי רכב יוצר סכנה למי שמתגורר בחלקה 38, כך שהתובעים, בביטולם את ההרשאה, לא רק שפעלו על פי זכות בדין, אלא יש בהחלטתם כדי להקטין סכנה של ממש לה הם, ובני משפחתם, חשופים כתוצאה משימוש הנתבעים בשטח המחלוקת באמצעות כלי רכב.

   

  45.ודוקו. הנתבעים לא טענו כי לקיומה של רשות בלתי הדירה (להבדיל מזיקת הנאה, עליה נעמוד להלן).

  תיאורטית, רשות מכללא או רשות גרידא יכולה להפוך לרשות בלתי הדירה מכוח השתק, שלא ניתנת לביטול ע"י בעל הזכות במקרקעין אלא על ידי בית המשפט בלבד (ראו למשל עניין נחום הנ"ל, בסעיף 22 לפסק דינו של כב' השופט זילברטל).

  הכרה של בית המשפט בקיומה של רשות בלתי הדירה מותנית בקיומן של נסיבות מיוחדות, אשר הנטל להוכחתן מוטל על מי שטוען לרשות בלתי הדירה, ומי שטוען זאת עליו להוכיח, בין היתר, שבעל המקרקעין נותן הרישיון יצר אצלו ציפייה כי יוכל להשתמש במקרקעין כל עוד יחפוץ בכך, וכי בהסתמך על אותה ציפייה הוא שינה את מצבו לרעה. עוד נציין כי כאשר מכיר בית המשפט בקיום רשות בלתי הדירה מסוג זה, הוא רשאי למנוע את ביטולה, או להתנות את הביטול בפיצוי המשתמש, כאשר בעשותו כן הוא רשאי לפנות גם לשיקולי צדק.

  כאמור, הנתבעים לא טענו לקיומה של רשות בלתי הדירה, וממילא לא הוכיחו את התנאים הדרושים להכרה בה. לאמיתו של דבר, טיעוני הנתבעים מבוססים על ההנחה שהם לא היו זקוקים לרשות התובעים בכדי לעשות שימוש בדרך המחלוקת, ומשכך הם מעולם לא נטלו רשות התובעים לכך.

   

  46.סיכומו של עניין, הואיל והתובעים הוכיחו שיש להם זכות שימוש וחזקה בשטח המחלוקת, ובמקביל הוכיחו כי לנתבעים אין עוד זכות לעשות שימוש בדרך המחלוקת (לאחר שהרשות ההדירה שאיפשרה להם לעשות שימוש בשטח המחלוקת בוטלה על פי זכות התובעים שבדין), זכאים התובעים למנוע מהנתבעים שימוש בשטח המחלוקת.

   

  האם יש לנתבעים זכות שימוש בשטח המחלוקת לאור היותו "דרך ציבורית"?

   

  47.הנתבעים טענו, כמעט לכל אורך ההליך, כי שטח המחלוקת הוא "דרך ציבורית", ומשכך יש להם זכות לעשות בו שימוש ללא נטילת רשות התובעים.

  טענה זו הוכיחה כחסרת כל בסיס.

   

  48.טענתם של הנתבעים בנדון התבססה על תעודת עובד ציבור מיום 8.10.15 שניתנה על ידי מהנדס הועדה המקומית לתכנון ובניה עירון, כאשר מתעודה זו ביקשו הנתבעים להסיק כי שטח המחלוקת מיועד כמעבר להולכי רגל על פי תוכנית מתאר באקה אל גרביה.

  אלא שמחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, כמו גם מעיון בתעודת עובד הציבור המדוברת, עולה שמדובר בטענה מוטעית לחלוטין.

   

  49.תעודת עובד הציבור הנדונה נגעה לדרך רשומה מס' 48.

  עיון במפת המודד הנ"ל מעלה, כי דרך 48 (המסומנת בצבע ירוק במפה), היא דרך שאינה נוגעת, בכל צורה שהיא, לשטח המחלוקת, אלא מדובר בדרך העוברת מצפון וממזרח לחלקה 38, וממשיכה דרומה עד גבולם המזרחי של חלקות 36, 35 ו- 34.

  מחוות דעת המודד מטעם בית המשפט, כמו גם מעיון במפה, עולה בבירור כי דרך זו, שאכן מיועדת, לפי תוכנית המתאר, להולכי רגל, אינה קשורה כלל לשטח המחלוקת.

  ברי כי תעודת עובד הציבור עליה בנו הנתבעים תלי תילים בכתבי טענותיהם ובתצהיריהם, אינה קשורה לשטח המחלוקת, ואינה קובעת כי שטח המחלוקת מהווה דרך ציבורית למעבר של הולכי רגל.

  דומה שגם הנתבעים הודו לבסוף בכך, כפי שעולה מעדותו של הנתבע אכרם רשאידה,בעמוד 21 לפרוטוקול, שורה 9.

   

  50.כאמור, המודד מטעם בית המשפט קבע, באופן חד משמעי, כי שטח המחלוקת אינה מהווה דרך ציבורית, אלא חלק מחלקה 38, המהווה מקרקעין שבבעלות פרטית.

   

  51.הנה כי כן, טענת הנתבעים בנדון הוכחה כמוטעית בתכלית.

   

  הטענה לקיום זיקת הנאה

   

  52.הנתבעים סבורים שנוצרה זיקת הנאה המאפשרת להם זכות שימוש בשטח המחלוקת, וזאת בשים לב לכך שהם עשו שימוש של מעל 30 שנים בשטח זה.

   

  53.סעיף 94 לחוק המקרקעין, דורש קיומם של שלושה תנאים מצטברים להכרה בזיקת הנאה:

   

  א.הזכות מושא השימוש היא זכות הראויה להוות זיקת הנאה.

  בהקשר זה נציין כי זכות מעבר או זכות חניה הוכרה כזכויות הראויות להוות זיקת הנאה.

   

  ב.אופיו ותכונותיו של השימוש שנעשה לאורך השנים הם כאלה המאפשרים לו להיכנס לגדר הוראות סעיף 94 לחוק המקרקעין.

   

  ג.השימוש שיצר את הזיקה נמשך שלושים שנים רצופות (בהקשר זה קיים סייג בסעיף 94(ב) לחוק, הקובע כי התנגדות של בעל המקרקעין לשימוש מפסיקה את רצף שלושים השנים).

   

  ראו בנדון ע"א 700/88 אסטרחאן נ' בן חורין (להלן – "עניין אסטרחאן"), ולאחרונה את פסק דינה של כב' השופטת וילנר במסגרת ה"פ (מחוזי חיפה) הראל נ' קובה (להלן – "עניין הראל").

   

  54.הנטל להוכיח את קיומם של התנאים המקימים זיקת הנאה הוא על הטוען לכך, במקרה דנן על הנתבעים.

   

  55.סבורני כי הנתבעים לא הוכיחו שמתקיימים התנאים להכרה בזיקת הנאה מסוג שימוש בדרך המחלוקת.

   

  56.ראשית, ההלכה קובעת כי תנאי לכך ששימוש יוכר כיוצר זיקת הנאה הוא שמדובר בשימוש הנוגד לזכות הבעלים של המקרקעין הכפופים, וכי אין המדובר בשימוש שמקורו בזכות חוזית או בזכות אחרת שהוענקה על ידי בעל המקרקעין (ראו עניין אסטרחאן הנ"ל).

  הדרישה לפיה על השימוש להיות נוגד לזכות הבעלים פורשה בפסיקה כיוצרת כלל, ולפיו שימוש שמקורו בהסכמה מצד בעלי המקרקעין אינו יכול להימנות בתוך פרק בזמן של שלושים השנים הדרוש לצורך הכרה בזיקת הנאה.

  עמד על כך כב' השופט עמית בע"א 9308/06 עירית רמת גן נ' עז' בורשטיין:

  "על מנת להיחשב שימוש נוגד, אין השימוש יכול לנבוע מזכות חוזית או אחרת שהוענקה על ידי בעל המקרקעין הכפופים לשימוש. שהרי אילו דובר בשימוש הנעשה על פי הסכם עם הבעלים, שוב אין הוא יכול לפעיל את זכותו על פי סעיף 94(ב) להתנגד לשימוש הנעשה במקרקעין. גישה זו מתיישבת היטב עם הרצינואל הניצב בבסיס דיני ההתיישנות, הטמון בהימנעותו של הבעלים מלתבוע את זכותו. מטב הדברים, יכולת זו אינה מתקיימת מקום בו השימוש בנכס נעשה בהסכמת הבעלים".

  ראו בנדון גם אם עניין הראל לעיל.

   

  57.במקרה דנן, השימוש אותו עשו הנתבעים לאורך השנים בשטח המחלוקת, היה בהסכמת בעלי הזכויות של חלקה 38, בין אם מכללא ובין אם בהסכמה מפורשת.

  בנסיבות אלה, בהם השימוש נעשה בהסכמת בעלי הזכויות, לא יכולה לקום זיקת הנאה כנטען.

  בהקשר זה יודגש עוד, כי סוגיית הסכמת בעל המקרקעין הכפופים נבחנת מנקודת המבט של המשתמש, הטוען לקיומה של זיקת הנאה (ראו יהושע ויסמן, דיני קנין – חזקה ושימוש, כרך ג', עמוד 529). בעניין זה, הנתבעים ראו בשימוש שנעשה לאורך השנים בדרך המחלוקת, ככזה הנעשה בהסכמת בעלי הזכויות בחלקה 38 וזאת כפיצוי על חסימת דרך 48 (ראו עדותו הנ"ל של הנתבע אכרם, בעמוד 21 לפרוטוקול). הנה כי כן, מנקודת מבטו של הטוען לזיקת הנאה במקרה זה, דובר בשימוש שנעשה על דעת הבעלים ובהסכמתם, כפי שגם עולה ממכלול חומר הראיות, ומשכך אין המדובר בשימוש שיכול להקים זיקת הנאה.

   

  58.שנית, הדרישה הנוגע לפרק זמן של שלושים שנים ברצף אינה יכולה להתקיים ביחס לשטח המחלוקת, שכן שטח זה, ובמיוחד החלק העובר מסביב לבית התובע בלאל (מצפון וממזרח למבנה), נוצר רק בשנת 2008, כתוצאה מבניית ביתם של בלאל ומוחמד.

  כאמור, בשנת 2008 השתנה, באופן מהותי, תוואי המעבר לחלקה 36 מחלקה 38, בכך שנוצר מעקף מסביב לביתם החדש של בלאל ומוחמד.

  המשמעות היא שפרק הזמן של השימוש שהיה עד אז בחלקה 38 כמעבר לחלקה 36, אינו יכול להיספר משנת 2008 ואילך, שכן התוואי של המעבר השתנה באופן מהותי, ולצורך יצירת זיקת הנאה בתוואי החדש (לפחות בזה העובר מסביב לביתם של בלאל ומוחמד), נדרש רצף חדש של 30 שנים לצורך יצירת זיקת הנאה (יש לציין שגם ביחס לתוואי כפי שהוא קיים משנת 2008 דובר על שימוש שנעשה בהסכמת בעלי הזכויות, וגם מטעם זה הוא אינו יכול להיחשב לצורך יצירת זיקת הנאה).

   

  59.מעבר לאמור, ובבחינת למעלה מהצורך, יוער שגם ביחס לתנאי הנוגע לרצף שימוש של 30 שנים, מתעורר ספק בדבר מידת הוכחת קיומו בידי הנתבעים, שכן כאמור לעיל חומר הראיות אינו מאפשר קביעה מדוייקת של מספר השנים בו עשו הנתבעים (הם ולא אחרים), שימוש בחלקה 38, וכאשר נטל ההוכחה בנדון הוטל עליהם.

   

  60.סיכומם של דברים, הנתבעים כלל לא הוכיחו שמתקיימים התנאים להכרה בזיקת הנאה ביחס לשימוש בשטח המחלוקת.

   

  סיכום – לנתבעים אין זכות שימוש בדרך המחלוקת

   

  61.הנתבעים לא הצביעו על זכות המאפשרת להם לעשות שימוש בשטח המחלוקת, כאשר טענותיהם בנדון, בעניין היות הדרך דרך ציבורית, ובעניין קיום זיקת הנאה ביחס לשטח הנדון, התבררו כחסרות יסוד.

   

  62.המסקנה לעיל אינה משתנה נוכח טענת הנתבעים לפיה התובעים מאפשרים לאחרים באזור, לרבות בעלי חלקה 34 ו- 35 לעשות שימוש בדרך המחלוקת.

  ראשית, התובעים מסרו כי הם אכן מאפשרים לאחרים באזור לעבור בדרך המחלוקת, כאשר בד בבד הובהר לאותם אחרים שמדובר ברשות שניתן להפסיקה בכל עת (ראו עדות התובע בלאל בעמוד 16 לפרוטוקול, שלא נסתרה).

  שנית, זכותם של התובעים לאפשר לחלק מבעלי החלקות הסמוכות לעשות שימוש בשטח המחלוקת ובד בבד למנוע מאחרים, לרבות הנתבעים, מלעשות כן. הנתבעים לא הוכיחו כיצד "אפליה" מסוג זה בין בעלי חלקות סמוכות, מקנה להם זכות לעשות שימוש בשטח המחלוקת, בניגוד לדעתם של התובעים, בעלי זכויות שימוש וחזקה בשטח זה.

   

  63.עוד נוסיף כי גם בטענה לפיה לנתבעים אין דרך גישה אחרת מלבד שטח המחלוקת אין בכדי לשנות מהמסקנה בדבר העדר זכות מצד הנתבעים לעשות שימוש בשטח זה.

  העדר גישה אינה יכולה, כשלעצמה, להקנות זכות יש מאין לנתבעים לעשות שימוש בשטח המחלוקת. קיומה של זכות שכזו צריך להיבחן באספקלריה של דיני המקרקעין, אשר מובילים במקרה דנן למסקנה לפיה אין לנתבעים זכות לעשות שימוש בדרך המחלוקת.

  מעבר לכך, וכפי שפורט לעיל, לנתבעים יש דרכי גישה רגליות לחלקה 36, הכרוכות בהליכה למרחק לא ארוך לבתיהם, מה עוד שפתוח בפניהם אפיק תכנוני המאפשר גישה לכלי רכב מכביש 105 לחלקה 36.

   

  סוף דבר

   

  64.התובעים הוכיחו שהם זכאים למנוע מהנתבעים לעשות שימוש בשטח המחלוקת, בעוד שהנתבעים לא הוכיחו שקיימת בידם זכות לכפות על התובעים שימוש בדרך המחלוקת.

  משכך, מן הדין לקבל את תביעת התובעים ולדחות את תביעת הנתבעים.

   

  65.אשר על כן, ניתן בזאת צו קבוע המונע מהנתבעים לעשות, בין בעצמם ובין באמצעות אחרים, כל שימוש בחלקה 38, לרבות בשטח המחלוקת, לרבות שימוש בשטח כדרך מעבר לחלקה 36.

  צו מניעה זה לא יחול על שימוש של הנתבעים בשטח המחלוקת כמעבר לחלקה 36 באמצעות הליכה רגלית, וזאת בשים לב להסכמת התובעים בנדון.

  בד בבד, ניתן בזאת צו לסילוק ידם של הנתבעים מחלקה 38, לרבות משטח המחלוקת.

   

  66.אני מורה בזאת על דחיית התביעה שהוגשה במסגרת ת"א 16759-02-16.

   

  67.אני מחייב את הנתבעים בת"א 20383-09-15 לשלם לתובעים (בשתי התובענות המאוחדות) שכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪, וכן החזר אגרות ששולמו ע"י התובעים בהליך זה, ובנוסף החזר חלקם של התובעים ששולם למומחה מטעם בית המשפט מר אבו ריא.

  כל הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית עד מועד התשלום בפועל.

   

   

  ניתן היום, כ"ב טבת תשע"ח, 09 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.