א"ש נ' א"ש

לפניי תביעת התובע לפנות את גיסתו-נתבעת 1, שהיא גרושתו של אחיו נתבע 3, מדירה בה היא מתגוררת, אשר מצויה על מקרקעין בבעלותו, שנבנתה מתחת למבנה בו מתגורר אחיו הנוסף נתבע 2. פסק הדין עוסק בהגדרת מהות זכויותיה של הנתבעת בדירה, בסעד הפינוי מן הדירה וכן בשיעור הפיצוי המגיע לה עקב הפינוי.

רקע ועובדות שאינן שנויות במחלוקת

1. התובע ונתבעים 2 ו-3 הם אחים. נתבעת 1 (להלן: הנתבעת) ונתבע 3 (להלן: הנתבע) היו נשואים זו לזה אך לימים התגרשו. כיום מתגוררת התובעת וחלק מילדיה בדירת מגורים בקומת קרקע מתחת לבית בו מתגורר נתבע 2 (להלן: הדירה), אשר במקור הייתה קומת עמודים שנסגרה. המבנה בו מתגוררת הנתבעת מצוי על חלקה הידועה כחלקה 129 בגוש 18525 בכפר *** (להלן: החלקה). שטח החלקה לפי נסח הרישום הוא 608 מ"ר. נוסף למבנה בו מצויות דירות הנתבעת ונתבע 2, מצוי על החלקה מבנה נוסף המשמש כבית מגורים לתובע.

    

2. יצוין כי בכתב התביעה צוין כי מספר החלקה הוא 14 – אך המדובר הוא במספרה הקודם של החלקה שלפני כן מספרה אף היה 22 (ראו היתרי הבניה שצורפו לתצהיר התובע; חוות דעת השמאי שהצדדים מינו בהסכמה לפני הגשת התביעה – ועל כך בהמשך). ובאופן כללי, למעט טענת הנתבעת כלפי בעלותו הבלעדית של התובע בחלקה מכח צוואת סבתו – אין חולק על זיהוי המקרקעין.

3. החלקה היא בבעלות התובע. הנתבעת לא טוענת לבעלות שלה או של הנתבע בחלקה, עם זאת היא טוענת כי בידה רשות לשימוש במקרקעין (סעיף 18 לכתב ההגנה, מכתב ב"כ מיום 5.7.2016 שצורף לכתב התביעה; תצהיר הנתבעת; סיכומים – עמ' 33 ש' 8). את הזכויות בחלקה קיבל התובע בירושה מסבתו המנוחה לפי צוואה שהותירה ואשר קוימה כדין (נספח א' לתצהיר התובע). על פי אותה צוואה הורישה הסבתא את החלקה וכל אשר בנוי עליה לתובע, אך ציוותה לאפשר לנתבע 2 לבנות על החלקה "בית למגוריו שלו ולא לאף אחר מלבדו". אין חולק כי הסבתא לא הורישה כל זכות בחלקה (ובכלל) לנתבע (ראו סעיפים 3-2 לתצהיר התובע וכן נספח א' לתצהיר). התובע ציין בתצהירו כי הסבתא קיבלה את הזכויות בחלקה תמורת חליפין ובנתה עליה בית קטן ממדים שכולל חדר ששימש למגוריה (להלן: בית הסבתא).

    

4. הנתבעת והנתבע נישאו זה לזה בשנת 1981 ונולדו להם ששה ילדים; שלושה מהם נשואים ומתגוררים מחוץ לדירה. הנתבעת ממשיכה להתגורר בדירה יחד עם שלושה מילדיה, הצעיר ביניהם יליד 2002 וכיום הוא כבן 20 שנים. לימים עלו יחסי הנתבעת והנתבע על שרטון והם התגרשו. הנתבעת נותרה להתגורר בדירה ואילו הנתבע עבר להתגורר במקום אחר.

    

5. בהליך גירושין שנקט הנתבע בבית הדין השרעי הגיעו הצדדים להסכם שנערך ביום 10.3.2008 ואושר על ידי בית הדין ביום 9.3.2010 (להלן: הסכם הגירושין). בהסכם הגירושין הוסכם בין הצדדים בין היתר כלהלן:

    

   "...

   - [הנתבע] מצהיר כי הוא הבעלים הבלעדי של בית מגורי הזוג בכפר *** ואין זכות למאן דהוא בבעלות.

   1. הנתבע מוותר לטובת [הנתבעת] על מלוא זכויותיו בבית המגורים בכפר ***, באופן שהבית יהיה בבעלותה המלאה.

   2. הנתבעת מוותרת על המוהר הנקוב בכתובה וכן על המזונות מסוג ה'עדה'.

   3. הנתבעת מתחייבת לסגור את תיק ההוצאה לפועל מס' 130059-09-7 בקריות.

   4. הצדדים הסכימו להפסיק את מזונות האשה ומזונות הקטינים *** ו*** שנפסקו בתיק הגדלת מזונות מס' 9/72 החל ממועד עריכת הגירושין ביניהם, וכן להפסיק את מזונות המדור שנפסקו בתיק 854/09 החל ממועד עריכת הגירושין ביניהם

   5. הצדדים הסכימו כי במידה ויתברר כי לאחד האחים או לאדם אחר זכות בבית המגורים ותבע זכות זו מ[הנתבעת], ל[נתבעת] הזכות לתובע מ[הנתבע] את מלוא המוהר ומזונות ה'עדה' וכן מלוא החוב בתיק הוצאה לפועל 130059-09-7 עליו ויתרה בתמורה לכך שהבית יהיה בבעלותה, זאת בנוסף לזכותה בו על פי חוק איזון משאבים

   ...".

   (ראו נספח ב' לתצהיר התובעת, התרגום הוא שלי – מ"ע).

    

6. התובע לא חלק בכתב התביעה על כך כי הנתבעת והנתבע "ביצעו סגירה של קומת העמודים והכשירו אותו לבניה" וכי הדירה משמשת למגורי הנתבעת וילדיה עד היום (סעיף 7 לכתב התביעה). בכתב התביעה עתר התובע לסעד של פינוי ובנשימה אחת ציין כי הוא מוכן לפצות את הנתבעת בגין ההשבחות שבוצעו על ידה, זאת בקיזוז דמי השימוש הראויים המגיעים לו לטענתו בגין השימוש בדירה. התובע ציין בנוסף כי הוא עותר לתת "כל סעד צודק ומתחייב בנסיבות העניין".

    

7. בכתב ההגנה העלתה הנתבעת מספר טענות מקדמיות וכן התייחסה לגופם של דברים. הנתבעת טענה שהיא והנתבע סגרו את קומות העמודים והוסיפה כי בשלב מסוים הם הרסו את בית הסבתא, בנו אותו מחדש וצירפו אותו לקומת העמודים שנסגרה. לדבריה, במהלך השנים גם ביצעה עבודות שיפוץ בדירה. לטענתה, במסגרת הסכם הגירושין ויתר הנתבע על זכויותיו בדירה זאת תמורת ויתורה על זכויות המגיעות לה ממנו, וכך הפכה הדירה רכושה הבלעדי. הנתבעת טענה כי זכאותה להתגורר בדירה היא מכח רשות בלתי הדירה "ללא הגבלה בזמן"; כי נוצרה אצלה ציפייה והסתמכות שהדירה תשמש אותה ואת ילדיה ללא הגבלת זמן; וכי כך באמת הייתה כוונת הצדדים. לחילופין, טענה הנתבעת כי אם ייקבע שהרשות היא הדירה, גם אז יש לדחות את התביעה בשל חוסר תום לב בהתנהלות התובע; ולחילופי חילופין – יש לפסוק לה פיצוי בגובה דיור חלופי שווה בערכו ובתכונותיו לדירה מושא התביעה (סעיף 18 לכתב ההגנה).

    

8. התובע והנתבעת הגישו תצהירי עדות ראשית (ת/1 ו- נ/1 – בהתאמה). כמו כן העיד הנתבע לאחר שזומן על ידי הנתבעת (ראו פרוטוקול מיום 22.7.2020). יצוין כי הנתבעים 2 ו- 3 לא הגישו כתב הגנה ולא נטלו חלק פעיל במשפט. בשלב מאוחר של המשפט נתבע 2 נטל חלק במשפט ויוצג על ידי עו"ד. שמיעת הראיות התקיימה בשתי ישיבות, ביום 25.9.2019 בה העידו התובע והנתבע, וביום 4.3.2021; לאחר מכן סיכמו הצדדים טענותיהם בעל פיה בישיבת יום 7.3.2022.

    

9. במהלך המשפט הוצעו מספר הצעות על ידי בית המשפט לפתרון המחלוקת. נוסף לכך, התקיימו הליכי גישור בפני שני מגשרים בשני הליכי גישור נפרדים (ולשם כך אף חלה הפוגה ברצף שמיעת הראיות לפרק זמן ממושך), אך למרבה הצער ניסיונות אלו לא הניבו פתרון מוסכם לסכסוך. משכך, אין מנוס אלא להכריע לפי שורת הדין.

    

   דיון והכרעה

    

10. לאחר שראיות הצדדים הונחו לפניי ושמעתי את סיכומי טענותיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה, אך מנגד יש להתנות את פינוי התובעת בתשלום פיצוי.

     

    הערה מקדימה

     

11. עובר להגשת התביעה התנהל בין התובע לנתבעת (באמצעות ב"כ) דין ודברים במסגרתו מונה שמאי מקרקעין כדי לאמוד את שווי הדירה (להלן: השמאי המוסכם). השמאי המוסכם אף מסר חוות דעת (ראו חילופי המכתבים בין ב"כ התובע לנתבעת שצורפו לתצהיר התובע וכן נספח ד' לתצהיר הנתבעת; חוות דעת השמאי המוסכם צורפה כנספח ד' לתצהיר התובע). ברם, הצדדים היו חלוקים לגבי תוכן המשא ומתן ביניהם, מה הניב, והאם גובשו הסכמות בגדרו. עם זאת, הצדדים לא מבקשים עוד להיבנות מהטענות הקשורות לאותו משא ומתן וגם לא מבקשים להסתמך על חוות דעת השמאי המוסכם. הן התובע והן הנתבעת מסכימים שלא גובשו הסכמות (סעיף 9 לתצהיר התובע; סעיפים 22-21 לתצהיר הנתבעת; סיכומי טענות הצדדים).

     

12. יתרה מכך, לאחר שהתיק נקבע לשמיעת ראיות, לבקשת הנתבעת, זומן השמאי המוסכם למתן עדות (החלטה מיום 20.3.2019). בעקבות הזימון שלח השמאי הודעה לבית המשפט בה ציין כי אינו מוכן להתייצב לחקירה, משום שלדבריו חוות הדעת ניתנה לבקשת ב"כ התובע והנתבעת כדי לנהל משא ומתן וכי לא מדובר בחוות דעת שנועדה לשמש ראיה. בהמשך לכך, הודיע ב"כ התובע כי לשיטתו אין מנוס ממינוי שמאי מטעם בית המשפט ואילו הנתבעת ציינה כי התנגדה מלכתחילה לזימון השמאי המוסכם משום שמדובר בחוות דעת שהוזמנה כדי לסייע לצדדים במשא ומתן.

     

13. בהחלטה מיום 16.9.2019 דחיתי את עמדת השמאי המוסכם והורתי על התייצבותו, ברם הצדדים זנחו את טענותיהם באשר לנפקות חוות דעת השמאי המוסכם, ובהמשך מונה מומחה מטעם בית המשפט לאחר שהתובע והנתבעת הסכימו לכך (פרוטוקול הדיון מיום 4.3.2021).

     

    לאחר כל אלה, ניגש לעיצומו של עניין.

     

    מה מהות הזכות שבידי התובעת?

     

14. הנתבעת לא טוענת כי היא מחזיקה במקרקעין מכח זכות קניינית, ובשים לב לצוואת הסבתא המנוחה לא יכולה להיות מחלוקת כי הזכות הקניינית בחלקה היא של התובע. למותר לציין כי העובדה שבהסכם הגירושין נקטו הצדדים בביטוי "בעלות" והסכם הגירושין כלל התחייבות של הנתבע להעביר את "הבעלות" לנתבעת, לא מכוננת לנתבעת זכות בעלות. לא נטען כי לנתבע בעלות במקרקעין והראיות מלמדות כי אין הוא בעלים במקרקעין. לפיכך, התובע לא יכול היה להקנות לנתבעת מה שאין לו, ומה שהיה לו הוא רישיון במקרקעין. זאת ועוד, בהסכם הגירושין אף סויגה הסכמת הנתבעת והנתבע לגבי הדירה, והוסכם כי אם יתברר שלמי מהאחים זכות בדירה, תעמודנה לנתבעת זכויותיה שוויתרה עליהן תמורת הזכייה במלוא הזכויות בדירה.

     

15. אינני מקבל את טענת הנתבעת כי לא הוכח שצוואת הסבתא התייחסה לחלקה ובאופן כללי יותר, כי התובע לא הוכיח זכותו בחלקה. אמנם, על פי הנסח, החלקה רשומה בבעלות רשות הפיתוח, אולם לתצהירו צירף התובע מסמכים המעידים על כך כי סבתו ערכה עסקת חליפין עם מנהל מקרקעי ישראל תמורת מקרקעין שהוקנו למנהל על פי חוק רכישת מקרקעין (אשור פעולות ופיצויים), תשי"ג-1953. זאת ועוד, השוואת הנתונים שצוינו בצוואה אלא מול הראיות שהונחו לפניי מלמדים כי עסקינן בחלקה כהגדרתה בפתח פסק הדין, עליה מצויה הדירה. האמור בצוואה עולה בקנה אחד עם העובדה כי התובע בנה בית למגוריו על החלקה וכי נתבע 2 בנה בית על החלקה למגוריו וזה האחרון לא חלק על כך. כמו כן, צורפו היתרי בניה בגין הבניה שביצע התובע ונתבע 2 על החלקה (ראו היתרי בניה שצורפו נספחים ג' ו-ד' לתצהיר התובע). כמו כן, הנתבעים לא טוענים לזכות קניינית בחלקה אלא מאשרים למעשה כי הזכויות הן לתובע. אמנם בנסח הרישום צוין כי שטר החלקה הוא 608 מ"ר, בעוד שבמסמכי החליפין בין סבתו של התובע לבין המנהל צוין כי השטח הוא 790 מ"ר, אך בהסכם החליפין צוין כי השטח הוא "בערך" וכי "גודלו ייקבע לאחר מדידה רשמית..." (ההסכם צורף לתצהיר התובע).

     

16. הנתבעת טוענת כי היא מחזיקה במקרקעין מכח רשות שניתנה לה. כך עולה מכתב ההגנה (סעיף 18). בתצהירה, הנתבעת לא טוענת לבעלות בחלקה (למעט בהקשר להסכם הגירושין) ומכל מקום לא הציגה ראיות לזכות אחרת מלבד זכות של רשות שניתנה לה על ידי התובע. הנתבעת ממקדת את טענתה בכך שהרשות שניתנה לה היא רשות לא הדירה וטוענת כי זכותה להתגורר בדירה היא ללא הגבלה בזמן. טענה זו אין בידי לקבל, שכן מהראיות שהוצגו לפניי עולה כי המדובר ברשות הדירה שלתובע זכות לבטלה.

     

    [יוער במאמר מוסגר כי היה ניתן להתייחס לסוגיה במשקפי חוק השכירות והשאילה, תשל"א- 1971, אולם משלא טענו הצדדים בעניין – לא אדרש לאפשרות זו ואבחן את העניין לפי דיני הרישיון (לדיון באפשרות החלת חוק השכירות והשאילה ראו תמ"ש (משפחה טבריה) 45382-03-10 מ.מ.י נ' נ.מ.י (פורסם בנבו, 11.1.2012); ראו גם: רעא 2401/21 ג'אעוני נ' נחלת שמעון בע"מ, פסקה 93 לפסק דינה של כב' השופטת ד' ברק-ארז (פורסם בנבו, 1.3.2022)).

     

17. רשות/רישיון במקרקעין איננה זכות במקרקעין במובנה בחוק המקרקעין. משמעות הרישיון היא היתר או רשות שנתן בעל המקרקעין לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס מקרקעין בתנאים מסוימים –

     

    "'רשות במקרקעין' באה להבחין מהענקת זכות במקרקעין שמאפייניה הם החזקה בנכס, או שימוש בלבד. כך למשל, שכירות, שאילה או זיקת הנאה. הרשות נעדרת כוונת הקניה של זכות בנכס. אפשר שהיא תהא מעוגנת בחוזה שנקשר בין הצדדים וכך תצמיח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין (להלן: רשות חוזית), ואפשר שתינתן על-ידי בעל המקרקעין ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, אקט של רצון טוב, או תלמד משתיקתו ואי-מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס (להלן: רשות גרידא)" (נינה זלצמן, "רישיון במקרקעין", הפרקליט מב 24 (תשנ"ה-תשנ"ו) (להלן: זלצמן); ראו גם: ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות – מדינת ישראל (פורסם בנבו, 21.3.2007) (להלן: עניין דיאמנשטיין)).

     

18. רשות להשתמש במקרקעין יכולה להינתן בהיתר מפורש מהבעלים ואז היא נחשבת לרשות חוזית, והיא יכולה להינתן מכללא מכוח התנהגות הבעלים ושתיקה ארוכת שנים מצדם – או אז המדובר ברשות גרידא (ע"א 463/79 ג'בראן נ' ג'בראן, פ"ד לו(2) 403 (1982)). האבחנה בין רשות חוזית ורשות מכללא לא תמיד קלה (ע"א 496/89 אל-קאלאב נ' אוניברסיטת בן גוריון בנגב, פ"ד מה(4) 343 (1991)). במקרה שלפנינו, קשה להשקיף על הדברים מנקודת ראות של הסכמה מכללא, קרי של שימוש בהעדר מחאה מהבעלים. העובדה כי הרשות שניתנה הייתה לסגירת קומת עמודים מתחת למבנה קיים בחלקה מול עיני התובע, מטה את הכיוון לקביעה כי הרשות ניתנה בהסכמת הבעלים, ודומה כי זו גם עמדת התובע (סעיף 6 לתצהיר). ברם, אבחנה זו לא מקדמת אותנו להכרעה במחלוקת – האם ברשות בלתי הדירה או ברשות הדירה עסקינן.

     

19. אבחנה יותר מועילה היא בין רשות שניתנה בתמורה לבין רשות ללא תמורה. הנתבעת לא טוענת כי הרשות שניתנה לה הייתה בתמורה כלשהי, שהיא או הנתבע נתנו לתובע. לאורך תצהירה של הנתבעת שזורה הטענה כי הרשות שניתנה לה ולנתבע על ידי התובע היא רשות חינם ללא תמורה (ראו סעיפים 5 ו-7 לתצהיר התובעת).

     

20. ככלל, נקודת המוצא היא כי רישיון במקרקעין הוא הדיר וניתן לביטול (ע"א 483/16 יהודאי נ' חלמיש - חברה ממשלתית - עירונית לדיור שיקום ולהתחדשות שכונות בתל ‏אביב בע"מ, פסקה 38 (פורסם בנבו, 3.10.2017)), אם כי אין המדובר בכלל מוחלט. נקודת מוצא זו קשורה לחשש לא לקרב את הרישיון במקרקעין ולהפוך אותו לזכות קניינית מקום שאין הוא כזה. כתגובה לטענה זו ניתן לומר כי עצם מעמדה של הזכות כזכות אישית (ע"א 2639/16 עזבון המנוח מכלוף אמאר נ' מלח הארץ עתלית בע"מ (פורסם בנבו, 21.2.2017)), הוא ערובה שמבטיחה לא להפוך אותה לזכות קניינית. מכל מקום, אם ככלל הרישיון במקרקעין הוא הדיר, הרי מקום שמדובר ברשות חינם שלא ניתנה בגינה תמורה – הדברים הם מקל וחומר (ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ, פ"ד מו(5) 184(1992)). במקרה של רשות ללא תמורה הציפייה כי ניתן לבטל את הרשות. גם לגבי רשות חינם, אין המדובר בכלל מוחלט וההכרעה בשאלה אם בזכות הדירה אם לאו קשורה בנסיבות (ת"א (שלום חיפה) 3402/06 ג'ריס נ' ג'יריס (פורסם בנבו, 12.10.2010)). ואולם, למרות שייתכנו מקרים בהם רשות חינם תניב תוצאה של חוסר יכולת לבטלה, קביעה כזו תיעשה רק במקרים נדירים ובהינתן תשתית ראייתית מוצקה – לרוב פרי הסכמת הבעלים – להיעדר יכולת לביטול הרשות (ע"א 515/76 לוי נ' ויימן, פ"ד לא (2) 127, 132 (1977); ע"א 496/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד לט (2) 337, 341 (1985); רע"א 1156/02 חיר נ' חיר, פ"ד נז(3) 943, 957-955 (2003)).

     

21. במקרה שלפנינו, שבבסיסו רשות ללא תמורה, הנתבעת לא הצביעה על נסיבות שמחייבות את הקביעה כי הרשות שניתנה היא רשות הדירה שלא ניתנת לביטול. המקרה בו בן משפחה (אב או אח) מאפשר לקרוב משפחה אחר לבנות על מקרקעין בבעלותו, איננו מקרה חריג והוא נפוץ בחברה הערבית, במיוחד בחברה הערבית המסורתית ביישובים בעלי אופי כפרי. הדברים אמורים ביתר שאת בנסיבות דוגמת המקרה שלפנינו בו המדובר בסגירת קומת עמודים מתחת למבנה קיים. הכרה בנתבעת כמי שבידה זכות בלתי הדירה שלא ניתנת לביטול ולגישתה אף לא מוגבלת בזמן – חותרת תחת זכות הקניין של התובע ומשמעותה, כי התובע העניק לה זכות בעלות או זכות השווה לזכותו במקרקעין. הנתבעת לא הניחה ראיות לכך והדבר לא תואם את נסיבות העניין והתנהלות הצדדים. כמו כן, תנאי הסכם הגירושין, בהם צוי כי ככל שאחד מאחיו של הנתבע יטען לזכות בדירה יבוטל ויתורה של הנתבעת על זכויותיה מהנתבע, מחזק מסקנה זו.

     

22. הרהרתי בנתוני התיק בהקשר לציר הזמן; בשני חלקים של ציר הזמן. הראשון, פרק הזמן בו הנתבעת החזיקה בדירה, תחילה היא והנתבע, מאז הנישואין ועד לפרידה בין השניים (משנת 1981 ועד 2008); השני, בהמשך – מאז הגירושין ועד הגשת התביעה (בשנת 2017). ברם אינני סבור כי בהתמשכות הזמן כדי להצדיק תוצאה שונה לפיה הרשות היא בלתי הדירה.

     

    ניתן להשקיף על התנהלות התובע כשיהוי במימוש זכותו לביטול הרשות, ובנסיבות אלו אין מקום להסיק כי כוונת הנתבע הייתה מלכתחילה להעניק רשות בלתי הדירה (השוו לנסיבות בתמ"ש 37005-01-14 פלונים נ' פלוני (פורסם בנבו, 30.12.2014)). מסקנה אחרת תוביל למצב בו לא יהיה תמריץ לבעל המקרקעין – בנסיבות שמדובר ברשות שניתנה לבן משפחה – להמתין ולהתחשב בנסיבות אישיות של בן המשפחה, אלא תדרבן אותו לעמוד על זכותו לביטול הרשות מהר ככל הניתן. מסקנה זו נוגדת את "הדנ"א" של מוסד הרישיון. זאת ועוד, ניסיון החיים מלמד כי היחסים המשפחתיים גם לאחר גירושין – מורכבים, ואין למנוע תמריצים להתחשבות בבני המשפחה ולדחות מימוש זכות חוקית שניתנת בידי הבעלים אף למשך שנים רבות. כך גם במקרה שלפנינו, בו לאחר הגירושין המשיכו להתגורר בדירה הנתבעת, גיסתו של התובע, וילדיה – אחייניו של התובע. לפיכך, גם איין לייחס משקל רב למניעים שעומדים מאחורי החלטת התובע בטל את הרישיון.

     

    יוער, כי הקביעה שמדובר בזכות לא הדירה, לא חוסמת את הדרך לפינוי ופסיקת פיצוי הולם (נינה זלצמן, "'רשות חינם' במקרקעין כ'השאלת מקרקעין' – גישת הסיווג והלכת הרישיון במקרקעין, עיוני משפט לה 265 (2012), בעמ' 274).

     

23. הנני קובע אפוא כי לנתבע ולנתבעת ניתנה רשות על ידי התובע להשתמש במקרקעין המצויים מתחת לביתו של נתבע 2, כלומר קומת העמודים, וכי הרשות שניתנה היא רשות הדירה שלתובע הזכות לבטלה. דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהתובע גילה את דעתו במפורש כי הוא מבקש לבטל את הרשות. כאמור זכותו לעשות כן בהיות הרשות הדירה.

     

    הפיצוי

     

24. ההחלטה לגבי הסעד שיינתן בעקבות ביטול הרישיון מסורה לשיקול דעת בית המשפט אשר מוסמך להורות על ביטול הרישיון בתנאים מסוימים שנובעים משיקולי צדק. כך נקבע:

     

    "כאשר מתעוררת בפני בית המשפט טענה בדבר ביטול רשיון במקרקעין, ומתבקש סילוק ידו של בעל הרשיון מהמקרקעין עקב כך, על בית המשפט לבחון, על פי נסיבות המקרה, האם יהיה זה מן הצדק לאפשר לבעל המקרקעין לבטל את הרשיון והאם יש מקום להתנות את הביטול בתנאים. לעניין זה יתחשב בית המשפט, בין היתר, בכוונת הצדדים לרשיון, בתנאי הרשיון, בצפייה שיצר בעל המקרקעין אצל בעל הרשיון, במידת הסתמכותו של זה האחרון על הרשיון שניתן ובנזק שנגרם לו עקב כך" (רע"א 2701/95 כנעאן נ' גזאוי, פ"ד נג (3), 151 (1999)); ראו גם זלצמן, בעמ' 30; אבי וינרוט, דיני קניין – פרקי יסוד (מהדורה שניה, 2020), בעמ' 67-66 (להלן: וינרוט)).

     

25. במקרה שלפנינו מה שעומד במוקד הוא שאלת הפיצוי. התובע לא חלק על זכותה העקרונית של הנתבעת לפיצוי. הוא סבור כי הפיצוי הראוי הוא בגין ההשקעות שהושקעו על ידה במקרקעין בקיזוז דמי שימוש ראויים. בין הצדדים מחלוקות, אם כי לא משמעותיות, לגבי היקף ההשקעות, ועל כן תחילה אעמיד דברים על דיוקם.

     

26. הנתבעת לא חולקת על כך כי כאשר נישאה לנתבע, קומת העמודים מתחת לביתו של הנתבע 2 הייתה סגורה אך במצב שלד. כך העידה הנתבעת בבית המשפט:

     

    "...לפני שהתחתנתי קומת העמודים הייתה סגורה אבל לא הייתה [כשרה] למגורים, לא חשמל ולא מים, אפילו הייתי מתקלחת אצל חמותי. כשהתחתנו, בבית לא היה אפילו ריצוף, לא היה כלום, הבית היה ריק, לא היה אפילו חלון, מלבד של חדר השינה. אחרי שהתחתנו, אני עבדתי וגם [הנתבע] עבד ולאט לאט התחלנו לעשות דברים בבית. עשינו הכול בבית כולל חשמל, מים, חלונות, צבע והקירות היו בטון" (עמ' 13, ש' 14-18).

     

    [במאמר מוסגר כי יציין כי עדות הנתבעת לא מתיישבת עם טענת התובע בכתב התביעה כי הנתבע והנתבעת "ביצעו סגירה של קומת העמודים" סעיף 7 לכתב התביעה), אך לא ניתן להתעלם מעדות הנתבעת].

     

    התיאור של הנתבעת אינו בלתי סביר. נזכיר כי בצמוד לקומת העמודים עמד בית הסבתא שסופח לקומת העמודים והנתבע החל לעשות בו שימוש לפני הנישואין.

     

    לאמיתו של דבר, התובע לא סתר לגמרי את עדותה של הנתבעת וניתן אף לומר כי עדותו מתיישבת עם גרסת הנתבעת. התובע העיד כי הנתבע "סגר את קומת העמודים" ולאחר שסגר את קומת העמודים הוא חיבר את החדר שבו התגוררה הסבתא שהיה סמוך לקומת העמודים למה שבנה והחל להשתמש במקום (עמ' 6 ש' 24 ואילך; עמ' 7 ש' 22). בהמשך הזכיר התובע בעל מקצוע שביצע את סגירת הקומה ואישר כי הנתבע "השלים" את הכשרת הדירה למגורים (עמ' 7 ש' 29; ראו גם עדות הנתבע בעמ' 21 ש' 25). התובע ציין כי בעל המקצוע שסגר את קומת העמודים לא קיבל תמורה כספית, אלא שהורשה לגור במקום שנתיים ללא דמי שכירות (נזכיר כי במקום היה בית הסבתא שהיה כשיר למגורים, סעיף 5 לתצהיר). העיקר – התובע לא התכחש לכך שהוא הרשה לנתבע לסגור את קומת העמודים וכי הנתבע עשה כן (עמ' 6 ש' 24; סעיף 6 לתצהיר).

     

    דברי הנתבע מתיישבים עם גרסת הנתבעת, אם כי הוא ניסה להאדיר את חלקו בבניה באופן שטען כי הוא מימן את בניית הגג הראשון במבנה שבו מתגורר נתבע 2 מפיצוי שקיבל בגין פגיעת גוף (עמ' 23 ש' 19). לטענה זו לא נמצאו תימוכין והיא נשללה על ידי התובע (למרות שניכר כי הם בחזית אחת). זאת ועוד, משתמע מדברי הנתבע כי הדירה הייתה גמורה לפני הנישואין והיה רק חסר שיש למטבח (עמ' 24 ש' 29). גרסה זו אין לקבל. בנקודה זו אני מבכר את גרסת הנתבעת, וזאת מן הסיבות הבאות.

     

    ראשית, ניכר כי הנתבע ניסה להמעיט מחלקה של הנתבעת בהשקעה לאחר הנישואין בשל הסכסוך בינו לבינה ונטייתו לתמוך באחיו (עמ' 22 ש' 7-3). שנית, בהמשך עדותו חזר הנתבע מאמירתו הנחרצת כי הבית היה גמור לפני הנישואין ואישר כי היו חסרים שירותים, והיה חסר חלק מן הריצוף (עמ' 25 ש' 30 ואילך). שלישית, הסבריו בעניין זה נראו פתלתלים ולא אמינים. לעומת גרסתו הפתלתלה של הנתבע, שניכר כי נועדה להמעיט בחלקה של הנתבעת, זו האחרונה מסרה עדות מהימנה. היא מסרה פירוט של העבודות ואף נקבה בשמות של חלק מבעלי המקצוע שביצעו את העבודות למשל, בעל המקצוע שהתקין את החלונות (עמ' 14 ש' 16), בעל המקצוע שביצע את הריצוף (עמ' 14 ש' 20) וכן פירטה את רצף ביצוע העבודות ופרטים שמעידים על מהימנות הגרסה.

     

    לשלמות התמונה יצוין כי עולה שבשנת 2013 התגלתה בעיית רטיבות בדירה שתוקנה על ידי הנתבע וכי הנזק הוערך בסך של 20,500 ₪ (סעיף 29 לתצהיר; נספח ו). הנתבע ציין מצדו כי הדירה שופצה מספר פעמים (עמ' 25 ש' 25).

     

    המסקנה היא אפוא זאת: עובר לנישואי הנתבע והנתבעת, פעל הנתבע לסגירת קומת העמודים מתחת לביתו של נתבע 2 וצירף את בית הסבתא הצמוד לקומת העמודים. בשלב זה קומת העמודים הייתה במצב שלד (למעט החדר שבו התגוררה הסבתא שהיה כשיר למגורים). לאחר הנישואין, עברה הנתבעת להתגורר במקום בתנאים בסיסיים מאוד ועם השנים השלים הזוג את הכשרת הדירה עד לצורתה הנוכחית.

     

27. על רקע מסד עובדתי זה עולה השאלה – מה הפיצוי לו זכאית הנתבעת בגין ביטול הרישיון בהינתן ההשקעות בדירה? בבע"מ 1894/16 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 10.5.2017) (להלן: בע"מ 1894/16)), נדונה שאלת המנגנון לחישוב פיצויים בגין ביטול רשות במקרקעין בהקשר של יחסים בתוך המשפחה. באותו מקרה דובר בבני זוג שנישאו בשנת 1984. בשלהי שנות השמונים הורי הזוג עברו לתל אביב והציעו לזוג לבנות דירה בחלל העמודים בקומת הקרקע של ביתם ולהתגורר בה. הצדדים עשו זאת. בשנת 2018 הגיש האיש תביעת גירושין נגד הזוגה, ואמו הגישה תביעה לסילוק יד נגד הזוגה. לאחר שנקבע כי הרשות שניתנה לזוג היא הדירה, נפנה בית המשפט המחוזי לקבוע את הפיצוי המגיע לזוגה. בית המשפט קבע פיצוי שמשקף מימון של מקום מגורים חלופי תואם לזוגה עד אחרית ימיה. בית המשפט העליון, תוך שהפנה לעניין דיאמנשטיין, ציין כי:

     

    "יש ממש בטענות המבקש באשר להעדר בחינה של חוות דעת מקצועיות, ולהעדרו של הליך חישוב ברור ומדוייק, בקביעת הפיצוי על-ידי בית המשפט המחוזי. על כן, יש להחזיר את הדיון בענייננו לבית המשפט המחוזי, אשר יבחן על בסיס ראיות מוצקות, את שיעור ההשקעות שהשקיעה המשיבה בדירה...".

     

28. בעקבות הפסיקה בבע"מ 1896/14 נשמעו דעות חלוקות בבית המשפט המחוזי באשר ליישום הדברים לגבי זוגות בני החברה הערבית המסורתית (זאת לצד עניינים נוספים שניתן היה להעלות בנוגע לשאלה אם פסק הדין בבע"מ 1896/14 ביטול לחלוטין את האפשרות לחייב בפיצוי לא רק בגין ההשקעות – ראו למשל: ע"א 6757/13 נחום נ' מדינת ישראל – רשות הפיתוח (פורסם בנבו, 19.8.2015)). הדעות נשמעו בעיקר על רקע מצב טיפוסי בו עם נישואיה, עוברת הזוגה להתגורר בבית שנבנה לפני הנישואין (לרבות מעל לבית ההורים או תוך סגירת קומת העמודים); אך לימים בשל משבר – האישה יוצאת מהבית (שבבעלות בן משפחת האיש) כשידיה על ראשה.

     

    בעמ"ש (מחוזי חיפה) 16551-06-19 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 9.1.2020)) נדון מקרה בו בני זוג שהתגוררו ביישוב דרוזי נישאו בשנת 2000 והתגוררו בקומה הראשונה מעל בית מגורי אבי בן הזוג. בעקבות סכסוך בין בני הזוג הוגשה תביעה לסילוק יד נגד הזוגה. באותו מקרה, בשונה מהמקרה שלפנינו, בניית בית המגורים הושלמה לפני הנישואין ובני הזוג לא השקיעו בבית לאחר הנישואין. כב' השופט סילמן הביע עמדה שלפיה יש לאבחן את הפסיקה בבע"מ 1896/14 ככל שמדובר בזוג בחברה הערבית – ובמקרים אלו יש מקום לפסוק פיצוי על עצם ביטול הרישיון ולא רק בגין ההשקעות (שבמקרה הנדון לא היו). את מסקנתו ביסס כב' השופט סילמן על שני נדבכים: הראשון, שיקולי צדק פרטני לבני החברה הערבית תוך התבססות על תובנות סטטיסטיות אינטואיטיביות. לפני הילוך זה, קיימת חולשה מובהקת של בר הרשות בחברה הערבית לעומת חברות אחרות ועל כן יש להחדיר למערך השיקולים שיקולי צדק. החולשה לדעתו של כב' השופט סילמן נובעת מצבירה מועטה יחסית של זכויות סוציאליות; אי צבירת נכסי מקרקעין בשל נוהג הסתלקות מירושה; הקלות של התרת קשר הנישואין; היקף פיצויים נמוך במישור הדתי בגין גירושין; שיעורי תעסוקה נמוכים; נישואין בגיל צעיר וכיוצא בזה. הנדבך השני – אימוץ נוהג קיים. לדעת כב' השופט סילמן, קיים נוהג לפיו אבי החתן מבטיח דיור לבני הזוג שמקים הסתמכות אצל בני הזוג כי עת יינשאו תהיה להם קורת גג. על בסיס הסתמכות זו, הצדדים לא משקיעים בקניית רכוש אחר, בחיסכון או בהפניית משאבים לשם קורת גג עתידית. יצוין כב' השופטות בר זיו הצטרפה לעמדת כב' השופט סילמן. כב' השופטת שטמר הצטרפה לתוצאה מנימוקים שונים, תוך שהיא משתמשת בסע' 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג- 1974. כב' השופטת שטמר לא הסכימה עם האבחנה שנערכה ביחס לזוגות בני החברה הערבית המסורתית והפנתה לעמדה שהביע כב' השופט ג'יוסי בהזדמנות אחרת.

     

    בעמ"ש 4194-10-17 ע' ח' נ' ר' ח' (פורסם בנבו, 8.1.2019)) השמיע כב' השופט ג'יוסי עמדה שונה תוך התייחסות לפסק דין קודם של כב' השופט סילמן בשבתו בבית המשפט לענייני משפחה, בו הביע דברים דומים. לעמדת כב' השופט ג'יוסי אין לאבחן את הקביעה בפסק דין בע"מ 1894/16 ולהחיל דין שונה לגבי רשות שניתנת לזוג בחברה הערבית המסורתית, אלא יש להחיל נורמה אחידה על כלל המגוון התרבותי חברתי הקיים בישראל. כב' השופט ג'יוסי סבור כי העמדה האחידה "תחלחל עם הזמן לתודעתם של אותם זוגות ותוביל לעיגון הציפיות והפיכתן לזכויות אכיפות, בין אם על דרך רישום זכויות במרשם המקרקעין ובין אם במסגרת הסכמית ברורה וכתובה". ברם, כב' השופט ג'יוסי לא מתעלם מהקשיים המתעוררים במקרי בר-הרשות בחברה הערבית המסורתית ומציע למצוא פתרון בהגמשת נטל ההוכחה המוטל על האישה בבואה להוכיח את ההשקעות בהשבחת הנס ובמקרים המתאימים אף פסיקת פיצויים על דרך האומדנה.

     

    הדעות שהובאו לעיל, נכנסות הישר אל הדיון התיאורטי בשאלת היחס בין משפט וחברה ועמדת המשפט ביחס לפרקטיות חברתיות נוהגות, ואין זה המקום להיכנס לדיון מסועף זה (ראו להרחבה: מנחם מאוטנר, משפט ותרבות (תשס"ט); אמנון רובינשטיין, שבטי מדינת ישראל: ביחד ולחוד – ליברליזם ורב תרבותיות בישראל (2017), בפרט בעמודים 185-175; גרשון גונטובניק, הפליה בדיור וקבוצות תרבותיות – בין חומות משפטיות לגדרות תרבותיים (2014), בעמ' 52-29)). כמו כן, אינני מבקש למצות את הדיון בנקודות שהעלו או לסקור את כל קשת הדעות, שכן המקרה שלפנינו לא נופל בגדר המקרים אליהם התייחס כב' השופט סילמן והצדדים אף לא העלו טיעונים מפורשים בעניין זה. עם זאת, אומר בקצרה כי מעבר לדיון העקרוני המתעורר, ניתן לחלוק על מספר הנחות מוצא עליהן מבוססת עמדתו של כב' השופט סילמן באשר לדפוס ההתנהלות של זוגות בחברה הערבית מסורתית. אסתפק בכך שבמקרים רבים, מגורים בבית שנבנה במקרקעין השייכים לאב או לאח, הם שלב ראשון בחיי בני הזוג, והוא נועד לאפשר לבני הזוג צבירת נכסים וזכויות לקראת מעבר לבית מגורים מרווח יותר אשר הם עמלים על בנייתו. במבט רחב יותר, לעמדתי, לא יהיה זה נכון להביט על החברה הערבית אף זו המכונה מסורתית כמקשה אחת, ודומה כי עם השנים גם החברה הערבית המסורתית הופכת להיות מגוונת יותר (לעמדתי בעיקר תוצאה של תהליכי השכלה מוגברים ועליית שיעור התעסוקה בקרב נשים). כמו כן, קיימים דפוסים שונים של התנהלות ביישובים שונים ובחלקים שונים של החברה. זאת ועוד, יש לזכור כי המקרים הבאים בשערי בית המשפט (לרוב בית המשפט לענייני משפחה) הם שיעור קטן מכלל המקרים, אשר ספק אם נותן תמונה מייצגת לגבי מה שמתרחש בחברה העברית המסורתית, ולכן עשויה להיגרם הטיה שנובעת ממה שמכונה כשל שיעור הבסיס. לצד הרהורים ראשוניים אלו, יש להוסיף כי אכן במקרים רבים יחסי הכוחות בין האיש והאישה בחברה המסורתית הערבית (ובחברות נוספות אחרות) מצריכים מציאת פתרונות יצירתיים כדי שלא לגרום למצב בו בעת משבר תצא האישה כשידיה על ראשה וללא כל עוגן כלכלי שיאפשר לה המשך חיים בכבוד.

     

29. כאמור, דעתו של כב' השופט סילמן הובעה על רקע נסיבות בהן הזוג לא השקיע בדירה לאחר הנישואין שכן בזמן הנישואין הדירה הייתה כבר כשרה למגורים, לרוב על ידי בני המשפחה. המקרה שלפנינו רחוק ממצב דברים זה. כפי שנקבע, לכשנישאו בני הזוג, הנתבע והנתבעת, הבית היה רחוק מלהיות במצבו המוגמר. היה רק חדר שצמוד לקומת מגורים, והדירה בכללותה הייתה בשלב השלד. חשוב מכך – במסגרת ההסכם בין הנתבע לנתבעת, ויתר הנתבע על כל זכויותיו בדירה לטובת הנתבעת. בהתאם לכך, הנתבעת צפויה לזכות במלוא ההשבחות ולא רק במחציתן לרבות ההשבחות שבוצעו על ידי הנתבע עוד לפני הנישואין (סגירת השלד של קומת העמודים). ויודגש שאין לקבל את טענת הנתבעת כי היא זכאית לפיצוי בשווי דיור חלופי.

     

30. בהקשר להסכם הגירושין, התובע טוען כי למרות שהנתבעת ויתרה על זכותה למזונות, היא מקבלת קצבה בגין מזונות מהמוסד לביטוח לאומי לאור תביעה שהגישה. ברם, אינני סבור כי יש בנתון זה כדי לשנות מהמסקנה. ראשית, הטענה כי הנתבעת הפרה את הסכם הגירושין – שזו משמעות דבריו של התובע – היא טענה במישור היחסים בין הנתבעת לנתבע ולא במישור היחסים בין הנתבעת לתובע, הנתבע לא הגיש כתב הגנה ולא העלה טענות מפורשות בעניין זה; שנית, מהמסמך שצורף לתצהיר התובע (נספח ו') לא ניתן ללמוד פרטים למעט העובדה כי מקצבת נכות שהגיעה לנתבע, קוזז סך של 17,236 ₪, לא ברור מה הסכום מבטא, בגין איזה חוב ולאיזה תקופה; שלישית, נשוב ונזכיר כי בכתב התביעה התובע לא חלק על זכאותה של הנתבעת לפיצוי בגין ההשקעות. בהמשך לכך, גם לא ניתן לקבל את טענת נתבע 2 כי לתובעת "סעד חלופי" – והוא הגשת תביעה נגד הנתבע.

     

31. במהלך המשפט מיניתי שמאי מומחה מטעם בית המשפט – מר דן ברלינר. המומחה ביקר בדירה והגיש חוות דעת. בחוות הדעת ציין המומחה כי לפי בדיקתו, בקומת הקרקע בה בנויה הדירה המצב המקורי היה מורכב משטח בנוי של 20 מ"ר (בית הסבתא) וקומת עמודים פתוחה בשטח של 88 מ"ר, ואילו ההשבחות שבוצעו כללו: השלמת הבניה בקומת העמודים: בניה מתחת לתקרה הקיימת ועמודים; וכן ביצוע עבודות גמר בכל שטח הדירה. המומחה העריך כי שווי הדירה בשלמותה הוא 500,000 ₪, סכום שמורכב משווי מבנה בסך 350,000 ₪ ושווי קרקע בסך 150,000 ₪. המומחה העריך אפוא כי שווי ההשקעה שבוצעה לאחר הבניה המקורית הוא – 240,000 ₪.

     

    אינני רואה סיבה מדוע לא לאמץ את קביעת המומחה. ברובד הכללי, בית המשפט העליון חזר וקבע כי חוות דעת מומחה בית המשפט נושאת משקל רב ובית המשפט נוטה לאמצה. רק אם קיימת סיבה בולטת שלא לאמץ את חוות דעת המומחה, בית המשפט ידחנה (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי, פסקה 4 (פורסם בנבו, 31.12.1988) (להלן: עניין ניימן); ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949-948 (2002)). עם זאת, כלל מושרש הוא כי בית המשפט הוא הפוסק האחרון, גם בעניינים שבמומחיות וכי אין בחוות דעת מומחה, ובכלל זה מומחה מטעם בית המשפט כדי להגביל את שיקול דעתו (עניין ניימן; ע"א 5509/09 מסארווה נ' עזבון המנוח אברהים חסן מסארווה, פסקה 14 (פורסם בנבו, 23.2.2014); ע"א 402/85 מרקוביץ נ' עיריית ראשון-לציון, פ"ד מא(1) 133, 139 (1987); אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שלוש עשרה, 2020), בעמ' 668).

     

    ברובד הקונקרטי – עיון בחוות דעת המומחה מלמד כי היא התבססה על הנתונים הרלוונטיים. המומחה ביקר בשטח, אסף נתונים, לרבות נתונים על המצב הפיזי והתכנוני של המקרקעין, וסקר אותם בחוות הדעת. כמו כן, לצורך הערכת השווי בדק המומחה נתונים להשוואה ביחס ל-14 עסקאות שונות מן העת האחרונה. לבסוף, אף אחד מן הצדדים לא ביקש לחקור את המומחה. לפיכך, על בסיס קביעת המומחה אני קובע כי שווי ההשקעות מסתכם בסך 240,000 ₪.

     

32. אין לקבל את טענת התובע כי מהפיצוי שייפסק לנתבעת יש לנכות דמי שימוש ראויים. ראשית, פסיקת דמי שימוש ראויים לא עולה בקנה אחד עם הקביעה כי המדובר ברשות ללא תמורה שניתנה לנתבעים. שנית, הנתבעת מחזיקה בדירה שנים רבות מבלי שהנתבע ידרוש תשלום כלשהו מהנתבעת. היעדר דרישה לתשלום דמי שימוש יצרה הסתמכות אצל הנתבעת כי הנתבע אינו מתנה את המשך השימוש בתשלום כלשהו (ע"א (מחוזי ת"א) 1368/06 עזבון המנוח מירום (מוסרי) ז"ל נ' עיריית חולון (פורסם בנבו, 27.11.2006); זלצמן, בעמ' 57).

     

    גם לגבי התקופה שלאחר הגשת התביעה או אז גילה התובע דעתו המפורשת על ביטול הרשות, אין לפסוק דמי שימוש. כפי שהובהר, הנתבעת השקיעה בדירה והביאה אותה לצורת דהיום ולאחר הפינוי אמורה הדירה לעבור לחזקת התובע עם ההשקעות. זאת ועוד, בכוונתי להתנות את הפינוי בתשלום הפיצוי. במצב דברים זה וכל עוד לא שולמו הפיצויים בגין ההשקעות אין לדרוש מהנתבעת תשלום דמי שימוש ראויים. לבסוף, גם אם תאמר כי התובע זכאי לדמי שימוש ראויים, נכון וצודק לפטור את הנתבעת מחיוב זה. דמי שימוש ראויים מבוססים על עילה של עשיית עושר ולא במשפט, והדיון מאפשר פטור מהשבה אם היא בלתי צודקת (ראו סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979).

     

     

     

    התוצאה

     

33. המסקנה מכל האמור כי יש לקבל את התביעה בכפוף לתשלום פיצוי לנתבעת. אשר להוצאות – בבואי לשקול את שאלת ההוצאות נתתי את דעתי בראש ובראשונה לתוצאת פסק הדין ולקביעות שבאו בגדרו. אמנם תביעת התובע לפינוי התקבלה, אך הדבר היה בכפוף לתשלום שווי ההשקעות בדירה. בנסיבות אלו, אינני סבור שיש לפסוק שכ"ט או הוצאות למי מהצדדים.

     

34. אשר על כן, אני מורה על פינוי הנתבעת וכל מי שבאה מטעמה לרבות ילדיה מהדירה בה מתגוררת, שמצויה בקומת הקרקע מתחת לבית בו מתגורר נתבע 2, במבנה המצוי בחלקה 129 בגוש 18525 מאדמות כפר ***, ומחייב את הנתבעת להשיב את החזקה בדירה לתובע כשהיא נקיה מכל אדם וחפץ. פינוי הדירה מותנה בכך שהתובע יפקיד את הסך של 240,000 ₪ בקופת בית המשפט בתוך 90 ימים מהיום. על הנתבעת לפנות את הדירה תוך 90 ימים ממועד הפקדת הסכום בקופת בית המשפט. לאחר שהנתבעת תפנה את הדירה – יועבר הסכום לנתבעת.

     

    המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

     

    ניתן היום, ו' אדר ב' תשפ"ב, 09 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.