מדינת ישראל נ' זידאן

לפניי תביעה לסילוק ידו של הנתבע ממקרקעין שבבעלות התובעת.

רקע:

1. המקרקעין מושא התביעה הן חלקות 47, 48 ו-49 בגוש 14096 בגוש חלב (להלן – המקרקעין).

    

2. אין חולק כי המקרקעין הנ"ל רשומים במרשם המקרקעין בבעלות התובעת, מדינת ישראל, כעולה מנסח הרישום שצורף. לפי הרישום בנסח, המקרקעין עברו הסדר בשנת 1973.

    

3. לטענת התובעת, הנתבע פלש למקרקעין ועושה בהם שימוש ללא קבלת רשותה וללא הסכמתה. השימוש הנטען הוא נטיעות, הקמת גדרות, שער, ריצוף והנחת מיטלטלין. יצויין כי עוד קודם להגשת התביעה ביצעה המדינה מהלך של פינוי פלישות טריות ביחס לפעולות חדשות שנעשו במקרקעין.

    

4. הנתבע התגונן בטענה מרכזית כי המקרקעין הינם בבעלות ובשימוש משפחתו מזה כ- 70 שנים. לטענתו, סבו עיבד את המקרקעין לפני שנת 1948, לאחר מכן אביו ועתה הוא מחזיק במקרקעין. עוד נטען בכתב ההגנה, כי סבו, הבעלים והמחזיק המקורי של המקרקעין, לא הגיש תביעה לפקיד ההסדר בעת שנערך ההסדר במקרקעין, וזאת מחמת אי-הבנה ומוגבלות הראייה ממנה סבל. הנתבע טוען כי משפחתו היא בעלת המקרקעין ואין הוא בגדר פולש. עוד טוען הוא כי במהלך השנים המשפחה גידלה במקרקעין גידולים חקלאיים שונים, לרבות עצי פרי וירקות. על בסיס זה העלה הנתבע טענת התיישנות, שיהוי, השתק וויתור נכד המדינה וכן להיותו בר רשות במקרקעין.

    

5. נוכח העובדה כי הנתבע בחר למקד בהגנתו טענה בדבר היותו בעל המקרקעין, חרף רישומם במרשם המקרקעין בבעלות המדינה, עוכב ההליך בשלב ראשון של הדיון על מנת לאפשר לתובע להגיש תובענה מתאימה לבית המשפט המחוזי, ככל שהוא מעוניין בכך. התובע אכן הגיש לבית-המשפט המחוזי תובענה להצהרה על בעלותו במקרקעין, אולם בהמשך חזר בו ממנה, בהמלצת בית המשפט, והיא נמחקה.