1.עניינה של התביעה הוא פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע (יליד 6.12.71) בתאונת עבודה מיום 2.7.15. התובע היה שכיר אצל הנתבעת כנהג משאית שעסק גם בפריקת הסחורה מהמשאית. על פי תיאור התובע : עת משך את משטח העץ עליו הועמסו ארגזי פירות וירקות (באמצעות מתקן חשמלי) סבר כי החבילה שנטתה, כפי שקורה רבות בשל שיטת אריזה לא תקינה אצל הנתבעת, על ארגזיה, עמדה ליפול עליו, על-כן קפץ הצידה, נתלה על דופן-דלתות המשאית ממנה פרק הסחורה, ידו נמתחה, כתפו הימנית נפגעה ונגרמה לו נכות לצמיתות כפי שנקבע על ידי מומחה בית המשפט, ד"ר קורן. הנתבעת הכחישה חבותהּ לפיצוי התובע, ושאלת האחריות כמו גם שאלת הנזק נושאי הדיון שלפנינו.
2.התובע, עד מטעמו ועד מטעם הנתבעת, מר רובין, העידו בישיבת 2.12.21, כן הוגשו ראיות נוספות מטעם הצדדים, לרבות סרטון, והוגשו סיכומי הצדדים. עתה הגיעה עת ההכרעה.
3.לאחר ששמעתי עדות התובע, עד מטעמו מר שי יעקב, ועד מטעם הנתבעת – מר שי רובין, ולאחר שעיינתי בראיות שהוגשו מצאתי לאמץ את גרסת התובע לקרות התאונה.
הוכח, גם בתמונות וגם על פי עדות כלל העדים (לרבות עד הנתבעת) כי שיטת העבודה אצל הנתבעת, שהינה חברה לשיווק תוצרת חקלאית, היא כי 'מלקטים' מקבלים הזמנות – מלקטים את הירקות והפירות – מניחים בחבילה ארגזים וקרטונים. לאחר מכן ערימת הארגזים והקרטונים מלופפת בניילון – 'שרינק', ומועמסת כחבילה למשאית. פעמים רבות אותה חבילה, השוקלת מאות ק"ג עד טון (ראו גם בעדות של מר רובין עד הנתבעת עמ' 26, להלן מר רובין) אינה ישרה ובעלת נטייה הצידה. בין אם מאחר שהמלקטים מניחים ארגזים על גבי קרטונים ובין אם מאחר שאין הקפדה על סידור בצורה ישרה ישר או הקפדה על חוזק האריזה. התובע הציג דוגמה לאריזה, וגם כאן מוטית. התמונה צולמה בתוך משאית חלוקה, דומה לזו של התובע.
4.התובע העיד כי משך את החבילה, באמצעות עגלת הרמה חשמלית המופעלת ידנית, הגיע לאזור המשטח ההידראולי של המשאית, הוא סבר כי החבילה נטתה ליפול, עליו, על-כן קפץ הצידה, נתלה על דופן הדלתות של המשאית ממנה פרק את הסחורה, ונפגע. התובע תאר המקרה, הדגים בגופו (עמ' 18 לפרוטוקול), ואף הציג סרטון המסביר אף הוא את נסיבות התאונה. התובע גם הצהיר דברים דומים בתצהירו (סעיפים 8 ו-9). גם העד מטעמו, מר שי יעקוב אישר כי אלו הדברים שמסר לו התובע בזמנים סמוכים לתאונה (עמ' 5-6 לפרוטוקול). תיאור דומה ניתן למצוא גם בטופס בל/211 (20.7.2015) : "לדברי העובד קפצתי מהרמפה ונתליתי על הרמפה עם יד ימין". נוסח זהה גם בבל/250 (2.7.2015). טפסים אלו נחתמו ואושרו על-ידי גורם בנתבעת. העד מר שי יעקוב אישר כי פעמים רבות החבילות נטו ליפול, ופעמים רבות גם נפלו. גם מר רובין אישר כי החבילות אינן ישרות. מצירוף כל אלו, כמו גם התרשמותי לחיוב מעדותו של התובע לעניין זה, התרשמות בלתי-אמצעית, מצאתי כאמור לקבוע שהתובע הרים הנטל המונח עליו להוכחת נסיבות התאונה. יצויין, כי גם אם התיאור המופיע בחוות דעת המומחים אינו מתאר במדויק את המקרה עצמו, הרי שהתובע הבהיר כי הוא הסביר למומחים את שקרה אך הוא אינו יכול לדעת מה רשמו, ובכל מקרה אין בכך כדי לפגוע בגרסתו שהוכחה.
שאלת האחריות
5.המסגרת הנורמטיבית לאורהּ תיבחן שאלת האחריות היא עוולת הרשלנות שיסודותיה מוגדרים בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן : פקודת הנזיקין). כידוע, מעסיק חב בחובת זהירות מושגית כלפי עובדו – בין היתר, עליו ליצור מקום עבודה בטוח ולהנהיג שיטות עבודת בטוחות, וכן לספק חומרים, כלי עבודה, וציוד מתאימים ובטוחים. כן מוטלת על המעסיק החובה לפקח באופן יעיל ורציף אחר אופן ביצוע העבודה תוך נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים על ידי העובדים, והחובה להדריך את עובדיו ולהזהירם מפני סיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם (ראו לדוגמה ע"א 9073/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף (14.6.2011 והאסמכתאות שם); ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא (4) 524 (1987); ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225 (1987); ראו גם בפסק דין של מותב זה ת"א (ראשל"צ) 14062-04-17 פלוני נ' מחלבות גד שיווק בע"מ (19.7.21) ועוד רבים).
6.החובה למסור לעובדים מידע בדבר הסיכונים הקיימים בביצוע עבודתם, ולהדריכם בדבר מניעת סיכונים אלו והדרך להתגונן מפניהם מעוגנת בתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכה לעובדים), תשנ"ט–1999. החובה המוטלת על המעסיק היא חובה כפולה, כאשר אין זה מספיק להנהיג שיטת עבודה בטוחה, אלא שיש לדאוג אף לקיומה בפועל. על כך המעסיק אינו יוצא ידי חובה על-ידי ביצוע הדרכות בטיחות, הספקת ציוד מתאים וכיוצ"ב, אלא שעליו לפקח ולוודא ביצוע הוראות הבטיחות, שימוש בציוד המגן בפועל וכו' (ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209 (1980)); ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' דביר, פ"ד נג(3) 172 (1999) ועוד).
7.לטענת התובע, הנתבעת התרשלה והפרה חובות חקוקות עת לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה, לא נקטה אמצעי זהירות סבירים, לא סיפקה אמצעי הגנה, לא וידאה שיטת של אריזת ירקות ופירות בצורה בטוחה. התובע, ושאר המחלקים, נאלצו להתמודד עם חבילות נוטות ליפול, ובכך הנתבעת לא יצרה סביבת עבודה ושיטת עבודה בטוחות.
8.הנתבעת, באמצעות מר רובין, טענה כי כל עובד בחברה, לרבות התובע, מקבל הדרכת בטיחות, אחת לשנה (ראו עמ' 23 ועמ' 26 לפרוטוקול, עדות מר רובין וכן בעדות התובע בעמ' 20). וכי המלקטים מניחים את הסחורות בהתאם לנדרש בהזמנה (עמ' 25 לפרוטוקול) וכי אינם שמים "קרטונים ואחר כך ארגזים כי אז יפול לו המשטח ויצטרך לעבוד קשה".
9.ואולם על אף טענות הנתבעת, הוברר במהלך העדויות, גם לפי עדות מר רובין, כי פעמים רבות החבילות עקומות ונוטות ליפול ואין כל בדיקה ליציבותן "יכול להיות שהמשטח היה בזוית, ואז אם אתה מוציא אותו ורואה שהמשטח בזוית, יש אופציה שהוא יפול.... שיכול להיות שהמשטח לא סודר טוב או שמשכו אותו בצורה לא נכונה. ... נכון שיכול להיות שהמשטח עצמו לא ישר. ... משטח יכול להיות באמת לא יציב. ... משטחים שהועמסו לתוך משאית והם לא ישרים ? כן יכול להיות" (עדות מר רובין, בעמ' 24-25 לפרוטוקול).
10.אין לקבל טענת הנתבעת כי אין לה אחריות והסיבה לתאונה הייתה רק חוסר זהירותו של התובע שלא דאג כי המשטח יהיה ישר, ו"מהירות בביצוע העבודה נוכח רצונו לסיימה מהר ככל הניתן" (בהדגשה כפולה בסיכומי הנתבעת, ראו סעיפים 4, 27 ו- 24). כפי הנלמד מהראיות, המשטחים והחבילות נארזו באריזת ניילון 'שרינק', כשהם עצמם לא ישרים. המשטחים נטו פעמים רבות והיה חשש כי יפלו, בין היתר על המשווקים-הנהגים ששינעו את המשטחים, כפי שקרה לתובע ולמר שי יעקב, וראו בעדותו של האחרון:
ש. אתה מספר בסעיף 10 לתצהירך שלך קרה כמה פעמים שהמשטחים התמוטטו
ת. נכון
ש. כמה פעמים
ת. הרבה
ש. הרבה יותר מעשר
ת. יותר מעשר ויותר מעשרים (עמ' 8 לפרוטוקול).
11.אשר על כן, יש לקבוע כי הנתבעת נהגה בשיטת עבודה לא בטוחה, תוך עצימת עיניים לאפשרות שהמשטחים לא יהיו ישרים, יטו ולעתים אף יפלו, וזאת, ככל הנראה, תוך חישוב כלכלי. הנתבעת לא הדריכה את המלקטים ו/או הבקרים (שבדקו משקל החבילות אך לא את סידורן- כך על פי עד הנתבעת) לדאוג שהחבילות יארזו בצורה ישרה; הנתבעת לא דאגה כי כלל הארגזים יהיו קשיחים על מנת שלא יטו; הנתבעת לא דאגה כי החבילות יארזו בצורה כזו – צורה קשיחה או באריזה מתאימה – שלא יוכלו להתמוטט; כי החבילות יהיו קטנות יותר על מנת שלא יפלו ואם יפלו לא יגרמו לפציעה ; או לחלופי חלופין לדאוג לאמצעי אריזה נוספים לנהגים ככל שהחבילות אינן ישרות. אין משמעות להדרכות שעבר התובע, ממילא כשלא הוכח כי ההדרכות היו ביחס לחבילות ולסידורן (הוכח רק כי התובע עבר הדרכה של נהיגת חורף). ככל ששיטת העבודה, שאינה תלויה בתובע, אלא במלקטים, היא כשלעצמה יוצרת סיכונים לנהגים המחלקים אל לו למעביד להפנות אצבע מאשימה כלפי העובד.
12.מכל העדויות האמורות, נלמד כי התובע הרים הנטל שהנתבעת לא עמדה בחובה הראשונית המוטלת עליה בדבר הנהגת סביבת עבודה בטוחה, או לכל הפחות אזהרה וחשיפת העובדים לקיומם של סיכונים הטמונים בעבודה, והכלים והאפשרויות העומדות לפניהם בהתממשות אותן סכנות (כמו לא לשנע חבילה נטויה). לא-כל-שכן הוכח שהנתבעת לא הנחילה כל האמור לעיל על-ידי פיקוח ווידוא ביצוע. אשר על כן ומשהוכח לי כי החבילה נטתה, התובע סבר כי היא עומדת ליפול עליו, חבילה השוקלת מאות קילוגרמים, סבירה בעיני תגובתו של התובע להתחמק מנפילת החבילה, אז נפגע. לאור כך, ולאחר שבחנתי את כלל הראיות ואת טענות הצדדים אני קובעת כי הנתבעת במקרה שלפניי, הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובע, ולפיכך אחראית היא להתרחשות התאונה.
אשם תורם
13.הנתבעת טענה כי יש לייחס לתובע אשם תורם בלעדי שכן התובע פעל על דעת עצמו במהירות ובפזיזות. ראה חבילה נוטה ובכל זאת החליט לשנע אותה. לטענת הנתבעת התובע בחר לקצר את זמן עבודתו לכן בחר לעשות עבודתו בזריזות בלי שבדק כי המשטח ישר, וכשנוכח לדעת כי אינו ישר לא טרח ליישרו בטרם שינועו.
14."פסיקת בתי המשפט מבחינה בין מקרים שבהם נוטל פועל סיכון בלתי מחושב וממשי, באופן חופשי, ואותו סיכון הוא שגורם לנזק, לבין מקרים אחרים שבהם לא נקט מעביד אמצעי זהירות. במקרים הראשונים מוטל על העובד אשם תורם, ואילו במקרים האחרונים האשם כולו מיוחס למזיק או למזיקים, גם לנוכח הפער בין העובד למעבידו, ויכולתו הרבה יותר של המעביד למנוע את הנזק [...] בהתאם לכך, הדגש בפסיקה הושם על מידת ניסיונו של העובד ועל מידת העדרם של אמצעי הזהירות לשם מניעת התאונה מצד אחד, ועל פעולותיהם הקונקרטיות של המזיק והניזוק מצד שני" (ע"א 6332/15 צלאח נ' עדוי, פסקה 13 (23.11.2017) וההפניות שם). בפרשת מפעלי קירור (ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, 603 (1982)), נקבע לאמור:
מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד. יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטת העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו (ע"א 530/70; 147/54, בעמ' 1608; ע"א 250/64, עמ' 32). עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד. גם לגישה זו יימצא אישור בפסקי-דין, שניתנו במקרים המתאימים (למשל, ע"א 227/67 (המ' 113/68), בעמ' 319; ע"א 53/57 וע"א 819/77). (לעניין זה ראה גם: ע"א 110/80[10] בעמ' 457)
עוד נקבע כי חלוקת האחריות בין המזיק לבין הניזוק, הנושא באשם תורם, נעשית על פי המבחן של "מידת האשמה". כשבוחנים את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. יש לבחון "אשם מוסרי" ולעתים יעשה בית המשפט גם שימוש במבחן "האדם הסביר" (לעניין "מידת האשמה" ראה: ע"א 316/75 אלן שור נ' מדינת ישראל (משרד העבודה, מחלקת עבודות ציבוריות, נצרת), פ''ד לא(1) 299 בעמ' 305 (1976); ע"א 819/77 מלכה יובינר ואח' נ' אשטרום חברה להנדסה בע"מ, פ''ד לג(1) 368 (1979)). בצד כל אלו נקבע "ניתן לצפות שאדם השקוע בעבודתו, יפחית במידת מה את זהירותו כלפי עצמו, ואין לראות בכך אשם תורם [...] זאת בתנאי שבהתנהגותו אין הוא נוטל על עצמו סיכון בלתי סביר, או מתעלם מסיכונים וודאיים" (ע"א 4114/90 שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ, פ"ד מח(1), 415, 437-436 (1993) – כבוד הנשיא שמגר ז"ל). לאחרונה חודדה ההלכה בכל הנוגע לטענת 'אשם תורם' המוטל, אם בכלל, על עובד, וכך הורה אותנו בית המשפט העליון (ע"א 7096/19 פלוני נ' יצחק שטרן ושות' בע"מ (29.12.21), מפי כבוד המשנה לנשיאה, השופט הנדל:
המדובר בענייננו בעובד שנפגע בתאונה במהלך עבודתו. במקרים כאלה, מגמה מושרשת בפסיקה היא לדקדק עם המעסיק בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה, ולעומת זאת להכיר במצב העובד ובתנאיו במקום העבודה בכל הנוגע לייחוס אשם תורם. ההצדקה לכך נטועה ביחסי הכוחות בין העובד למעסיק, אשר ככלל נוטים לטובת האחרון. המעסיק הוא ברגיל בעל היכולת המיטבית למנוע או למזער את הסיכון בעבודה, על ידי התווית נהלי בטיחות ומתן הדרכה לעובד. חוג ראייתו מקיף, והוא יכול לתכנן את שיטות העבודה ואמצעי הזהירות בעזרת מומחים לדבר. העובד מנגד פועל במסגרת הגבולות שהציב לו המעסיק, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. נקודת המבט שלו מצומצמת יותר, והתנאים בהם הוא מצוי מקשים עליו לשקול, ביישוב הדעת, את הסיכונים שבעבודה לעומת הצורך לבצעה. אין זה אומר כי העובד פטור מדאגה עצמית לביטחונו. כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו. עם זאת, לא בנקל יוטל אשם תורם על עובד, אלא רק כשאשמו לקרות התאונה הוא בולט וברור (ראו, מבין פסקי דין רבים...
עסקינן אפוא בקביעה נורמטיבית המעוגנת במדיניות משפטית. במקום העבודה, ובמיוחד במקצועות בהם לא הוענק שיקול דעת רחב לעובד לקבוע כיצד לבצע את עבודתו, ומה יהיו התנאים גם במישור הבטיחותי – הציפייה היא שהמעסיק יצור מקום עבודה בטוח, ולא שהעובד ינהל בעצמו את הסיכונים ויערוך משא ומתן בעניין תוך כדי יום עבודתו.
ביחס להתנהגות העובד, נפסק כי יש להבחין בין מקרים שבהם העובד נוטל על עצמו באופן חופשי ועצמאי סיכון בלתי סביר, או שהוא מתעלם מסיכון ודאי, ואותו סיכון גורם לנזק. אז, יש הצדקה להטיל עליו אשם תורם. מנגד, במקרים שבהם העובד טועה או מוסח בלהט העבודה, או כאשר עסקינן בהתרשלות רגעית הנובעת מהיותו שקוע בביצוע העבודה כפי שזו הוגדרה לו על ידי המעסיק – נקבע שאין די בכך, בהכרח, כדי לייחס לעובד אשם תורם (ראו: ...
...על רקע קווים מנחים אלה, נבחן את המקרה שלפנינו. ... לא מדובר בעובד שנטל באופן יזום ומודע סיכון בלתי מחושב במהלך העבודה, אלא במי שפעל במסגרת הגבולות שהותוו לו על ידי המעסיק, וטעה ברגע של חוסר תשומת לב. טעות זו בצעידה אל פיר המעלית, אינה עולה בנסיבות העניין כדי רשלנות תורמת. .... מעבר לכך, בהתחשב בעובדה שהמערער היה שקוע באותה עת בביצוע עבודתו, אותה עליו לבצע בסמוך לפיר הפעור, דומה שאין להתפלא על התרחשותה של מעידה כזו בהיסח הדעת. זו בדיוק הסיבה לכך שהדין מחייב את המעסיק לגדר פירים, ... ושוב נדגיש: על המעסיק להקפיד על יישומן של הוראות הבטיחות בעבודה. הן פרי ניסיון שנועד למנוע תאונות אשר בסופו של דבר עלולות לא רק לפגוע בעובד, אלא גם לפגוע בשגרת העבודה התקינה. הוראות וכללים אלה לא נועדו כדי לבחון האם העובד עומד על יישומן. לכן, משלא הקפיד המעסיק על הוראות בטיחות, בוודאי על פי הפקודה והתקנות, אין לאפשר לו להפנות אצבע מאשימה לעובד על כך שלא דרש זאת.
15.גם בענייננו, אין מדובר במי שנטל על עצמו סיכון בלתי מחושב. המעביד לא הקפיד על כי החבילות יארזו בצורה ישרה. התובע לא היה מעורב באריזת החבילה או בהכנסתה למשאית (היו מספר חבילות שהוטענו על המשאית, העובד יכול היה לראות רק את הראשונות – ראו בעמ' 14 ובעמ' 20 לפרוטוקול). המעביד אינו יכול להפנות אצבע מאשימה לעובד-התובע כי היה עליו לפתוח החבילה המהודקת בעטיפת 'שרינק', לקרוע האריזה ולשנע החבילה קרטון-קרטון. לא זו בלבד, הוכח, כאמור, גם על ידי עד הנתבעת, כי פעמים רבות החבילות נטו בשל אריזה לא ישרה, ללמדכם כי אין מדובר במקרה בודד או בטעות חד פעמית, אלא בשיטת עבודה לא בטוחה. במקרה זה הובילה שיטת העבודה לפציעת התובע. ואפילו נקבל טענת הנתבעת כי התובע ביקש לעבוד מהר יותר - עדיין היה הדבר לצורכי עבודתו - אצל הנתבעת ולמענה, מכל אלה עולה כי אין להטיל על התובע אשם תורם כלשהו.
שומת הנזק
הנכות הרפואית
16.מומחה בית המשפט, ד"ר יצחק קורן, בדק את התובע, בחן את התיעוד הרפואי, ערך בדיקה קלינית וקבע בחוות דעתו כי לתובע נותרה נכות לצמיתות בשיעור של 10% בגין הקרע שנגרם באחד ממרכיבי השרוול המסובב (supraspinatus) והגבלה בתנועות כתף ימין:
לחוות דעת מומחה ממונה משקל רב : "...על דרך השגרה לא יטה בית המשפט להתערב בקביעות שבחוות הדעת הרפואית של מומחה שמינה, המתבססות על הידע והמומחיות של איש המקצוע. עם זאת, בהיותו הפוסק האחרון, רשאי בית המשפט וגם מחויב להעביר תחת שבט ביקורתו את חוות דעתו של המומחה הרפואי" (ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב חברה לביטוח (24.11.05)). בהקשר זה נפסק, כי "...ההתערבות בקביעות העובדתיות-רפואיות של המומחה הרפואי להבדיל מן המסקנות המשפטיות, ראוי שתיעשה בזהירות..." (שם, פִסקה 11). הצדדים ביקשו שלא לחקור את המומחה, חוות דעתו ומסקנותיו לא נסתרו ועל כן לא נמצא טעם לסטות מחוות דעתו של המומחה ומקביעותיו הרפואיות. על-כן אני קובעת כי נכותו הרפואית של התובע הינה בשיעור של 10%.
הנכות התפקודית ובסיס השכר
17.הלכה היא, כי הפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת אף היא ראיה מבין כלל הראיות לעניין זה, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה של הנכות, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל לרבות לשינויים שחלו בשכר (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ (21.12.1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23.8.2010) ועוד).
18.מהעדויות ומהראיות עלה כי עובר לתאונה (ונזכיר 2.7.15) עבד התובע אצל הנתבעת וכן בעסק עצמאי כנהג ובעלים של לימוזינה (המושכרת לאירועים). עוד עלה כי עובר לתאונה, כחודש לפני כן, קיבל התובע מכתב פיטורין מהנתבעת. לטענת התובע הנתבעת נהגה לעשות כן, על מנת 'להזהיר' את עובדיה והוא היה ממשיך לעבוד על אף ממכתב הפיטורין (בתחילה התכחש למכתב וטען לזיוף, אך משהתברר כי המסמך צורף על ידו חזר בו, ראו פרוטוקול עמ' 21). לא צורפה על ידי התובע כל ראיה כי אכן זה היה הנוהג אצל הנתבעת.
19.על פי תלושי השכר שצורפו למוצגים, חודשים ינואר עד יוני 2015, שכרו הממוצע של התובע, ברוטו עמד על כ- 9,080 ₪ (מעוגל) ובהצמדה להיום סך של 9,450 ₪. אשר לעבודתו של התובע כעצמאי – צורפו דו"חות שומה. על פי אישורי המל"ל השכר הרבע ששנתי (בסיס) הן מעבודתו כשכיר והן מעבודתו כעצמאי – 46,214 ₪ (26,000 ₪ כשכיר ו- 20,214 ₪ כעצמאי, קרי, 15,405 ₪ לחודש).
20.מיד לאחר התאונה לא שב התובע לעבוד אצל הנתבעת. על פי דו"חות השומה התובע המשיך לעבוד כעצמאי ובשנת 2016 השתכר 135,729 ₪, בשנת 2017 - 72,296 ₪, בשנת 2018 - הכנסה של 104,373 ₪,ובשנת 2019 ההכנסות עמדו על 205,714 ₪. על פי עדות התובע, בתחילת שנת 2020 הוא פתח מוסך. בחודשים אפריל ומאי 2020, נוכח מגפת הקורונה, ומאחר שהמוסך לא עבד "המוסך שהיה כמעט בקריסה, בתקופה הזאת 99% שיחות זה ביטולים.." (עמ' 16 לפרוטוקול) שב לעבוד אצל הנתבעת בשכר של כ- 12,000 ₪ בחודש אפריל ובחודש מאי 2020 סך של כ- 8,100 ₪ (שניהם במעוגל). יש לציין - התובע לא הביא כל נתוני השתכרות ביחס למוסך, וכל שידע לספר ביחס לכך כי הוא חווה הפסדים כתוצאה מכך, ואף 'נעקץ' על ידי מי שביחד עמו פתח המוסך וכי לאחרונה מצא שותף חלופי (ראו בעמ' 21 לפרוטוקול). לטענת ב"כ התובע הדבר לא דווח מאחר שהמוסך נפתח רק בשנת 2020, אולם בוודאי שניתן היה אפשר להגיש עדכון ונתונים ביחס לכך בהתחשב שדיון ההוכחות נערך בחודש דצמבר 2021.
21.זה המקום לציין, כי לא צורפו דו"חות השומה משנים קודמות לתאונה, כך שלא ניתן ללמוד האם מדובר בהכנסות יציבות לאורך השנים (העסק העצמאי נפתח בערך בשנת 2010 כך על פי עדות התובע, עמ' 10 לפרוטוקול) או שזהו עסק בעל תנודות או אז אין לייחס הירידות בהכנסה דווקא לתאונה. כך או כך, ניכרת ירידה בהכנסות בשנים 2016-2018 אל מול שנת התאונה 2015, אך מנגד ניתן ללמוד, על עלייה בהכנסות בשנת 2018, ובשנת 2019 עלייה ניכרת עד כדי כל שהשכר החודשי הממוצע בשנה זו אף גבוה משכרו החודשי בזמן התאונה. אשר לשנת 2020 אישר התובע כי העסק סבל מהפסדים ניכרים נוכח מגפת הקורונה. בנוגע להפסדי השכר, יש להביא גם בחשבון את העדר הנתונים ביחס לשנים עובר לתאונה והן ביחס למוסך שנפתח עם מאן דהוא. עוד יש לציין לעניין זה כי התובע שב לעבוד, כאמור, אצל הנתבעת למשך חודשיים, ובמשך תקופה זו לא התלונן על מגבלות כלשהן, לפחות לא כאלו שנרשמו או תועדו.
22.מחד גיסא, הובאו נתונים הנוגעים להשתכרותו של התובע, מאידך גיסא, נתונים אחרים לא הוגשו (והדבר כמובן פועל לחובת התובע). אשר על כן, יקשה לקבוע מה בסיס ההשתכרות ממנו ניתן לגזור את הפיצוי, ובנוסף גם יקשה על בית המשפט לקבוע בהתאם לנתונים מה הנכות התפקודית והשפעתה על מצבו התעסוקתי של התובע. במסגרת זו יש להביא כי בפועל לא שב התובע מיד לאחר התאונה לעבודתו אצל הנתבעת, מאידך גיסא, כבר עובר לתאונה פוטר, ובנוסף לכשנדרש לשוב לעבוד בשל צורך כלכלי, קיבלה אותו הנתבעת לשורותיה, ושכרו היה גבוה מזה שהשתכר עובר לתאונה, כמו גם המשיך להפעיל את העסק העצמאי – השכרת לימוזינות ונהג. בדרך דומה לאחר התאונה, כעולה מדו"חות השומה, שכרו ירד, ועדיין, בשנת 2019, בנכותו, ניכרת עלייה ניכרת בשכרו השנתי.
23.מאחר שהחֶסֶר בנתונים פועל לחובת התובע, מצאתי להעמיד את בסיס שכרו של התובע (כעצמאי וכשכיר) על ממוצע ברוטו של 15,400 ₪ נכון להיום (כשכרו הממוצע על פי המל"ל ללא הצמדה). אשר להשפעה התפקודית של נכותו הרפואית : מצאתי כי לנכותו של התובע יש השלכה תפקודית מחד גיסא, אך לא הוכח לי כי שיעור הנכות התפקודית ובעיקר השפעתה על מצבו התעסוקתי – גריעה בכושר ההשתכרות - עולה על שיעור הנכות הרפואית (כטענת התובע). דווקא, בשנת 2019, ארבע שנים לאחר התאונה שכרו של התובע כעצמאי (וללא הכנסות כשכיר) עלה מהכנסותיו בשנת 2015 מעבודתו כעצמאי וכשכיר גם יחד. עוד יש להוסיף לעניין זה כי מדובר בנכות רפואית אורתופדית אשר כביכול מטבעה היא תפקודית, ואולם על פי חוות דעת המומחה מדובר בפגיעה "קלה" ו"קטנה" וללא הפרעת יציבות של הכתף. גם שיעור הנכות אינו גבוה. לנוכח כלל הנתונים וגם לנוכח החסר בחלקם, מצאתי לקבוע שנכותו התפקודית של התובע נמוכה מנכותו הרפואית ועומדת על כשני שלישים ממנה, קרי 6.5-7% נכות תפקודית.
ועתה מצויידים בכל אלו נעבור לשומת הנזקים
24.הפסד שכר – עבר – כאמור, שכרו הרבע שנתי על פי המל"ל, עובר לתאונה, עמד על כ- 15,400 ₪ ברוטו (13,570 נטו לפי מדרגות המס בתביעות על פי חוק הפלת"ד). סכום המתיישב גם עם דו"חות השומה השנתיים. בשנת 2016 חלה ירידה בהכנסות, אך נוכח האמור מעלה: חסר בנתונים ביחס לשנים עברו, פיטוריו של התובע עובר לתאונה, העדר נתונים ביחס לחיפוש עבודה וניסיון להקטין הנזק לאחר התאונה, לא מצאתי לייחס את הפער בין ההכנסות בשנת 2015 לשנת 2016 (ובהתאם גם לשנת 2017) כולו לתאונה. מצאתי כי יש לפצות בגין שלושה חודשי אי כושר מלאים, ומעבר לכך בהתאם לנכותו התפקודית, לאותם חודשים מאז ועד שנת 2019. בשנת 2019 לא הוכחו הפסדים ושנת 2020 ככל שהיו הפסדים הסתבר מעדותו של התובע כי אלו היו תוצאת המשבר העולמי בעקבות מגפת הקורונה ובגין התנהגות עסקית לא הוגנת של שותפו. אשר-על-כן, בגין הפסדי העבר יש לפסוק סך של 75,090 ₪ ובצירוף ריבית ממחצית התקופה סך של 77,600 ₪ (במעוגל).
25.אשר לגריעה מכושר ההשתכרות לעתיד - התובע יליד 6.12.1972, לאור כל שנכתב לגבי ההשלכה התפקודית, יש לפצותו בסך של 148,750 ₪ (במעוגל, שהם חישוב אריתמטי לפי נכותו התפקודית או 66% מחישוב אקטוארי של שכר 15,400 ₪ ברוטו, במכפלת 10%, נכות רפואית).
26.הפסדי פנסיה – על פי הפסיקה – יש לפצותו בסך של 28,290 ₪ (במעוגל).
27.עזרת הזולת לעבר ולעתיד - התובע שב לעבודתו כעצמאי. לא הובאה לי כל ראיה על הצורך בעזרת צד שלישי. בטווח הזמנים מאז התאונה ועד היום המשיך התובע לעבוד, פתח עסק (בין אם העסק הצליח להניב רווחים ובין אם לאו). לא הובאה כל עדות ממשית לצורך בעזרת צד שלישי, לא לעבר ולא לעתיד ועל כן מצאתי שלא לפצות התובע באב נזק זה. אשר להוצאות רפואיות והוצאות נסיעה מוגברות – מדובר בתאונת עבודה והתובע לא הוכיח כי פנה למל"ל בתביעה להחזר הוצאות. על אף האמור מצאתי להורות על פיצוי מינימלי על הצד 'הבטוח' לעבר ולעתיד בסך של 5,000 ₪.
28.נזק לא ממוני - בהתחשב בגילו של התובע, במהות הפגיעה, בשיעורה ואופי הנכות שנקבעה, ראיתי לנכון להעריך את הפיצוי בראש נזק זה בסך של 70,000 ₪.
29.ניכויים – יש לנכות תשלומי המוסד לביטוח הלאומי בסך משוערך (ריבית והצמדה מועד התשלומים) בסך של 138,380 ₪ (במעוגל).
30.סוף דבר : על הנתבעות לפצות את התובע בסך של 191,260 ₪ (לאחר שכבר נוכו תגמולי המל"ל). כמו כן, תישאנה הנתבעות בהוצאות התובע בסך של 7,000 ₪ (הכוללים, בין היתר, שכר טרחת המומחים ואגרה ששולמה); ושכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% מהסכום הנ"ל; וביתרת האגרה.
31.הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום מהיום והחל מאותו מועד יישאו ריבית והפרשי הצמדה, עד לתשלום המלא בפועל.
32.זכות ערעור תוך 60 יום לבית המשפט המחוזי (מחוז מרכז).
33.המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ו אדר ב' תשפ"ב, 29 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.
