הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית נ' מרדירוס מטוסיאן

בפני בקשה להורות למשיב להפקיד ערובה בהתאם לסעיף 519 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן-"התקנות").  

המבקשת טוענת לסיכויי התביעה הקלושים משעסקינן בתביעה לביטול פסק דין חלוט וכן לקושי לגביית הוצאות מהמשיב , כפי שלמדה מאי תשלום הוצאות בהן חויב בעבר ובפרט לאור מגוריו בחו"ל זה למעלה מ-24 שנים ומבלי שמסר את מענו בתביעתו, כמצוות התקנות.

המשיב, דחה את הטענות וטען לסיכוייו הטובים להוכיח את תביעתו לאור ההתנהלות של המבקשת שהכירה בזכויותיו כדייר מוגן במושכר, גם לאחר שניתן פסק הדין החלוט שאת ביטולו הוא מבקש. אין גם מקום לחשוש לאי תשלום הוצאות ההליך אף שהוא מתגורר בארה"ב, בכתובתו הידועה היטב למבקשת ובהיותו בעל נכסים בישראל כנטען ע"י המבקשת במסגרת הליך אחר. מה עוד, שיש לבכר את זכות הגישה לערכאות על פני חששה של המבקשת, שאין לו בסיס.

דיון והכרעה:

תקנה 519 לתקנות סדר הדין קובעת :  "(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע". הלכה פסוקה, כי מקום בו תובע מתגורר מחוץ לתחומי המדינה ואין בידיו להצביע על נכסים שבבעלותו הנמצאים בארץ, באופן שיקשה על נתבע לגבות את הוצאותיו ממנו אם ייפסקו לטובתו, יורה בית המשפט על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות ( רע"א 2146/04‏ מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ''ד נח(5) 865 , 869; רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ, 17.4.01). עם זאת היות תובע תושב חוץ, איננה הטעם היחיד לחיובו בהפקדת ערובה (רע"א 6787/99 עאשור נ' מדינת ישראל) ועל בית המשפט לשקול שיקולים רלוונטיים אחרים בכלל זה, בנוגע לסיכויי התביעה ולדון בכל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו (רע"א 6066/00 אעדילי נ' חב' סלקום ישראל בע"מ ; ע"א 733/95 ארפל אלומינים בע"מ נ' קליל תעשיות, פ"ד נא (3)577,629).

עיינתי בבקשה, בתגובת המשיב ובתשובת המבקשת והגעתי לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשה. בכך, התחשבתי בתכלית של תקנה 519(א) לתקנות להבטחת תשלום הוצאות המבקשת אם תידחה התביעה ומניעת תביעות סרק, תוך התחשבות מנגד בזכות הגישה לערכאות למניעת סילוקו מהמושכר בהיותה זכות חוקתית, ראשונה במעלה במסגרת שיקולי לקביעת גובה הערבות.

אין חולק כי המשיב תושב חו"ל מה שמכביד על המבקשת לגבות את הוצאותיה ואף מאריך את בירור התביעה כפי שנימצא בעיכובים חוזרים ונשנים ומתן ארכות למשיב להצגת ייפוי כוח ובהגשה בסופו של יום של ייפוי כוח שניתן לבאת כוחו מהעבר. המשיב, לא תמך את תגובתו בתצהיר שלו או של נציג מטעמו בנוגע לנכסים בארץ שבבעלותו לכאורה. כך גם, לא הוכיח המשיב מה טיב זכויותיו בנכס הנטען בתגובתו ולא הוצגו מסמכים המעידים על היותו בעלים רשום בנכס שניתן לממשו לצורך גביית הוצאות. לכך מצטרף קושי של המבקשת לגבות הוצאות מהמשיב שנפסקו לטובתה במסגרת הליכים ובקשות קודמות שלא ניסתר ואף לא הוכחש בתגובת המשיב .

בנסבות אלו, לא השתכנעתי כי בידי המשיב נכסים או מקורות מימון אחרים בתחומי מדינת ישראל מהם תוכל המבקשת להיפרע , ככל שייפסקו הוצאות לטובתה ומצאתי כי יש בסיס לחשש של המבקשת שמא לא תוכל כלל או תתקשה, לגבות את ההוצאות.

בסמוך להגשת הבקשה, הוגשה בקשה נוספת של המבקשת לסילוק התביעה על הסף. בהחלטתי מיום 21.1.16 התקבלה הבקשה בחלקה מה שמעיד על סיכויי התביעה הקלושים לפי כתב התביעה המקורי. לפי החלטתי מיום 21.1.116 נותר לברר בתיק העיקרי עילת תביעה אחת בלבד, בעניין וויתור של המשיבה וזניחת פסק הדין שניתן לטובתה ביום 26.11.90 בהיעדר הגנה. עם זאת, לאור הראייה החדשה שהמשיב טוען כי מצויה בידיו וטענותיו לזכותו לביטול פסק הדין מחובת הצדק, אין לומר כטענת המבקשת כי אין לו כל סיכוי להוכיח את תביעתו אך יש לומר כי רובץ על המשיב נטל כבד להוכחת תביעתו. תביעה שניהולה כרוך מטבע הדברים בהוצאות למבקשת אשר מבקשת בדין, להבטיח את האפשרות לגבותן, אם ייפסקו לטובתה.