העובדות
1. הנאשם מר דוד לוי (להלן: "הנאשם") הורשע לאחר ניהול הוכחות בעבירה של גרם מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, בצירוף לסעיף 64 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) התשכ"א-1961. כן הורשע בעבירות על תקנות 51 ו - 52(3) (מהירות מופרזת ואי-האטה) לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961 (להלן "התקנות").
2. התאונה עצמה ארעה ביום 14.2.2006. בתמציתה היא קשורה לנהיגה שנהג הנאשם בדרך לביתו מושב ארגמן ועבר תוך כדי כך בכפר עוג'ה. אין חילוקי דיעות כי מדובר בכביש אספלט תקין, דו סיטרי עם מסלול אחד לכל כיוון. הכביש משופע רמזורים המעידים על היותו כביש בעייתי ועל צורך בהאטה, אך אין כל תאורה בו.
3. באיזור הק"מ ה - 308 חצתה את הכביש המנוחה מצד שמאל לצד ימין, כיוון נסיעת הנאשם. המנוחה הצליחה להגיע בסמוך לשול הימני כשהנאשם לא הבחין בה ופגע בה עם חלקו הימני קדמי של הרכב. כתוצאה מהפגיעה הועפה המנוחה אל שטח הכורכר שמימין לכביש, למרחק של כ-7 מ' ונגרמו לה חבלות בצד גופה הימני. כעבור מספר דקות, עוד במקום התאונה, נקבע מותה של המנוחה.
4. טענתה של התביעה הייתה כי היה על הנאשם להבחין בנאשמת היות והיו עוד אנשים לפניה אשר חצו את הכביש. עוד טענה המדינה כי אפילו חצתה הנאשמת לבדה (כגרסת ההגנה), היה ניתן להבחין בה לו היה הנאשם נוסע באורות גבוהים או מנמיך את מהירותו משמעותית. הצדדים טענו בכה ובכה ובסופו של דבר הגעתי למסקנה כי עוד אנשים חצו את הכביש עם המנוחה וממילא היה על הנאשם להבחין בה. עוד הוספתי כי אפילו הייתה המנוחה לבדה, גם אז הייתה אחריותו של הנאשם ברורה וזאת היות והיה עליו לנסוע באורות גבוהים או במהירות נמוכה יותר משמעותית ולא עשה כן. זאת משום שקיבלתי את חוות דעתו של הבוחן המשטרתי ולא של המומחה מטעם התביעה.
5. הסתמכתי בין השאר על עדות אחי המנוחה בעניין זה, העד מר סמיח מוסטפא. עדותו הייתה עקבית ונאמרה עוד בשטח במקום לשוטרים שהגיעו לאירוע, ולא היה לו כל עניין לומר אחרת. אציין כי הסניגור הפתיע את הצדדים בישיבת הטיעון לעונש כשביקש להוסיף תמליל 'דיבוב' שנעשה עם אחד מבניו של מר מוסטפא (ויש לו בלי עיין הרע 31 ילדים, פר' עמ' 8 ש' 30). לאחר שקראתי את התמליל לא הסכמתי לדחיית הדיון ולהבאת ראיה נוספת. ראשית, משום שהכרעת הדין הייתה נשארת כשהייתה, אך בעיקר משום שהתמליל היה לא לגמרי בהיר ורחוק מלהיות חד משמעי. בין השאר אפשר להבין ממנו כי הנאשם נסע מהר במהירות של 160 קמ"ש, וכי בתאונה אחרת (שלא קשורה לנאשם) באותו מקום פגע הנהג האחר בשלושים ראשי צאן בפעם אחת!!, ועוד טענות לא לגמרי ברורות. ובכלל, ניתן היה לעשות זאת קודם לכן.
6. ומשנותר לנו לדון בעונש הראוי שלפנינו, נדון בקצרה בענישה הראויה על עבירות תעבורה בכלל והבעייתיות בנסיעה במהירויות גבוהות, ואח"כ ננסה להשליך על המקרה שלפנינו.
העונש המקובל בפסיקה על העבירה של גרימת מוות ברשלנות בנהיגה
7. מגמת בית המשפט בעבירה מעין זו ברורה וחד משמעית. הקטל בדרכים הוא "רעה חולה" לחברתנו ויש לנסות ולמונען בכל דרך שהיא, בין היתר, ע"י נקיטת מדיניות ענישה ההולמת את חומרת המעשה.
"הקטל הנורא בכבישי הארץ מחייב אותנו להקשות את לבנו ולנהוג עם עבריינים כאלה במידת הדין ולא במידת הרחמים. משמעות הדברים היא שיש להעלות את רמת הענישה בכיוון העונשים המירביים הקבועים בחוק, תוך הפחתת המשקל היחסי של הנסיבות האישיות. צר לי על כך, אולם דומני שאיש לא יחלוק שהשעה צריכה לכך" (ברע"פ 2842/96 עמ' 3, לציין כי שם היתה בקשת הערעור על עונש המאסר בפועל של שנה שהוטל על המערער).
8. כך למשל נגזר דינו של נהג שנרדם בשעת נהיגה לעשרים חודשי מאסר לריצוי בפועל ועשרים חודשים למאסר על תנאי וכן לפסילה של חמש עשרה שנה. ערעור על חומרת העונש לבית המשפט העליון נדחה פה אחד (ע"פ 1640/00
וופי חסון נ. מדינת ישראל דינים עליון, כרך נז, עמ'695(. לעומת זאת, במקרה אחר בו נגזרו על הנאשם בבית משפט השלום רק שמונה חודשי מאסר, התערב בית המשפט המחוזי בדעת רוב והעלה את המאסר לשנים עשר חודשים. זאת כאשר דעת המיעוט בקשה להעלותו לחמישה עשר חודשים (ע"פ 70121/00 (ת"א)
גרי סטולביץ נ. מ"י, דינים מחוזי, כרך לב(6), עמ' 809, ניתן ביום 4.4.2000).
9. לאחרונה ממש הוחלט בבתי המשפט כי מן הראוי אף להעלות את גזרי הדין על נהיגה שהרגה את הנפש. כך למשל נקבע כי "נראה כי הגיעה העת, להחמיר באופן דרמטי בעונשים המוטלים על נאשמים הגורמים למותם של בני אדם בנהיגה ברכב" (תפ 1120/05 (נצרת) (לא פורסם), ניתן ביום 17.7.2007, פסקה ב' לגזר הדין). עוד נטען שם כי עונש המוצא של גזרי הדין צריך להיות המקסימום האפשרי (שלוש שנים) וזוהי נקודת ההתייחסות שיש לצאת ממנה.
10. כמובן, הענישה היא אינדיבידואלית ויש להתאימה לכל מקרה ומקרה. אולם לדעתנו בראש ובראשונה יש לעמוד על מידת הרשלנות שבהתנהגות הנאשם הספציפי ולפי זה לגזור את כיוון הענישה. ככל שהרשלנות מזערית יותר, כן יינתן משקל רב יותר לנסיבותיו הספציפיות של הנאשם ולהפך. ככל שהרשלנות גבוהה יותר, כך יושם הדגש על האינטרס הציבורי של המניעה.
מידת הרשלנות שלפנינו ומהן השלכות העובדה כי מדובר באזור בעייתי
11. במקרה שלפנינו התרשל הנאשם בשניים. ראשית, בראש ובראשונה כשלא שם ליבו אל המנוחה שלא הייתה לבד. ושנית, כאשר לא התאים את מהירותו והאורות למצב בשטח. נכון הוא כי התאונה התרחשה בשעות הערב, במקום ללא תאורת רחוב ובאזור בו יש בתים והמצב איננו אידיאלי. אין ספק כי מדובר באיזור בעייתי וקשה. הסניגור ציין את העובדה כי הרשויות לא דאגו וכנראה גם לא דואגות יתר על המידה לכבישים, ולתאורה הולמת.
12. אני מסכים עם הסניגור בכך, אולם עובדה ידועה זו יכולה גם לפעול בצורה ההפוכה. אם מדובר באיזור בעייתי שהנהיגה בו קשה, על אחת כמה וכמה צריך הנאשם להיזהר בנהיגה. מי שנוהג במקום והוא מוכר לו, מדוע איננו מוריד את מהירותו ונוהג כיאות? כללו של דבר, הבעייתיות באיזור והאחראים לה לחוד, ונהיגתו של הנאשם לחוד.
נסיבותיו האישיות של הנאשם ועברו התעבורתי
13. נסיבותיו האישיות של הנאשם נטענו על ידי הסנגור ואני מקבלם. מדובר באדם נורמטיבי, בעל משפחה ואיש ציבור שנים רבות שהציג בפני מכתבים מאזרחים ואחרים להם עזר ועוזר הוא במהלך השנים. לטענתו, שלושים וחמישה שנות עמל לטובת החברה נהרסו במחי יד ובמהלך שנייה אחת, וכמובן לגרסתו, עדיין איננו מרגיש עצמו אשם.
14. לחובתו של הנאשם עומד עברו התעבורתי. מסתבר כי לנאשם 11 הרשעות קודמות כולל שש הרשעות בגין מהירות, תאונת דרכים אחת, ושתי הרשעות בגין אי עצירה בעצור. כך שאין מדובר בנהג זהיר במיוחד. הסניגור כמובן טען כי יחסית למספר שנות נהיגתו, וריבוי נהיגתו, מדובר בעבר שאיננו מכביד אך מניסיון בית משפט זה, בוודאי אין מדובר בעבר קל ולא נוסיף בכך.