שיעור דמי כתובה

בפנינו תיק שפתח הבעל בז' ניסן תש"ע (22/03/2010) ובו בקשתו שבית הדין יקבע את הסכום אשר הוא מחויב לגרושתו בגין התחייבותו בכתובתה.

הצדדים נישאו בי"ד טבת תשנ"ח (11/01/1998).

הכתובה שהוצגה בפני בית הדין (נמצאת בתיק לסידור גט) היא שטר כתובה דאירכסא שנערכה בי"ז אלול תשס"א בעכו. בכתובה נכתב שהבעל התחייב "כסף זוזי מאתן דחזי ליכי מדאורייתא" ובסך הכל נכתב "מאתים זקוקים כסף צרוף ועוד מאתים זוז בלבד". על הכתובה חתומים שני עדים וכן חתימת הבעל המתחייב. הכתובה נכתבה בנוסח הנוהג בקהילות אשכנז למרות שבני הזוג ספרדים.

האשה התובעת כתובתה, בעת נישואיה לנתבע לא היתה בתולה. למרות זאת, כעולה מהכתוב לעיל, הרב המסדר את הכתובה דאירכסא טעה וסידר לצדדים כתובת בתולה. לא ידוע מה נכתב בכתובה הראשונה.

עובר לסידור הגט חתמו הצדדים על הסכם גרושין שקבל תוקף פסק דין ובו נכתב בסעיף 9: "הבעל מתחייב שבכפוף לבצוע הגט ישלם לאשה את כתובתה".

הצדדים התגרשו בכ"ב כסלו תש"ע (09/12/2009).

כעת אנו נדרשים לקבוע, האם הכתובה כשרה למרות הפגמים שנפלו בעריכתה. אם הכתובה כשרה, יש להכריע מהו שיעור החיוב שיש להשית על הבעל בגין התחיבותו בכתובת האשה.

הבעל לשעבר צירף, לתיק שפתח לצורך קביעת סכום הכתובה, מסמך בו הוא מפרט את סכום הכתובה שלפי דעתו יש לחייבו. במסמך פירט את שווי 200 זוז לפי שיטת השולחן ערוך - 120 גרם כסף טהור. לפי שיטת הרמ"א - 960 גרם כסף טהור. וכתב שמאתיים זקוקים המנהג להעריך ב- 3.846 גרם כסף טהור. מבקש שבית הדין יקבע את סכום הכתובה בהתאם לכך.

האשה צירפה לתיק תחשיב של כתובה לפי שיטת החזון איש וכן טענה שכתובה אמורה ליצג דמי מחיה לשנה וצירפה תחשיב של רו"ח, לפיו דמי מחיה לשנה הם 90,000 ש"ח. תביעתה לקבוע את סכום הכתובה בהתאם לכך.

בדיון התברר מפי הצדדים שהאשה מחזיקה ברשותה סך של 40,000 ש"ח, מתמורת מכירת הדירה המשותפת כערובה לצורך פרעון הכתובה ומבקשת להמשיך ולהחזיק בכסף כחלק מפרעון הכתובה.

הבעל טוען כנגד תפיסת האשה שלא כדין ותובע שהאשה תשיב את יתרת הכסף מעבר למה שחייב על פי תחשיבו דלעיל.

עד כאן תקציר עובדתי.

להלן הדיון ההלכתי:

הדברים דלהלן נכתבו בחלקם עוד בטרם ראיתי את אשר כתב ידידי אבה"ד הרה"ג מימון נהרי שליט"א וחלקם אחר שראיתי את דבריו ונו"נ עמו בהלכה זו. סבור אני, שבדברי אלה יש מענה לעיקרי הנימוקים אשר הועלו בדבריו. בחלק מתשובותי לנימוקיו אני מציינם במפורש ובחלק לא.

א.                  התחייב לאלמנה כתובת בתולה

ראשית נדון באשר לכשרות הכתובה כשנכתבה לאלמנה כתובת בתולה. לכאורה, יש לפסול את הכתובה על פי המבואר בשולחן ערוך (אבן העזר סימן סח) וברמ"א שם, ש"כל מי שטוען טענת בתולים וטענתו טענה, אם רוצה לקיימה אח"כ כותב לה כתובה מנה". דהיינו, שהכתובה הראשונה שהתחייב לה כבתולה פסולה, שהרי הבעל הוטעה והתחייב יותר מאשר חייב על פי דין.

במובא לעיל מדובר שהאשה הטעתה את הבעל באומרה שהיא בתולה והתברר שלא כדבריה ולכן הכתובה בטלה. בנידוננו הבעל ידע היטב את מעמדה של אשתו ואין כאן הטעיה מצידה. הטעות נפלה מצד הרב המסדר שסדר להם כתובת בתולה והבעל התחייב מאתים זוז במקום מאה. בנידון זה יש לומר, שהתחייבות הבעל תקפה למרות שהתחייב יותר מדינו, שהרי ראה את הכתובה אשר לפניו והתחייב בקנין על הכתוב בה ואף חתם בחתימת ידו על הכתובה ולא הוטעה על ידי האשה. אין הבעל יכול לומר לא ידעתי על מה התחייבתי ולכן אין להתחייבות תוקף.

יסוד קביעה זו היא על פי מספר תשובות משו"ת הרשב"א שאף נפסקו להלכה. למען הקיצור נביא רק את עיקרי דבריו.

בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סימן עז') כתב: