קיזוז חובות הדדים שמועד פירעונם הגיע אל מול טענות כי יש בו מתן פרס למי שחיובו קודם ושהשתהה עד כה מלפורעו

א.         ביום ד' בסיוון התש"ף (27.5.2020) נתתי החלטה (להלן ההחלטה הראשונה) שבסיומה קבעתי והוריתי כדלהלן:

לא מצאתי בדברי המשיב הסבר לגופו של עניין מדוע לא נקבע כעת כהמלצת האקטואר כי כיום אין המערערת חייבת לו מאומה ואף הוא חייב לה, או לכל הפחות כי מרבית חובה אליו עבר ובטל מן העולם עם קיזוזו וממילא אין מקום לגבייתו בהוצאה לפועל.

נוכח האמור אני מורה כי חובה של המערערת למשיב יוקפא, וממילא לא ייעשו בעניינו עוד הליכי גבייה, אף כי לעת עתה אין אני מורה למשיב לסגור לגמרי את תיק ההוצאה לפועל ואין אני קובע קטגורית בפסק דין כי אכן חוב זה נמחק.

הצדדים יבהירו בתוך שלושים יום את עמדותיהם בנוגע לשאלה העניינית, לא בנימוקי פרוצדורה, אם יש לפסוק עתה בהתאם לדוח האקטואר כי המשיבה אינה חייבת למערער מאומה בשל חובה הקודם (נשוא הליכי ההוצאה לפועל) ואף הוא חייב לה כ־17,000 ש"ח, או כי חייבת המערערת למשיב את מלוא חובה המקורי (עם או ללא הריביות שנצברו בהוצאה לפועל, ולא נאריך עתה בעניין משמעותן ההלכתית – דבר שבו עסקנו בפסק דין אחר) או את חלקו.

ב.         בהחלטה נוספת (להלן ההחלטה השנייה) שאותה נתתי בעניין אחר שבין הצדדים ביום י"ב בסיוון התש"ף (4.6.2020) קבעתי:

בהחלטה מכ"ב בשבט התש"ף (17.2.2020) הוריתי:

[...] לפיכך אני מורה ומבהיר כי כל צד המעוניין בכך יגיש לבית הדין פסיקתאות [...] בית הדין יבקש את תגובת הצד שכנגד אך ורק באשר לגופם של הנכסים האמורים לעבור מיד ליד על פי הפסיקתאות, וכדי למנוע מצב שבו יטען אחד הצדדים כי הפסיקתאות אינן תואמות את שנקבע [...]

לפניי עתה בקשת המערערת לחתימה על פסיקתא.

המשיב ישיב לבקשה בתוך שבעה ימים בהתאם למתווה האמור:

באשר לגופם של הנכסים האמורים לעבור מיד ליד על פי הפסיקתאות, וכדי למנוע מצב שבו יטען אחד הצדדים כי הפסיקתאות אינן תואמות את שנקבע.

ג.         המשיב לא הגיב להחלטה השנייה ובהתאם לכך ולאמור בה חתמתי על הפסיקתא המדוברת. ברם לאחרונה הגיעה לשולחן בית הדין תגובה שלפי הנאמר בפתיחתה עוסקת היא בהחלטה השנייה שמועד נקוב בה, אך לפי תוכנה עוסקת היא בראשונה.

לאי־בהירות זו מצטרפת גם העובדה שגם בנוגע להחלטה הראשונה אין המשיב מגיב בנוגע לנקודה שעליה התבקש להגיב אלא מתפלמס עם גוף האמור בהחלטה. לעניינה של התפלמסות זו אבהיר קצרות כי אין בית דיננו ערכאת ערעור על החלטותיו שלו עצמו, אך גם לגופו של עניין אין צדק בטענות שבתגובה:

בהחלטה (הראשונה) הבהרנו באר היטב מתי יש מקום לטענות קיזוז ומתי יש לקבוע כי כל חוב ייגבה במועדו. העיקרון שהובהר אינו עומד בסתירה לטענות המשיב, אלא שהמשיב טוען לכאורה עובדתית כי בענייננו אכן מדובר בחובות שמועדיהם שונים ועל כן אין בעניינם מקום לקיזוז. ולא היא. כפי שהובהר בהחלטה חובה של המערערת לו אומנם קדום אך גם חובו לה הוא עתה לכאורה – היינו אלא אם תעלה טענה שיש בה ממש מדוע אין לאמץ עתה את דוח האקטואר – חוב שמועד פירעונו הגיע ומשכך אין מקום להימנע מקיזוזים.

טענת המשיב היא במשתמע כי לו פרעה המערערת את חובה במועדו אזי לא היה חוב זה מקוזז באותה שעה עם חובו לה שאותה שעה טרם נפסק, ומשכך סבור הוא כי קיזוז לעת הזו משמעו כי יצא חוטא נשכר.

לטענה זו אין מקום. קיזוז אינו שכר ואינו עונש, אין הוא אלא הדרך הסבירה וההגיונית לפירעון חובות הדדיים שלעת הזו מועד פירעונם של שניהם הגיע. הימנעות מקיזוז כזה אינה אלא בבחינת 'אפוכי מטרתא', נקמנות תמוהה ואולי אף ביטוי ל'התאהבות' בהליכים – הליכים משפטיים והליכי גבייה גם יחד – במקום פתרונם היעיל והמהיר לטובת כל הצדדים, למעשה אותה התנהלות שמייחס המשיב למערערת (אף כי אפשר שבפרקים ובהיבטים אחרים של סכסוך בלתי נגמר זה יש צדק בטענתו זו).

חטא ההימנעות מפירעון בזמן אולי ראוי הוא שעושהו לא יצא נשכר, אך לכך נועדו הליכי אכיפה שונים, ריביות שאולי נצברו מעת פסיקת החוב הראשון (וכאמור בהחלטה הראשונה אין אנו עוסקים עתה בשאלת מעמדן ההלכתי של ריביות אלה), הוצאות משפט (ובכלל זה בנוגע לטענות המשיב על הוצאותיו בפתיחת תיק ההוצאה לפועל שאכן נפתח לכאורה בדין, כטענתו, בעת שבה אכן לא היה מקום לקיזוז) וכו' – יכול המשיב לטעון לאלה, אך עתה שני החובות בני פירעון הם ואין כל טעם שלא לקזזם.

זאת בנוגע לתגובת המשיב.

ד.         המערערת מצידה לא הגיבה כלל לגופו של עניין ובא כוחה פנה לבית הדין אך עתה באומרו כי עתה נודע לו על תגובת המשיב ומבקש הוא אפוא ארכה (גם עקב אילוצים שפירט) כדי להגיב עליה עצמה. משום מה שכח אף הוא כי גם לולי תגובת המשיב היה עליו להגיב בהתאם להוראתי "הצדדים יבהירו בתוך שלושים יום את עמדותיהם".