א.מבוא וסקירת ההליך
1.מונחת לפנינו תביעתו של התובע, מר דותן קומא (להלן: "התובע") כנגד מעסיקתו לשעבר, חברת אריאל גבאי קידוחים בע"מ (להלן: "הנתבעת"). התובע עבד בנתבעת בין יום 30.10.2011 ועד ליום 11.11.2012 כמנהל עבודה בעבודות בניה, מועד שבו הוא פוטר מעבודתו. אשר לנתבעת, הרי שהיא עוסקת בעבודות קידוח ותשתיות.
2.לאחר שהוגשו כתבי הטענות בהליך, נערך ביום 18.10.2018 דיון מוקדם לפני כב' הרשם חסנין, ולאחר מכן הוגשו תצהירי עדות ראשית על ידי הצדדים. ביום 17.11.2019 נערך לפנינו דיון ההוכחות בהליך, במסגרתו העיד התובע מטעם עצמו. מטעם הנתבעת העידה גב' רוית גבאי, סמנכ"לית בנתבעת (להלן: "רוית"). לאחר הדיון הצדדים סיכמו בכתב, והתיק הועבר לכתיבת פסק דין.
ב.טענות הצדדים
3.התובע טוען תחילה, כי על תקופת העסקתו בנתבעת חלות הוראות צו ההרחבה בענף הבניה, התשתיות, צמ"ה, עבודות ציבוריות ושיפוצים (להלן: "צו ההרחבה") (נציין, כי במהלך ההליך הכחישה הנתבעת את הרלוונטיות של צו ההרחבה שבנדון, אולם במסגרת דיון ההוכחות היא הסכימה כי צו ההרחבה חל בנסיבותיו של ההליך). עוד טוען התובע, כי הוא הועסק בנתבעת כמנהל עבודה באתרים שונים, כגון פרויקט רכבת העמק, פרויקט מנהרות הכרמל, מאגר המים בכפר יהושע, מפעל "נשר" ועוד.
4.לשיטתו של התובע, סוכם בין הצדדים בכתב כי ישולם לו שכר חודשי בסך של 10,000 ₪ נטו, סכום השווה ל-12,674 ₪ ברוטו, אולם שכרו פוצל משום-מה לרכיבים פיקטיביים, כגון ארוחות שלא סופקו לו. כמו כן, שולם לו רכיב "נסיעות", בעוד שסופק לו רכב מתחילת העסקתו. נוסף לכך, שעות עבודתו היו ממושכות ורבות, והוא עבד בימים א' עד ה' בין השעות 07.00 ל-19.00, וביום ו' בין השעה 07.00 לשעה 14.00.
5.התובע ממשיך וטוען, כי ביום 11.11.2012 הודיע לו מר עזרא גבאי, מנהל ובעלי הנתבעת (להלן: "עזרא"), בפגישה שנערכה במשרדי הנתבעת בתל-אביב, כי הוא מפוטר לאלתר. כל זאת, ללא שנערך לו שימוע כדין, וכאשר הוא נשלח לביתו מיידית. בשל כך, התובע טוען כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 13,193 ₪, לדמי הודעה מוקדמת בסך של 12,674 ₪, וכן לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך של 15,000 ₪.
6.עוד טוען התובע, כי הוא זכאי לזכויות קוגנטיות מכוח הוראות הדין וצו ההרחבה בענף הבניה, ואשר לא שולמו לו כלל – הפרשות על חשבון תגמולים בסך של 9,566 ₪ וקרן השתלמות בסך של 11,958 ₪. לבסוף, הוא זכאי לגמול שעות נוספות בסך של 61,200 ₪, וכן לפיצוי בגין תלושי שכר שאינם תקינים, בסך של 10,000 ₪.
7.הנתבעת טוענת כי תביעתו של התובע הוגשה בשיהוי וללא כל הסבר בעניין זה מצד התובע. אשר להעסקתו של התובע, הנתבעת טוענת כי עבודתו הופסקה בשל צמצומים בכוח האדם ולאחר שבוצע לתובע שימוע כדין. ומה גם, שבפיטורי צמצום חובת השימוע צרה יותר, ולעתים המעסיק פטוּר ממנה לחלוטין. כמו כן, התובע קיבל סכומים מעבר לנדרש, שכן למרות שהוא עבד בחודש 11/2012 רק 7 ימי עבודה, הוא קיבל שכר מלא בגין אותו החודש.
8.הנתבעת ממשיכה וטוענת כדלקמן: הפרטים הרשומים בתלושי השכר של התובע הם מדויקים ונכונים; התובע עבד מחוץ לאתריה של הנתבעת ותנאי עבודתו לא אפשרו פיקוח עליו; שעות עבודתו של התובע השתנו מעת לעת; התובע נהג להגיע ולעזוב את אתרי העבודה לפי שיקול דעתו; בסוף עבודתו של התובע נעשה לו גמר חשבון מסודר שבמסגרתו שולמה לו הודעה מוקדמת, הפרשי פנסיה, פיצויי פיטורים ועוד.
ג.הכרעה בטענות הצדדים
9.הכרעה בטענת המבוא של הנתבעת – טענת השיהוי – אין חולק בין הצדדים כי בעוד שהתובע פוטר ביום 11.11.2012, תביעתו לבית הדין הוגשה ביום 22.11.2017, למעלה מחמש שנים לאחר מכן. הנתבעת טענה כי התביעה הוגשה בשיהוי, באופן שהקשה עליה את ניהול ההליך (ראו למשל בסעיף 2 לסיכומי הנתבעת).
10.לאחר שעיינו בטענות ובעמדות הצדדים, אנו דוחים טענה זו. מחד, התובע העיד לפנינו והסביר באשר למועד הגשת התביעה, ופירט לגבי הזמן שלקח לו עד הגשת התביעה, ודבריו אמינים ומקובלים עלינו. בין היתר, הוא אמר כך:
"אני אחרי שפוטרתי משם מה שעניין אותי זה לפרנס את ילדיי ומשפחתי. התחלתי רצתי מצאתי עבודה וחיפשתי עבודה וזה הדינמיקה של החיים, ידעתי שנעשה לי עוול לאחר הרבה זמן, כשהחיים משכו אותי הלכתי לעורך דין והראיתי לו את התיק והוא אמר לי נעשה לך עוולה מגיע לך הרבה כסף אבל אני דורש 20,000 ₪ מקדמה, לא היה ברשותי את הסכום הזה, המשכתי והמשכתי בחיים, עבודה, פרנסה ולאחר מכן אפילו עשיתי עוד מאמץ והלכתי לעוד עורך דין אמר לי אותו הדבר, עורכי דין רצו 20,000 ₪ ואין לי וזה נמשך עד שהגעתי לבא כוחי הנוכחי שהסכים לקבל את התיק."
11.מנגד, טענתה של הנתבעת לקושי בניהול ההליך, לא הוסברה כלל. אשר לראיות, הרי שבמהלך ניהול ההליך הציגה הנתבעת לפנינו את תלושי השכר של התובע, את דו"חות הנוכחות שלו, ואת הסכם העבודה שבין הצדדים. הנתבעת לא הדגימה ולא התייחסה ולוּ לראיה קונקרטית אחת, שחלוף הזמן גרם לכך שהיא לא תהיה בשליטתה של הנתבעת.
12.אשר לעדים הרלוונטיים, הרי שגם אלה עדיין עובדים בנתבעת מאז תקופת עבודתו של התובע, ואף נמצאים בשליטתה של הנתבעת. כך הוא הנכון לגבי בעלי הנתבעת, עזרא – שלפי הנטען ערך את השימוע לתובע; לגבי מר אריה נכבאר – מנהל תפעולי של אתרי העבודה של הנתבעת, שרוית ציינה בחקירתה הנגדית שהתובע עבד עימו; וגם לגבי מר אריה לוין, מנהל פרויקטים בנתבעת, שהתובע טען שהוא עבד עימו. ביחס אליו, רוית ציינה בחקירתה הנגדית שהוא "עובד אצלנו עד היום".
13.הנה כי כן, כלל הראיות והעדים שהיה ראוי להביאם לפנינו, היו ועדיין ישנם בשליטתה של הנתבעת, וניתן היה להביאם לפני בית הדין (ראו גם בסעיף 49 לסיכומי התובע). על כן, לטענת השיהוי של הנתבעת אין כל מקום, ויש לדחותה מכל וכל. האמור לעיל מקבל משנה תוקף, שכן כפי שנראה בהמשך פסק הדין, הנתבעת כשלה במידה רבה מאוד בהגשת ראיותיה ועדיה לפני בית הדין, באופן שבו טענותיו של התובע כלל לא נסתרו.
14.שכרו של התובע – התובע טען כי יש לפסוק את כלל הסעדים הממוניים על בסיס המשכורת הקובעת בסך של 10,000 ₪ נטו, סכום השווה ל-12,674 ₪ ברוטו. מנגד, הנתבעת טענה כי המשכורת הקובעת של התובע היא נמוכה יותר, וכאשר בתלושי השכר של התובע אותו הסכום פוצל לרכיבים שונים, כגון ארוחות, שעות נוספות גלובליות, נסיעות ועוד.