קבלת ערר המדינה והחלטה לעצור עד תום ההליכים את המאבטח הנאשם ברצח ברחבת הכותל המערבי

• 1.             נגד המשיב בבש"פ 6910/13 (להלן: המשיב) הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים, המייחס לו עבירת רצח בכוונת תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ועבירת הדחה בעדות לפי סעיף 246(א) לחוק העונשין.

• 2.             לפי פרטי כתב האישום, המשיב עבד כמאבטח בחברת "מודיעין אזרחי" המאיישת את עמדות הבידוק בכניסות לכותל המערבי, ונשא על גופו אקדח שניתן לו במסגרת עבודתו. ביום 21.6.2013, בשעות הבוקר המוקדמות, הוצב המשיב בעמדת בידוק ליד הכותל המערבי (להלן: עמדת הבידוק), יחד עם מאבטח נוסף בשם חאלד. בשעה 6 בבוקר הגיע למקום דורון בן-שלוש ז"ל (להלן: המנוח). המנוח עבר בדיקה תחת המגנומטר בעמדת הבידוק, תחת פיקוחם של המשיב וחאלד. במהלך הבדיקה, שוחחו המשיב וחאלד עם המנוח וצחקו ביניהם. לאחר שעבר המנוח את עמדת הבידוק, צעד לעבר המשיב וחאלד: "אלה גויים, אלה הכלבים שלנו, אלה עובדים אצלנו, הבאנו אותם מסוריה". המשיב ענה לו: "אתה צודק, אנחנו דרוזים כלבים". לפי הנטען, המנוח המשיך להטיח אמרות פוגעניות כלפי המשיב וחאלד וכלפי העדה הדרוזית, תוך שהוא נכנס לרחבת הכותל ומתרחק מעמדת הבידוק (להלן: העימות המוקדם). בהמשך כתב האישום נטען כי עוברי אורח שעמדו במקום אמרו למשיב ולחאלד כי מדובר באדם שאין לשים לב לדבריו. בסמוך לאחר מכן, נעמד המנוח במרחק מהעמדה ושתה קפה, חאלד יצא מהעמדה וביקש ממנו להפסיק את דבריו, תוך שהוא שופך את כוס הקפה של המנוח. חאלד חזר לעמדת הבידוק, שם שהה המשיב, ואילו המנוח התרחק מהמקום לתוך רחבת הכותל. בהמשך, כך נטען, פנה המשיב לחאלד ולמאבטח נוסף, ושאל אם יסכימו לשלם לו 1,000 ש"ח אם יהרוג את המנוח. בסמוך לאחר מכן, יצא המשיב מהעמדה, והלך אחרי המנוח שנכנס לחצר צדדית המשמשת את עובדי הניקיון במקום. המשיב עמד במרחק מטרים ספורים מהמנוח, בפתחה של החצר, שלף את האקדח וירה במנוח 14 כדורים תוך שהוא מתקדם לעברו ומכוון למרכז גופו. הירי נפסק רק כאשר הסתיימה התחמושת במחסנית האקדח, ואז יצא המשיב מהחצר. כתוצאה מהירי, מת המנוח במקום. לפי הנטען, לאחר שמאבטחים וכוחות משטרה שהיו ברחבת הכותל הרחיקו את המשיב, הוא התקשר לחאלד וניסה לתאם עימו גרסאות.

• 3.             בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' נועם) קבע כי יש בתיק ראיות לכאורה המקימות סיכוי סביר להרשעתו של המשיב בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בין היתר, צוין כי המשיב ירה לעבר מרכז גופו של המנוח, מטווח קצר, את כל 14 הכדורים שבמחסנית הנשק; כי טענתו ל"הגנה עצמית מדומה", עת העריך כי המנוח הוא מחבל מתאבד, אינה זוכה לתימוכין בחומר הראיות (בין היתר, המשיב טען בהודעותיו כי המנוח צעק "אללה אכבר", טענה שלא נתמכה בהודעות עדים אחרים לאירוע); כי התנהגות המשיב בעקבות האירוע - כשעזב את החצר מבלי להזהיר את השוטרים או לבודד את הזירה - אינה מתיישבת עם טענתו כי סבר שמדובר במחבל מתאבד; כי יש ראיות לכך שהמשיב ידע שהמנוח הוא אדם שאין לשים לב לדבריו ואף הונחה כך על-ידי חבריו ועוברי אורח. בנוסף ציין בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהמנוח השמיע גידופים קשים כלפי המשיב שעה קלה לפני הירי, ושבעקבות גידופים אלה פנה המשיב לשני מאבטחים ושאל אותם אם יסכימו לשלם לו 1,000 ש"ח אם יהרוג את המנוח. עוד צוין כי המשיב לא נתן הסבר להתבטאותו האמורה, ואף ניסה להדיח את חאלד בחקירה - בכך שאמר לו "תסתום את הפה" כאשר חלף על פניו בתכוף לאחר הירי, והתקשר אליו בטלפון הנייד מייד לאחר מכן. עוד נקבע כי טענת המשיב לקיומה של "הגנה עצמית מדומה" תוכרע על-ידי המותב שישמע את הראיות, הגם ש"לא ניתן לשלול את האפשרות כי יעלה בידו של המשיב לעורר ספק סביר".

• 4.             בהמשך, קבע בית המשפט המחוזי כי קיימת עילת מעצר סטטוטורית בעניינו של המשיב, נוכח קיומן של ראיות לכאורה בעבירה שדינה מאסר עולם. בית המשפט עמד על הכלל שלפיו רק במקרים נדירים ניתן יהיה להסתפק בחלופת מעצר של מי שמואשם בעבירת רצח בכוונה תחילה. אף על פי כן, בית המשפט המחוזי ראה להורות על הגשת תסקיר מעצר בעניינו של המשיב, לפני שיכריע בשאלת שחרורו לחלופה. תסקיר המעצר בעניינו של המשיב, שהוגש ביום 17.9.2013, היה חיובי והמליץ על שחרורו לחלופת המעצר המוצעת בבית אביו בבית ג'אן. שירות המבחן העריך כי קיים סיכון נמוך להישנות התנהגות אלימה מצד המשיב, על רקע מאפייניו האישיותיים. בנוסף, התרשמותו של שירות המבחן מהמפקחים המוצעים הייתה חיוביות ביותר, ונמצא כי הם יוכלו לבצע את תפקיד הפיקוח בהצלחה. בית המשפט המחוזי סבר כי מקרהו של המשיב נמנה עם המקרים החריגים והנדירים שבהם ניתן להסתפק בחלופת מעצר, על אף קיומן של ראיות לכאורה לביצוע עבירת רצח. זאת, בשל הטעמים הבאים: ראשית, העבירה נושא כתב האישום התרחשה בסיטואציה ספציפית של עימות במסגרת עבודתו של המשיב כמאבטח חמוש. שנית, לא ניתן לשלול את האפשרות שיעלה בידו של המשיב במהלך המשפט לעורר ספק סביר בשל טענתו ל"הגנה עצמית מדומה". שלישית, תסקיר המעצר החיובי מלמד על כך שניתן להפיג את המסוכנות הנשקפת מהמשיב, כמו גם את החשש מהימלטות, באמצעות החלופה המוצעת.

           לפיכך, הורה בית המשפט המחוזי על שחרורו של המשיב בערובה בתנאים הבאים: מעצר בית מלא בבית אביו בבית ג'אן; פיקוח אלקטרוני; פיקוח של שניים מהמפקחים שהוצעו על-ידי שירות המבחן; הפקדת סכום של 30,000 ש"ח במזומן; חתימה על ערבות עצמית בסך 50,000 ש"ח וערבויות צד ג' בסכום זה על-ידי כל אחד מהמפקחים שהוצעו; איסור יציאה מהארץ והפקדת הדרכון.

           על החלטה זו עררו הן המדינה, הן המשיב. המדינה מכוונת את עררה להחלטה הנוגעת לשחרור המשיב לחלופה המוצעת, ואילו המשיב עורר על ההחלטה שבה נקבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית למיוחס לו.

עמדת המשיב

• 5.             בעררו, טוען המשיב כי יש לשחררו לאלתר מכיוון שאין ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לו, ולחלופין כי יש להקל בתנאי שחרורו לאור חולשת התשתית הראייתית בתיק.

• 6.             המשיב תולה את יהבו בקביעת בית המשפט המחוזי כי "לא ניתן לשלול את האפשרות כי יעלה בידו של המשיב לעורר ספק סביר לפיו פעל מתוך 'הגנה עצמית מדומה'". המשיב טוען כי הוא הציג גרסה סדורה, עקבית ומפורטת שממנה עולה כי האירוע נושא כתב האישום אינו אלא מקרה טראגי של טעות בזיהוי, על רקע חשד שגוי שהמנוח הוא מחבל מתאבד.

• 7.             לדבריו, גם בנפרד מהודעותיו העקביות, יש בחומר הראיות תימוכין לטענת הגנה זו. בין היתר, מצביע המשיב על המיקום המחשיד של המנוח בזמן האירוע, בחצר שבה נמצאים עובדי המקום; על האיומים שהפנה המנוח כלפי חאלד והמשיב בראשית הבוקר; על התקן מוזר וטלפון נייד שנמצאו על גופת המנוח, ונחזו לכאורה על-ידי המשיב כמנגנון הפעלה של מטען חבלה; על כך שכמות היריות שנורו ואחוז הפגיעה הנמוך מלמדים דווקא על כך שדובר בהתמודדות ספונטנית מיידית עם חשד לקיומו של מטען חבלה, ולא על רצח בכוונה תחילה כפי שסבר בית המשפט המחוזי; על כך שהתנהלותו של המשיב בסמוך לאחר האירוע - כפי שמתוארת בהודעות המאבטחים - מלמדת כי הוא סבר שמדובר במחבל, ותומכת בגרסתו. המשיב מוסיף כי יש ליתן משקל לכך שהוא לא הכיר את המנוח, מכיוון שהתחיל לעבוד בעמדת הבידוק זמן קצר לפני האירוע.

• 8.             עוד נטען כי גרסתו של חאלד היא גרסה מתפתחת ומשתנה שהושפעה מתמרוניהם של חוקרי המשטרה, ויש להתייחס אליה בזהירות רבה. זאת, לעומת גרסתו העקבית והיציבה של המשיב. בנוסף, נטען כי אין יסוד לטענה כי המשיב ניסה לשבש את החקירה ולהדיח את חאלד ממסירת הודעה מפלילה. המשיב שולל מכל את גרסת המדינה כי המתתו של המנוח בוצעה כתוצאה מהאמירות הפוגעניות שהפנה האחרון כלפי המשיב וחאלד בבוקר האירוע. לדבריו, לא ניתן ללמוד על כך שהמשיב היה נסער עובר לאירוע, ואף שוחח שיחה רגילה עם חברתו כחצי שעה לפני הירי ושעה לאחר אירוע הקללות. המשיב מדגיש כי בהודעותיו הוא סיפר על התמודדותו בעבר עם הקנטות שהופנו כלפיו על רקע מוצאו, במסגרת שירותו בכוחות הביטחון, שמעולם לא הביאו לתגובה מצידו.

• 9.             לעניין עילת המעצר והחלופה, סומך המשיב את ידיו על תסקיר המעצר שניתן בעניינו, ועל אורח חייו הנורמטיבי כמי שהגיע לשלב מתקדם בקורס קצינים ושירותו בכוחות הביטחון. בפרט, מתייחס המשיב להתרשמות החיובית של שירות המבחן מהמפקחים המוצעים, בני משפחתו. עוד נטען כי אין מקום לשלול חלופה בשל החשש מפני הימלטות מהדין. ב"כ המשיב הפנה, בדיון שהתקיים לפניי, להחלטות שונות שבהן שוחרר נאשם לחלופה בעבירה שהעונש בצידה הוא מאסר עולם. בנוסף, נטען כי שורשיה של משפחת המשיב נטועים עמוק בישראל, ואין כל חשש שמא יימלט מהארץ. אשר לטענה בדבר שיבוש הליכי משפט, נטען כי אופיו של השיבוש הנטען אינו מהסוג המצדיק החזקה במעצר.

עמדת המדינה

• 10.          המדינה סומכת את ידיה על קביעת בית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה. המדינה מדגישה כי כל הראיות בתיק תומכות בנטען בכתב האישום, וכי אין כל תימוכין חיצוניים לגרסת המשיב בדבר "הגנה עצמית מדומה". בין היתר, אין כל עדות לכך שהמנוח צעק "אללה אכבר". המדינה סבורה כי נוכח התשתית הראייתית האמורה, לא היה מקום ליתן משקל לטענת הגנה זו. בין היתר, נטען כי המשיב בדה במקום את גרסתו על יסוד אירוע שהתרחש במהלך שירותו הצבאי, לאחר שתיק שהתנהל נגדו בגין ירי ברגליו של ילד פלסטיני נסגר מחוסר אשמה כיוון שהוא חש סכנה לחייו.

• 11.          לעניין עילת המעצר והחלופה, טוענת המדינה כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי ניתן להפיג את המסוכנות הנשקפת מהמשיב ואת החשש מהימלטות באמצעות חלופת מעצר. לדבריה, המסוכנות הנשקפת מהמשיב אינה ממוקדת וספציפית, לאחר שירה 14 כדורים למרכז גופו של אדם שהעלה את חמתו. לדברי המדינה, נסיבות המקרה מלמדות על מסוכנות מופלגת שלא ניתן לאיינה באמצעות חלופת מעצר. המדינה סבורה כי לא היה מקום ליתן משקל לטענת ההגנה העצמית המדומה כשיקול בהחלטה לשחרור לחלופה, לאחר שנקבע כי טענה זו אינה זוכה לתימוכין בחומר הראיות. עוד נטען כי בית המשפט קמא לא נתן משקל לחשש ההימלטות מן הדין לנוכח העונש הצפוי למשיב אם יורשע, וכן לחשש משיבוש הליכי משפט העולה מהתנהלותו של המשיב לאחר האירוע.

דיון והכרעה

ראיות לכאורה

• 12.          כידוע, בשלב בחינת בקשה למעצר נאשם עד תום ההליכים, בוחן בית המשפט אם קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו. בחינה זו אינה דורשת הוכחה ברמת הסתברות של מעל לכל ספק סביר, אלא מסתפקת בבחינת הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי הטמון בחומר החקירה הגולמי. "ראיות לכאורה" בהקשר זה הן ראיות שלגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך כדי העברתן בכור ההיתוך של החקירות, מבחני הקבילות והמשקל - יוביל בסופו של המשפט לביסוס אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996) (להלן: עניין זאדה); בש"פ 6742/11 אלמכאווי נ' מדינת ישראל, סעיף 8 (26.9.2011)). בשלב מקדמי זה, אין בית המשפט נדרש לעמוד על משקלן של הראיות או לקבוע ממצאים בשאלת מהימנותם של העדים כפי שנעשה בהליך העיקרי, ודי כי שוכנע שישנו פוטנציאל ראייתי להרשעת הנאשם בתום ההליך המשפטי (ראו: בש"פ 2607/10 פיניאן נ' מדינת ישראל(18.4.2010)).

• 13.          לאחר שבחנתי את חומר הראיות שהוגש לעיוני ואת טענות הצדדים בכתב ובעל-פה, לא מצאתי להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להרשעת המשיב במיוחס לו. אין מחלוקת כי המשיב הוא שירה במנוח וגרם למותו, אלא שהצדדים מציגים שתי גרסאות שונות בתכלית להתרחשות האירוע.