קביעת מקום לימודי הילדים

לפנינו מתדיינים הצדדים בעניין מקום החינוך של ילדי הצדדים. 

הצדדים גרושים מיום 3.1.18 ולהם שני ילדים, י. - בן 6 שנים. וי. - בן 5 שנים. 

האב מגדיר את עצמו כאדם דתי ושומר מצוות. ואילו האם מגדירה עצמה כחילונית.  

הצדדים הינם אפוטרופוסים ומשמורנים של הילדים (משמורת משותפת). כמו כן, הילדים נמצאים אצל שני ההורים בחלוקת זמני שהות שווה.  

השנה, שני הילדים מתחנכים בגן "ק." בxx. 

שנה הבאה אמור י. לעלות לכיתה א', ועל כך ניטשת המחלוקת בין הצדדים.  

האב מבקש כי י. ירשם לבית הספר הממלכתי דתי "ת.". לדבריו, בבית ספר זה יקבלו הילדים גם חינוך ממלכתי ברמה לימודית גבוהה בכל תחומי הלימוד הכלליים. אך בנוסף לכך, יקבלו הילדים מושגים ביהדות עם חינוך דתי מינימאלי, הכוללים תפילה וכו'.  

מאידך, האם מעדיפה כי הילדים יתחנכו בבית ספר הממלכתי "ש.". אמנם האם הביעה רצון להתחשב ברצונו של האב לשלב חינוך דתי. אך למרות זאת, לדעתה, מספיק בהעשרה דתית שתעשה בשעות אחר הצהרים. 

בית הדין הבהיר לצדדים מספר פעמים, כי יש עדיפות גדולה להגעה להסכמה בסוגיות הנוגעות לילדים ובמיוחד לסוגיית מקום החינוך. בנושאים רגישים אלו העדיפות שהדברים לא יוכרעו ע"י החלטה שיפוטית אלא מתוך הסכמה של שני הצדדים. החלטה בנושאים אלו, הינה כהחלטה ב"משפט שלמה". כל החלטה שתהיה, תהיה נוגדת עמדת צד אחר, ולכן היא עשויה לגרום להורה שלא התקבלה בקשתו להרגיש תחושת החמצה בכך שדבריו לא התקבלו, וזה עלול לגרור התנהלות כפויה וחוסר שיתוף פעולה. בעוד שלילדים מגיעה הזכות להיות במקום לימודים ששני ההורים "שמחים" בו.  במקרה דנן, היה מן הראוי שהצדדים יגיעו להסכמה, גם לנוכח העובדה, שהמרחק בין הצדדים אינו רב. 

לאור האמור, התאמץ בית הדין רבות, בניסיון להביא את הצדדים להסכם. בית הדין השקיע שעות רבות לסייע בעניין. בנוסף, הפנה בית הדין את הצדדים למחלקת הרווחה בxx ע"מ לנסות להביאם להסכם. אך כל הניסיונות להגיע להסכמה כל שהיא עלו בתוהו.  

ולפיכך נדרש בית הדין להחליט בעניין. ובהגיענו לזה, על בית הדין לשקול היטב את טענות הצדדים ולהכריע במחלוקות שבין הצדדים כפי טובת הילדים, וייקוב הדין את ההר. 

ובית הדין מוצא לנכון להדגיש את הברור, כי השיקול היחידי המכריע בעניינים אלו - על פי ההלכה כמו גם על פי החוק והפסיקה - הוא מהי טובתם של הקטינים - לפי מצבם הכולל הסובייקטיבי. מקום חינוך צריך להתאים למתחנך ומצבו ולסביבה בה הוא גודל. ברור כי מקום ברמה רוחנית גבוהה לקטין שאינו מתאים לו, אינה רצויה ולא תחזיק מעמד כלל, והינה כמו הלבשת בגד במידה שאינה תואמת את מידת גופו של הלובש, וודאי שאין בזה כל תועלת בכך. וכבר לימדנו הרמב"ן כי היסוד והמכריע בכל הנוגע לענייני הילדים הוא מוטיב אחד – טובת הילדים. והדבר מפורש בתשובת הרמב"ן (במיוחסות סימן ל"ח):

"ולעולם צריך לדקדק בכלל לדברים אלו אחר מה שיראה בעיני ב"ד בכל מקום ומקום שיש בו יותר תיקון ליתומים שב"ד אביהם של יתומים לחזור אחר תקונן".

דברי הרמב"ן מהווים בנין ויסוד לפסקי דין רבים לאורך הדורות אצל כל גדולי הפוסקים לדורותם. עי' בשו"ת מהרשד"ם סי' קכ"ג ושו"ת מהריב"ל סי' נ"ח שו"ת המבי"ט סי' קס"ה ושו"ת דרכי נעם סי' ל"ח. הדבר גם מצא ביטוי מפורש בשלחן ערוך אבן העזר סוף סימן פ"ב. 

כאמור, הדין פשוט כן גם על פי החוק והפסיקה (ראה בג"ץ 7/83 מסודי ביארס נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד לח (1) 673; דנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד נ (1) 48; ע"א 209/54 שטיינר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ט 241; ע"א 2266/93 פלוני, קטין ואח' נ' פלוני, פ"ד מט (1) 253, ועוד).

כמה מתאימים לכאן דברי בית הדין הרבני הגדול בתיק ‏812347/8‏ בפסק דין שהינו אבן יסוד ומנחה דרך בסוגיות אלו: