צ. נ' ט

רקע

1. תביעה בסך של 610,000 ₪ אשר החלה בסדר דין מקוצר. לטענת התובעת, הנתבע היה בן זוגה במשך של מספר שנים. הנתבע חייב לתובעת סך של 600,000 ₪ שאותם התחייב להשיב לה עד ליום 31.12.14 וכן התחייב לשלם לתובעת פיצוי מוסכם בסך 200 ₪ בגין כל יום איחור.

   לתביעה צורף תצהיר (להלן: "תצהיר החוב") אשר לכאורה חתם עליו הנתבע בפני עורך-דין מאהר אבו סיאם, שבו נרשמו מפי הנתבע הדברים הבאים:

   א. הנני עושה תצהיר זה לצורך מסירתו לתובעת.

   ב. אני מאשר כי קיבלתי מהתובעת סך של 600,000 ₪ (שש מאות אלף ₪).

   ג. אני מתחייב להחזיר את הסכום הנ"ל עד ליום 31.12.14.

   ד. אם לא אחזיר את הסכום הנ"ל עד למועד הנקוב לעיל אשלם סך של 200 ₪ בגין כל יום איחור.

   התצהיר נחתם ואומת על-ידי עו"ד מאהר אבו סיאם, אשר אישר כי ביום 13.5.12 הופיע הנתבע במשרדו בלוד, זיהה את עצמו על-ידי תעודת זהות, ואישר את נכונות הצהרתו.

2. הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן, ובמסגרת זו הגיש תצהיר לתמיכה בבקשה למתן רשות להתגונן (להלן: "תצהיר בבקשת רשות להתגונן"). במסגרת תצהיר זה, אשר יש לראותו ככתב ההגנה מכוח תקנה 211 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, טען הנתבע כי מעולם לא קיבל מהתובעת סך של 600,000 ₪, ואף לא סכום אחר. הנתבע הכחיש שחתם על תצהיר החוב, ולטענתו החתימה אינה חתימתו. לדבריו, התובעת רימתה אותו, סחטה אותו ואיימה עליו, וכעת מנסה להוציא ממנו עוד כסף במרמה. הקשר ביניהם החל בביקור שלו אצלה, ובהמשך התפתחו ביניהם היחסים, אך לאחר מכן הפכו הדברים להפחדות ולאיומים. לדבריו, הוא מכיר את התובעת מאז אפריל 2011, בעת שהיה במשבר ביחסים עם רעייתו. אחיו הכיר לו את התובעת, והוא הלך אליה למפגשים אקראיים, במשך מספר חודשים. בתקופה זו שילם לה סכומי הכסף. בהמשך, היא החלה ללחוץ עליו למסור לו עוד כסף והוא עשה כן, בשל איומיה. בסוף 2011 באחד המועדים, היה אצלה, והיא נתנה לו לשתות משהו, אשר הוא התעורר ממנו רק כעבור יומיים. אף בהמשך, היא המשיכה לסחוט ממנו כספים. בחודש אפריל 2012, הנתבע אף הגיע לפנות בוקר לחוף הים בראשון לציון במטרה לשים קץ לחייו, ניצל בסיוע עוברי אורח, ולאחר מכן התקשר לאחיו ש. אשר הגיע אליו וסייע לו. בהמשך, ברח ממנה, לאחיו ש. אשר מתגורר בטבריה, והסתתר שם במשך כחודש וחצי, עד אשר ילדיו הגיעו ולקחו אותו משם.

3. לאחר קבלת רשות להתגונן הוגשו תצהירי עדות ראשית.

   תצהירי עדות ראשית - התובעת

4. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה. במסגרת זו טענה כי היא למדה קורס קוסמטיקה ואיפור ברמת גן. בסוף שנת 2009 היא ישבה בבית קפה, וראתה את הנתבע יושב שם עם אישה, תוך שהשניים רבים ביניהם, והאישה שפכה עליו קפה והלכה. התובעת ניגשה אליו, וסייעה לו, והוא הזמין אותה לשבת. הם החלו לשוחח, החליפו מספרי טלפון וקבעו להידבר. כעבור כחודש התקשר אליה, והם החלו לשוחח. בהמשך נפגשו, הוא סיפר לה על משפחתו. הנתבע סיפר לה שהוא גרוש. בהמשך הוא שכר חדר, והשניים החלו בקשר אינטימי. הקשר ביניהם הלך והתחזק, והם היו מבלים ביחד בביתה. באחד הימים אף נסעו ביחד לצפת אל אחיו ש. , המכונה "מ." ואף ביקרו את אחותו בצפת. התובעת אף הלכה עם הנתבע כדי לקנות טבעת לארוסתו של אחיו ש. . הנתבע עבד כנהג משאית זבל בירושלים. בתחילת 2011 נסעו יחד למסעדה בנצרת, ולאחר מכן למלון בטבריה. בהמשך, הנתבע שהה בביתה תקופה ממושכת של כארבעה חודשים רצופים. היחסים ביניהם התהדקו כאשר הנתבע אף השתתף באירועים משפחתיים ואישיים שלה, לרבות יום ההולדת שלה ושל ביתה. היא אף קנתה לנתבע שעון רולקס בסך 12,000 ₪ ליום הולדתו, וכן בושם ושרשרת זהב. הוא קנה לה עגילי כסף, בושם, צמיד זהב ועוד. כך גם קנה מתנות לבתה. הם נסעו אף לבילויים ביחד, לרבות עם בתה. הם אף נסעו לחופשה באילת, שם שילם באמצעות כרטיס אשראי, והדבר הוביל לכך שמערכת היחסים נודעה לרעייתו.

   לטענת התובעת במהלך חודש אוקטובר 2011 הנתבע סיפר לה על הצעה למכרז שברצונו להגיש וזאת לשם רכישת משאיות גדולות וקטנות אשר ברצונו לרכוש. לאחר מספר חודשים הנתבע אמר לה שהוא זכה במכרז וניגש לבנק כדי לקבל מימון עבור רכישת המשאיות, אך הבנק סירב לתת לו מימון, והוא שאל אותה אם יש ברשותה כסף. היא השיבה שכן, וכעבור מספר ימים הוא שאל אותה כמה כסף יש לה, והיא השיבה שיש לה סכום שבאמצעותו היא רוצה לקנות בית משלה בעתיד. הנתבע שאל אותה כמה כסף יש ברשותה, והיא השיבה שברשותה סכום של 600,000 ₪, אשר מושקע אצל בעלה של אחותה בנגריה שלו בשטחים. כעבור יום-יומיים, הנתבע סיפר לה שהבנק שוב סירב להעניק לו הלוואה וכי רעייתו הטילה עיקולים על חשבונו, וביקש ללוות ממנה את הסכום שברשותה, תוך שהבטיח רווחים חודשיים לאחר הקמת העסק, והיא הסכימה בשל הקשר והיחסים ביניהם. היא ביקשה מהנתבע בטחונות, הואיל וזה הכסף שקיבלה בירושה מאביה, מבעלה מנישואיה הקודמים ומעבודתה. הנתבע הסכים לחתום על שטר חוב או כל מסמך שיידרש. היא התקשרה לבעלה של אחותה (להלן: "הגיס") אשר אצלו השקיעה את הכסף בנגריה וביקשה ממנו את הסכום שברשותו. תחילה הוא סירב, משום שהכסף היה מושקע בנגריה, אך היא דרשה את הכסף, והוא מסר שנדרשת לו תקופה לארגן את הסכום. כעבור שבועיים לערך הגיס התקשר ואמר שהסכום מוכן ושהיא תוכל לבוא לקחת את הכסף. היא אמרה לנתבע שהם צריכים לנסוע לקלקיליה להביא את הכסף, וכי היא אינה יכולה להיכנס לקלקיליה. הנתבע הציע שהוא יכנס למחסום, יפגוש שם את הגיס, וייקח ממנו את הכסף. הם נסעו עד למחסום, והנתבע לבדו נכנס למחסום, פגש את הגיס ולקח את הכסף. הנתבע לקח את הכסף, והם חזרו לביתה בלוד, ואז הנתבע הציע שילכו ביחד לעורך דין ויחתמו על אישור והצהרה בנוגע לסכום הכסף. כעבור יומיים, נסעו יחד עם בתה לעורך-דין מאהר אבו סיאם, וזאת באופן אקראי וללא היכרות קודמת עמו. עו"ד אבו סיאם ערך את התצהיר בנוכחות שלה, של הנתבע ושל בתה, והנתבע חתם על התצהיר. לאחר שחזרו, מסרה לנתבע את הכסף. כעבור זמן, הנתבע ניתק את הקשר עמה. בהמשך קיבלה שיחות טלפון של איומים. לדבריה, הם חיו כזוג במשך שלוש שנים, וטענות הנתבע כלפיה שקריות.

   במצורף לתצהיר הגישה התובעת תמונות שבהן נראים התובעת והנתבע בבילויים משותפים, לרבות עם בתה.