עמיר שיווק והשקעות בחקלאות בע"מ נ' כונ"ר באר שבע והדרום ואח'

בעניין:

ר.א. - החייב 

ע"י ב"כ עוה"ד צביקה מועלם ו/או שרית מסקוביץ

ובעניין:

אביב פריצקי, עו"ד – נאמן לנכסי החייב

מבוא:

1. המבקשת והחייב היו נשואים זל"ז בין השנים 1995 עד 2013. עובר לנישואין, היה החייב הבעלים של משק במושב מבטחים. במהלך השנים, בית המגורים והמשק הושבחו.

   כחלק מהליך הגירושין, קבע בית המשפט לענייני משפחה את איזון המשאבים בין בני הזוג. בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי שונה, בהסכמת הצדדים, שיעור איזון המשאבים.

   בהתאם לכך, חלקו של החייב באיזון הוא בצד החובה, דהיינו, המבקשת זכאית לקבל תשלום או חלק בנכסים (על כך המחלוקת), מן החייב.

    

2. בנקודה אחרונה זו חולקים הצדדים ומכאן הצורך בהחלטה. לשיטת המבקשת, הואיל ונקבע כי היא זכאית ל – 85% משווי ההשבחה של בית המגורים בניכוי מרכיב הקרקע, ולמחצית שווי ההשבחה של יתרת המשק, בניכוי מרכיב הקרקע, הרי שוויין של אותן השבחות, להן היא זכאית, אינו מהווה חלק מנכסי החייב וממילא אינו נתון לחלוקה בין הנושים. במילים אחרות, המבקשת טוענת לזכות קניינית בחלקה בהשבחות, כפי שנקבע בפסק הדין שעניינו איזון המשאבים.

    

3. מנגד מצויה שיטת החייב, הנאמן בפשיטת רגל והכונס הרשמי לפיה, הסדר איזון המשאבים מקנה לבן הזוג הזכאי זכות אובליגטורית, והוא זכאי לתבוע את ההפרש שנקבע. מקום בו החייב בפשיטת רגל, אין לו לבן הזוג אלא להגיש תביעת חוב ולהמתין לחלוקת דיבידנד, יחד עם הנושים האחרים, על פי פקודת פשיטת הרגל.

    

   קביעות בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי

4. החייב רכש את המשק במושב מבטחים לפני שנים רבות, עת היה רווק. המשק כלל בית מגורים ושטחים חקלאים. לאחר נישואי בני הזוג בשנת 1995, נעשו השקעות רבות, הן בבית המגורים והן במשק. חלק מן ההשקעות מקורן בכספי המבקשת, למשל, מכספי ירושה, וחלקן במאמץ משותף של בני הזוג במהלך חיי הנישואין. בפסק דין ממצה ומקיף מיום 5.5.15 (תמ"ש 31324-01-11), ניתח בית משפט לענייני משפחה (כב' השופטת רות אטדגי פריאנטה), את השתלשלות הדברים ואת טענותיהם של בני הזוג. זהו פסק דין שניתן בדלתיים סגורות, מן הסתם, ולכן לא יבוא פרטים מעבר לאמור עד כאן. יאמר רק כי בסופו של יום, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי בהתאם לחוק יחסי ממון, זכאית המבקשת לשיעורים מסוימים בשווי השבחות שנעשו בבית המגורים ובמשק, כפי שנרשם לעיל.

    

5. בבית המשפט המחוזי, בהסכמת הצדדים, שוני שיעורי הזכאות של המבקשת בשווי ההשבחות, וכך הסתיימה המחלוקת בין הצדדים לעניין איזון המשאבים.

    

   טענות הצדדים

6. ב"כ המבקשת סומך ידו על הוראות סעיף 5 ו – 9 לחוק יחסי ממון, התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). לפי סעיף 5, כל אחד מבני הזוג זכאי "למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג" ולפי סעיף 9, העובדה כי נכס הוא בבעלותו של בן זוג אחד, "אין בה כדי לצאת ידי נטל ההוכחה שיש למעט נכס זה מן הנכסים ששווים איזון בין בני הזוג". על בסיס סעיפים אלה, נטען שלא ייעלה על הדעת כי לנושים יטלו חלק בנכסים בני האיזון.

    

7. עוד טען ב"כ המבקש לתחולתן של הלכות בית המשפט העליון, הקובעות את עקרון השיתוף בין בני זוג וזכויות בן הזוג אשר נכס מסוים לא רשום על שמו. אומר כבר עתה כי איני מוצא כי קיים צורך להעמיק ולפרט בעניין זה, שהרי לא כאן נטועה המחלוקת בין הצדדים. טענות בנושא זה, מקומן בבית המשפט לענייני משפחה ונראה כי אכן נטענו שם. נקודת המוצא בהחלטה זו הינה קביעותיהם של בתי המשפט לענייני משפחה והמחוזי הנכבדים. המחלוקת שעליי להכריע בה הינה לגבי משמעות אותן הקביעות באשר לזכויותיה של המבקשת במסגרת הליך פשיטת הרגל של החייב, הא ותו לא.

    

8. טוענת המבקשת כי זכויותיה באחוזים בהשבחה של בית המגורים והמשק הינן "נכס". לנושים אין אינטרס ספציפי באותו ה"נכס". מוסיפה וטוענת המבקשת כי היא מחכה כבר שש שנים לקבל את חלקה בנכס המשותף ונושים אחרים אינם קשורים לנכס זה.

    

9. מנגד, טוען הנאמן כי המבקשת עתרה בבית המשפט למשפחה כי ייקבע שקיימות לה זכויות קנייניות בבית המגורים ובמשק וכי תביעתה בעניין זה נדחתה. נטען שהצדדים שם הסכימו כי ייקבע, בעזרת שמאות, מהו הסכום אשר זכאית לו המבקשת בשל השקעותיה בנכסים אלה. על כן, זכותה כלפי החייב הינה אובליגטורית – כספית, ולא קניינית. הסעד היחיד שנקבע לה הינו כספי ולא אחר מכך. נטען כי פרט לשינוי באחוזים, לא שינה בית המשפט המחוזי דבר לעניין מהות זכויותיה של המבקשת כלפי החייב ורכושו. טוען הנאמן כי טענותיה של המבקשת בהליך דנא סותרות בעליל את פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה וזה של בית המשפט המחוזי.

   לעניין פסקי הדין שאליהם הפנה ב"כ המבקשת, טוען הנאמן כי אינם רלוונטיים, שכן עניינים היה במקרים בהם חויב בן זוג להעביר את זכויותיו במקרקעין לידי בת הזוג או לילדיו, ולא כך במקרה הזה.

   לאור האמור, סבור הנאמן כי לחייבת אין עדיפות על פני נושים אחרים של החייב בקבלת דיבידנד מהליך פשיטת הרגל.

    

10. החייב טוען כי הוא הבעלים היחיד במשק ובבית המגורים. לטענתו, חוק יחסי ממון קובע את איזון המשאבים, והדבר ייעשה שלא במתן זכות קניינית אלא בתשלומי איזון. הטלת העיקול ע"י המבקשת על נכסיו של החייב באה להבטיח את זכויותיה הכספיות של המבקשת ואינו מקנה למבקשת זכות קנייניות בנכסים.

     

11. ומכאן לסיכומי הכונ"ר. בסיכומיה הקצרים והממצים של באת כוחו המלומדת של הכונ"ר, "תופסת היא את השור בקרניו" –בסיכומם אלה מוצאים אנו את ההפניות הממוקדות הרלוונטיות להכרעה במחלוקת המשפטית שלפניי.

    גם ב"כ הכונ"ר סבורה כי הסדר איזון המשאבים שנעשה בהתאם לחוק יחסי ממון מקנה למבקשת זכות אובליגטורית בלבד, והוא אינו משפיע על זכויותיהם של צדדים שלישיים. לכן, נטען שאין למבקשת כל עדיפות על נושיו האחרים של החייב. טוענת ב"כ הכונ"ר כי בית המשפט לענייני משפחה דחה את בקשתה של המבקשת להצהיר על בעלותה של זו במחצית המשק ובית המגורים, ותחת זו קבע את זכויותיה בהשבחה שחלה בנכסי החייב. בית המשפט המחוזי שינה את שיעורי חלקה בהשבחה, אך לא קבע קיומה של זכות קניינית.

     

12. מוסיפה ב"כ הכונ"ר וטוענת כי הסדר איזון המשאבים קבע "שיתוף אובליגטורי דחוי" שלפיו איזון המשאבים מגבש תביעה כספית כלפי הבעלים של הרכוש. בעניין זה הפנתה לע"א 1915/91; 2084/91; 2008/9 יעקבי ואח' נגד יעקובי ואח', פ"ד מט(3) 529 (להלן: "פרשת יעקובי"). כן סמכה בכ"כ הכונ"ר על ספרו של המלומד אריאל חזן צבי המנוח יחסי ממון בין בני זוג, הוצאת רמות, תשמ"ח, עמ' 341). לטענת ב"כ הכונ"ר, פסקי הדין אליהם הפנה ב"כ המבקשת אינם ישימים כאן, שהרי דובר בהם על זכויות קנייניות ואילו כאן עסקינן בזכויות אובליגטוריות.

     

    העתירה בבית המשפט לענייני משפחה

13. אכן, העתירה בבית המשפט לענייני משפחה הייתה, מלכתחילה, להצהיר כי למבקשת 75% מהזכויות במשק (ולחילופין 50%) וכן להורות על פירוק שיתוף (ראה פסקה 22 לפסק הדין בבית המשפט לענייני משפחה). אולפ, במהלך הזמן, חל שינוי ונוצר חוסר בהירות לגבי הסעד המבוקש, לאור בקשות שונות שהגישה המבקשת. משנתבקש ב"כ המבקשת להודיע לבית המשפט מהו הסעד המבוקש, חזר הוא לעמדה המקורית ומסר כי הוא מבקש סעד הצהרתי בדבר זכויות המבקשת במשק.

     

14. בסופו של יום קבע בית משפט לענייני משפחה הנכבד כי לא מצא שהצדדים התכוונו לשיתוף בנכסי המשק (פסקה 65 לפסק הדין). למסקנה זו הגיע בית המשט, בין היתר, בשל כך שהמבקשת ביקשה לשמר את רכושה בנפרד, כך שלא יהווה חלק מאיזון המשאבים.

     

15. בית המשפט לענייני משפחה קבע בהמשך פסק הדין כי ההשבחות אשר בוצעו בבית המגורים ובמשק, הינן בגדר נכסים בני איזון, היות ואלה נעשו במאמץ משותף של שני בני הזוג. בית המשפט היה ער לכך שאף לא אחד מהצדדים עתר לסעד זה, אך ציין כי קביעותיו תואמות יותר את גישתו של הבעל, החייב.

     

16. המסקנה הינה, אם כן, כי תביעת המבקשת למתן פס"ד הצהרתי בדבר זכויותיה במשק, נדחתה. הדבר ברור ולטעמי לא ניתן לטעון אחרת. אשר להשבחה, הרי לטעמי, לשונו של פסק הדין תומכת בעליל בגישת הכונ"ר, הנאמן והחייב. בסעיף 80 לפסק הדין נקבע, בין היתר, כי "התובעת זכאית למחצית שווי ההשבחה של כלל המשק בניכוי רכיב הקרקע..." (הדגשה שלי – י.פ.א). בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אושרה הסכמת הצדדים לפיה "התובעת זכאית ל 85% משווי ההשבחה של בית המגורים בניכוי רכיב הקרקע... בנוסף, התובעת זכאית למחצית שווי ההשבחה של יתרת המשק, ללא בית המגורים, ובניכוי מרכיב הקרקע..." (הדגשה שלי – י.פ.א).

     

17. לטעמי, לשון פסק הדין הנ"ל ברורה, ?זכותהשל המבקשת לקבל מהחייב אחוזים משווי ההשבחה, ולא זכויות קנייניות.

     

    משמעות הסדר איזון המשאבים לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג

18. סבורני, בכל הכבוד, כי לשון פסקי הדין של בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי בערעור, עולה בקנה אחד עם משמעותו של הסדר איזון המשאבים בשלב פירוק התא המשפחתי, כפי שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון.

     

19. נושא זה עלה, הגם שלא באופן ישיר לעניינו, בפרשת יעקבי. באותו המקרה נידונו שלושה ערעורים שאוחדו, בסכסוכים בין בני זוג. השאלה שנדונה שם הייתה באשר לתחולתה של הלכת שיתוף הנכסים בתקופה שלפני פירוק התא המשפחתי ולאחר כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון. שופטי ההרכב הנכבד נחלקו בדעותיהם באשר לדין החל בסיטואציה האמורה, ומפאת חוסר הרלוונטיות למקרה שלפניי, לא אפרט כאן את הדעות השונות ונימוקיהן.

     

20. ואולם, בשאלה של משמעות הסדר איזון המשאבים שבתיק יחסי ממון ואם מקנה היא זכויות קנייניות או אובליגטוריות – כספיות, לא היתה מחלוקת בין שופטי הרב לשופטי המיעוט.

     

21. כב' הנשיא מ. שמגר כותב כך: (עמ' 549):

    "... בחוק הנ"ל מתשל"ג בחר המחוקק הישראלי בשיטת השיתוף, הדחוי, שמשמעותה הפרדה מוחלטת של נכסי בני הזוג במהלך הנישואין, ברוח הוראת חוק שיווי זכויות האשה, התשי"א – 1951. חלוקת הרכוש נעשית על-פי שוויים של נכסי בני הזוג, רק עם פקיעת הנישואין, או עם פטירת אחד מבני הזוג. האיזון נעשה על דרך שומת נכסיו של אחד מבני הזוג ותשלום ההפרש. כלומר, מדובר בשיתוף אובליגטורי דחוי. על-פי נוסחו כפשוטו אין בחוק עילה להקדמת הפעלת ההסדר. זהו עיקרו של ההסדר בחוק יחסי ממון. הסדר שיתוף המתואר אשר אותו קובע החוק, יחול על בני הזוג כל עוד לא קבעו אחרת בהסכם ממון. פרק א' לחוק מסדיר את צורתו ודרך יצירתו של האיזון. בהיעדר הכם ממון – יראו את בני הזוג כאילו הסכימו להסדר איזון המשאבים (סעיף 3)..."

     

    ובפיסקה קודמת, בהתייחס להבדל בין ההסדרים בדבר יחסי ממון בין בני זוג במהלך הנישואין לבין אלה עם פקיעת הנישואין, כותב כב' הנשיא שמגר (עמ' 548):

     

    "7. ההסדרים בדבר יחסי ממון בין בני זוג שני פנים להם – האחד, יחסי ממון במהלך הנישואין והשני, יחסי הממון עם פקיעת הנישואין. שתי השיטות, ביטוי להן במועד הפקיעה: שיטות המשפט המודרנית מכירות בשתי שיטות העיקריות של הסדרים מן הדין של שיתוף נכסים בין בני-זוג בעת הנישואין: הראשונה – שיתוף בנכסים המתגבש במהלך הנישואין; השנייה – שיתוף הדחוי למועד פקיעת הנישואין (לדיון מקיף בנושא זה ראה ספרו של פרופ' א' רוזן-צבי, יחסי ממון בין בני זוג מיקרושור, תשמ"ב (59-83)), משמעות שיטת שיתוף בנכסים המתגבש במהלך הנישואין היא הפיכת חלק מסוים מרכושו של כל אחד מבני הזוג למשותף לשניהם. על שיטה זו בנויה חזקת השיתוף. השיטה השנייה מכונה שיטת ההפרדה, וכשמה כן היא. שיטה זו יוצרת לכל אורך הנישואין הפרדה כמעט מוחלטת של רכושם והתחייבויותיהם של בני הזוג בעת מהלך הנישואין. הרכוש יחולק בין בני הזוג, שהם בחיים, רק עם הגירושין. זהו ההסדר המוכר לנו בשם "איזון המשאבים" או השיתוף הדחי. הסדר איזון המשאבים יכול להופיע בשתי צורות – שיתוף קנייני דחוי, ובמסגרתו נעשית חלוקה בעין ממש בין בני הזוג; החלופה השניה היא שיתוף אובליגטורי דחוי, ועל פיו תביעות איזון המשאבים כשהיא מתגבשת, היא תביעה כספית..." .

     

22. אם כן, לשיטת כב' הנשיא שמגר, הסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון בין בני זוג, מחיל את שיטת השיתוף הדחוי, ותביעת איזון המשאבים, בעת גיבושה, היא תביעה כספית.

23. כב' השופטת שטרסברג כהן הביאה את דברי יו"ר הוועדה שדנה בנושא, כב' השופט זוסמן (עמ' 614):

    " 5. כל אלה מצטרפים יחד לראייה כוללת של הסדר שלם שאותו מצא המחוקק לקבוע, תוך העדפתו את ההסדר פרי ההלכה – חזקת השיתוף – שנדחה על-ידי המחוקק בגלל הקשיים שהוא מעורר ושהובהרו בוועדת זוסמן, שקטעים מתוך הדו"ח שלה הובאו על-ידי חברי, ולא אחזור עליהם. אומר יושב-ראש הוועדה – השופט זוסמן – כי אין הוועדה תומכת בהנהגת שותפות קניין בנכסים משום שאין היא מוכנה להמליץ על הסדר המשנה את דיני הקניין, המערער את בטיחות הקניין, הגורע מערכו של נכס, הפוגע ביסודות לקבלת אשראי, המעורר קשים רבים בשאלה מי רשאי לעשות דיספוזיציות לגבי הנכסים שיש שותפות קניין בהם, העלול לפגוע בצד שלישי שרכש זכויות בתום-לב. לאור הסתבכותו הנובעת מהסדר אומר יושב-ראש הוועדה:

     

    "אין אנו תומכים בהנהגת שותפות קנין בנכסים אפילו אם היא מסוייגת ודחויה... דעתנו התומכת מצד אחד ברעיון השותפות אך השוללת מצד אחד ...

     

    שותפות קנין מביאה אותנו למסקנה שהמליץ על הסדר שתוף אובליגטורי, פירושו של דבר: משך קיום הנישואין תהא הפרדה בנכסי בני הזוג, אך עם פגיעת הנישואין... יקום חיוב בין בני הזוג... וגדר החיוב: תשלום כסף כדי שההתעשרות שחלה במשך קיום הנישואין תתחלק שווה בשווה בין שני בני הזוג (הדגשה שלי – ט' ש' כ')."

     

24. גם מדברים אלה ניתן ללמוד על הכוונה להעניק בידי בן הזוג עילת תביעה כספית, להבדיל מזו הקניינית.

     

25. ב"כ הכונ"ר הפנתה הגם לספרו של אריאל חזן צבי ז"ל, יחס ממון בין בני זוג, שם מצאה התייחסות קונקרטית לסיטואציה דנן (עמ' 341):

     

    "מאופיו האובליגטורי של הסדר איזון משאבים נופקות מספר תוצאות משפטיות:

    (א) כזכות אובליגטורית הריהי זכות תביעה אישית של בן-זוג אחד נגד משנהו בהגיע מועד מימושה של הזכות. לפיכך אין תביעה זו עדיפה על תביעותיהם של נושי בן-הזוג. במהלך פשיטת-רגל של אותו בן-זוג יש לבן זוגו רק תביעת חוב נגד הנאמן בגובה סכום האיזון המגיע לו ..."

     

26. אנכי אפנה גם למאמרו של פרופ' ד"ר אוריאל פרוקצ'יה יחסי ממון בין בני זוג בפשיטת רגלו של אחד מהם, משפטים זו (תשל"ו-ל"ז) 266 שם כתב המחבר כדלקמן (עמ' 306):

    "... אנו רואים, אם כן, שהניכוי יכול להעצר באפס ויכול להביא לתוצאה שלילית, ובשני המקרים המחוקק טרח לקבוע באופן מפורש את החלופה שבחר בה.

    משיישבנו קשיים אלה נקל להבין מה דין תביעת האיזון בין פושט רגל לבן-זוגו הגרוש. אם לפושט הרגל נכסים בני איזון ששווים נטו גדול משל בן-זוגו, יגיש בן-הזוג לנאמן הוכחת חוב בסכום מחצית ההפרש, ויקבל על תביעתו דיבידנדה. אם שווים נטו של נכסי בן-הזוג רב משל פושט הרגל, יתבע הנאמן את בן-הזוג למחצית ההפרש."

     

27. על כל האמור לעיל אוסיף ואומר, כפי שגם נטען על ידי חלק מהצדדים, כי בית משפט זה לא יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין של בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי, אשר מהם עולה כי בקשה של המבקשת להכיר בזכויות קנייניות נדחתה.

     

     

     

    סוף דבר:

28. לא נותר אלא לסכם ולקבוע כי למבקשת אין זכויות קנייניות בהשבחת הנכסים. זכויותיה הן כספיות – אובליגטוריות כלפי החייב. על כן, ומשמצוי בעלה לשעבר בפשיטת רגל, אין לה אלא לנהוג כפי שנהגו יתר הנושים הבלתי מובטחים בשעבוד – להגיש תביעת חוב.

     

29. אשר על כן, הבקשה נדחית.

     

    ניתנה היום, כ"ו תשרי תשע"ח, 16 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.

     

    חתימה