החלטה זו עניינה פרשנות צוואת המנוחה מ.א. ז"ל מיום 8/7/2001, עניין שהתעורר אגב בקשה לאשר עסקת מכר של נכס מנכסי העזבון של המנוחה, אותו מנהלים מנהלי העיזבון עו"ד אלי חביב ועו"ד משה דנוך.
רקע
1. המבקש הינו בעלה של המנוחה, אשר הלכה לעולמה ביום 5/7/07. לבני הזוג נולדו שבעה ילדים. בבעלותם המשותפת של המבקש והמנוחה היה בית מגורים ברח' ... הידוע כגוש ...חלקה ... (להלן:
הנכס"). המשיבים הינם שניים משבעת ילדי המנוחה והמבקש. המנוחה והמבקש ערכו ביום 8/7/2001 צוואות הדדיות. צוואתה של המנוחה כוללת הוראות שונות בעניין הורשת הנכס (וכן רכב) למבקש ולילדיה.
2. בצוואה המנוחה ציוותה את הנכס למבקש. היא הוסיפה וקבעה כי היא ממנה שתים מבנותיה, ח. ד. וק. מ., לשמש מנהלות עיזבונה והיא ציוותה אותן כי כל רכוש שיוותר לאחר מותה, לא יחולק בין הזוכים בצוואה, כל עוד המבקש בין החיים וכל עוד הוא בחיים יעמוד כל רכושה לרשותו, לשימושו ולהנאתו עד לפטירתו באריכות ימים. בצוואה הורתה המנוחה כי לאחר פטירת המבקש הנכס לא יימכר אלא לאחר 5 שנים מיום פטירת האחרון שביניהם ואף לא יושכר לאיש בשום פנים ואופן לרבות לא לבן משפחה. היא ציוותה כי בתום 5 שנים מפטירת האחרון שביניהם יימכר הנכס ובתמורה שתתקבל ירכשו מנהלי העיזבון דירה קטנה יותר שאליה יועברו כל המיטלטלין שיימצאו בנכס ושם ייערכו האזכרות, ההפרש יתחלק בין שבעת הילדים והדירה הקטנה תוכל להימכר לפי ראות עיניהן של מנהלות העיזבון.
השתלשלות ההליכים הדיונית
3. לאחר פטירת המנוחה הגיש המבקש לרשם לענייני ירושה בקשה למתן צו קיום צוואה. הבקשה הועברה לבית משפט זה ע"י הרשם לענייני ירושה, לאחר שהמשיבים הגישו התנגדות לצו קיום צוואה.
בדיון מיום 24/1/08, אשר התקיים בפני כב' השופט טפרברג, ולאחר שנתברר כי סלע המחלוקת אינו באשר לתוקפה של הצוואה אלא ביחס לפרשנותה, הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה, לפיה ינתן צו קיום צוואה וכי ב"כ הצדדים ימונו כמנהלי עזבון זמניים.
4. ביום 30/6/2008 הגיש ב"כ המשיבים בקשה לפרשנות הצוואה (בש"א 2980/08). במסגרת הבקשה לפרשנות הצוואה הוגשו ביום 30/11/2008 שלושה תצהירים מטעם המשיבים, המבקשים לתמוך בעמדתם לגבי פרשנות הצוואה, שהיא כאמור הסוגיה השנויה במחלוקת.התצהיר האחד, הוא של הגב' ק. מ., התצהיר השני של הגב' ע. ד. והתצהיר השלישי של מר א. א.. המבקש הגיש ביום 7/1/2009, במסגרת אותה בקשה, תצהיר שלו עצמו וכן תצהיר הבת- הגב' ח. ד..
5. בדיון שהתקיים ביום 19/05/09 בפני כב' השופט טפרברג הגיעו הצדדים להסדר מסוים באשר לאופן מימוש וביצוע של הצוואה. הסכמת הצדדים היתה כי - מבלי להכריע בסוגיה המשפטית, כאשר כל צד שומר על טענותיו, אם וכאשר הנושא יתעורר משיקולים מעשיים - הדירה
"לא תמכר ולא תיעשה בה שום פעילות שבאמצעותה יימחק שמו כבעלים של הדירה, למעט ומנהלי העזבון שמונו יגיעו להסכמה בעניין זה או על פי החלטת בית המשפט על פי בקשה שתוגש על ידי מנהלי העזבון"
.
כמו כן, בהסכמת הצדדים, ניתן צו בדבר רישום הערה על הזכויות בדירה בדבר מינויים של מנהלי העזבון.
6. ביום 23/5/2010 הגיש עו"ד אלי חביב בקשה למכור את הנכס עפ"י חוזה המכר שצורף כנספח א' לצוואה. המבקש מצדד בבקשה זו ומעונין למכור את הנכס ואילו המשיבים (ומנהל העזבון מטעמם דאז, עו"ד משה דנוך) מתנגדים למכירה.
כפי שציינתי בהחלטתי מיום 20/6/2010, השאלה חוזרת לשאלת פרשנותה של הצוואה וביתר דיוק לשאלה האם הצוואה אוסרת על המבקש למכור את הנכס, כסברת המשיבים. שהרי אם הצוואה אינה מגבילה את המבקש במכירת הנכס, אין מניעה מלהיעתר לבקשה למכירת הנכס. קבעתי באותה החלטה כי ההכרעה לגבי פרשנות הצוואה תיעשה על יסוד הצוואה והתצהירים שהוגשו, ולמעשה על יסוד הטענות העובדתיות שטוענים המשיבים, בצייני כי לא מדובר בהליך רגיל של פרשנות צוואה אלא בבקשה לאחר שהתיק הסתיים בפסק דין. שני הצדדים התבקשו להגיש סיכומים בשאלת פרשנות הצוואה.
7. יצוין כי במהלך שלב הסיכומים הגישו המשיבים בקשה למנות אפוטרופוס חיצוני על גופו ורכושו של המבקש (תיק א"פ 10-07-11063) ואף ביקשו, במסגרת סיכומיהם, לעכב ההליכים בתיק זה עד להכרעה לעניין מינוי האפוטרופוס. עקב אותם הליכים השהיתי את מתן ההחלטה בהליך זה. ואולם, נוכח התמשכותם של ההליכים בבקשה למינוי אפוטרופוס ועל רקע תסקיר פקידת הסעד (מיום 25.10.2010) לפיו המבקש מסוגל לדאוג לענייניו ואינו זקוק לאפוטרופוס (ותעודת הרופא שצורפה אליו), באתי לכלל מסקנה כי אין עוד הצדקה להשהות את המתן ההחלטה.
להשלמת התמונה יצוין כי בהחלטתי מיום 25/11/2010 שוחרר עו"ד דנוך, על פי בקשתו, מתפקידו כמנהל עזבון המנוחה.
טענות הצדדים:
8. המבקש טוען כי בהתאם לצוואת המנוחה הוא ירש את זכויותיה של המנוחה בנכס ולא הוטלו עליו הגבלות כלשהן ביחס להורשה זו. לטענתו, הוא והמנוחה ערכו צוואות הדדיות, כאשר כוונת כל אחד מבני הזוג היתה להעניק האחד למשנהו את שני הנכסים העיקריים (רכב והדירה ) של המשפחה ללא סייג או התנייה כלשהי. כוונתם המשותפת הייתה להעניק, כך נטען, בטחון לבן הזוג הנותר בחיים. המבקש מפנה לסעיף 4 לצוואה הקובע כי הינו היורש. הוא מוסיף כי התיבה
"לרשותו, לשימושו ולהנאתו"
" אשר בס' 5 לצוואה, מלמדת על כך שהמבקש רשאי לעשות בנכס כרצונו. המבקש טוען כי באם כוונת המנוחה היתה, כטענת המשיבים, כי הנכסים ישמרו ע"י המבקש לטובת הילדים, לא היה כלל צורך בס' 4 לצוואה וניתן היה להסתפק בס' 5 לצוואה.
9. המבקש סבור כי הצוואה מושתתת על הסדר של "יורש במקום יורש". דהיינו, המבקש הינו יורש עפ"י הצוואה, אך באם ילך לעולמו, חלילה, לפני פטירת המצווה, יבואו הילדים במקומו כיורשים. המבקש מוסיף וטוען כי אף אם תתקבל טענתם של המשיבים כי המדובר בהסדר של "יורש אחר יורש", עדיין עפ"י ס' 42(ב) לחוק הירושה, רשאי המבקש לפעול בעזבון כרצונו. לשיטתו, עפ"י פרשנות נכונה של הצוואה, אין בה כל הוראה האוסרת ו/או המגבילה את המבקש מלבצע כל דיספוזיציה בנכס.
10. עמדתם של המשיבים שונה בתכלית. נקודת המוצא של המשיבים היא כי המבקש אינו פועל באופן עצמאי והוא משמש, למעשה, "ככלי שרת" של אחד הבנים (נ.) ורעייתו, המנצלים את השפעתם עליו לאור גילו המתקדם ומצבו הרפואי, כאשר המנוחה צפתה זאת עוד בחייה ובצוואתה ביקשה, בעצם, למנוע מצב זה. המשיבים סבורים כי נ. ורעייתו עומדים למעשה מאחורי ההליכים בבית המשפט, ומבקשים להשתלט על הנכס.
11. לגבי הצוואה עצמה טוענים המשיבים המדובר בצוואה של "יורש אחר יורש" עם הגבלה ברורה על בן הזוג היורש, כאשר מלשון הצוואה עולה כי הצוואה מגבילה את כוחו של המבקש, הוא היורש הראשון, לעשות דיספוזיציות בנכסים שירש עפ"י הצוואה. את עיקר יהבם תולים המשיבים בסעיפים 8 ו-9 לצוואה. נטען כי מסעיפים אלה עולה בבירור כי אומד דעתה של המנוחה היה כי הבית והרכב יעברו בסופו של דבר לילדיהם, וע"כ משתמע מלשון הצוואה הגבלה על כוחו של המבקש לעשות דיספוזיציה בנכס.