אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פסק הדין העוסק בשאלה האם מדובר בעסקת מכר או בעסקת מתנה; בסוגיית האבחנה בין מתנה גמורה או התחייבות לתת מתנה ובאפשרות לחזור מהמתנה

פסק הדין העוסק בשאלה האם מדובר בעסקת מכר או בעסקת מתנה; בסוגיית האבחנה בין מתנה גמורה או התחייבות לתת מתנה ובאפשרות לחזור מהמתנה

תאריך פרסום : 30/07/2019 | גרסת הדפסה

תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה באר שבע
17484-08-13
27/05/2019
בפני השופטת:
רות אטדגי-פריאנטה

- נגד -
התובעים:
1. א.'
2. ז.'

עו"ד חיים כהן ועו"ד וירשיני חדד
הנתבע:
מ.'
עו"ד יוסף אוריין

 

תובענה למתן פסק דין הצהרתי לפיו יוצהר כי התובעים הינם בעלי הזכויות בנכס ב - X, הבנוי על מגרש ..והידוע כגוש..   חלקה... (להלן: "הנכס").

 

העובדות הצריכות לעניין:

1.         הנתבע הינו אחיו של התובע מס' 1.

            התובעים הינם בני זוג הנשואים זה לזה.

 

2.         ביום 5.3.2001 נערך הסכם בין הנתבע לבין אדם בשם י. (להלן: "המוכר") לרכישת מגרש מס' A עליו נבנה הנכס נשוא התובענה (להלן: "המגרש") תמורת סך של $157,000.

            אין חולק כי עד היום רשומות הזכויות במגרש על שם הנתבע.

            עם זאת, אין חולק גם כי מיום סיום בניית הבית על המגרש, מחודש 06/02 או בסמוך לזה, התגוררו התובעים יחד עם ילדיהם בנכס נשוא התובענה ועד היום ממשיכים הם להתגורר בו.

 

3.         התובע עובד כמתווך ב - D.

            הנתבע הינו תושב חוץ המתגורר דרך קבע ב - B.

            אין חולק כי במהלך השנים ביצע התובע עבור הנתבע עסקאות בנדל"ן וכי ניהל עבורו את כל נכסיו בארץ, לרבות השכרת הדירות שרכש הנתבע; מציאת שוכרים; תחזוקה שוטפת וכיוצ"ב והכל באמצעות ייפוי כח כללי אשר הפקיד הנתבע בידיו מחודש 8/1995, עד לביטולו ע"י הנתבע ביום 24.9.2004 (להלן: "ביטול ייפוי הכח הכללי").

 

4.         שלושה ימים לפני מועד ביטול ייפוי הכוח הכללי, חתמו הצדדים ביום 21.9.2004 במשרדו של עו"ד Xעל תצהירי העברה של הנכס ללא תמורה (להלן: "עסקת המתנה").

            בו ביום, חתם הנתבע על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת התובעים המייפה את כוחם לבצע כל פעולה בנכס נשוא התובענה. (להלן: "ייפוי הכח הבלתי חוזר")

כן חתמו התובעים על ייפוי כוח בלתי חוזר המייפה את כוחו של עו"ד X(ושל עו"ד – מעסיקתו דאז) לבצע עבורם את העברת הזכויות בנכס על שמם.

בו ביום חתמו התובעים גם על הצהרה לרשויות המס.

העסקה דווחה לרשויות ונתקבלו האישורים המתאימים בגין העסקה.

בסמוך לכך, נשלחה הודעה מתאימה לחברה המשכנת בה רשומות הזכויות על הנכס.

 

5.         ביום ....2005 שלח הנתבע מכתב לעו"ד Xבו התבקש  להפסיק לטפל בהעברת הזכויות מאחר  "והוא מעוניין לבטל את המתנה". (להלן: "מכתב הביטול").

            העתק מכתב זה נשלח גם לחברה המשכנת.

 

6.         התובענה הוגשה תחילה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (תיק מס'  17484-08-13 – להלן: "התובענה בבית המשפט המחוזי") והועברה אליי יחד עם התובענה שכנגד, עפ"י החלטת כב' השופט פרידלנדר מיום 4.5.2014.

 

            כתב התביעה שכנגד הוגש, בהתאם להוראות התקנות, בהליך נפרד בתמ"ש 6485-10-15.

            בדיון מיום 24.1.2016 הוחלט, על יסוד הסכמת הצדדים, על מחיקת מרבית הסעדים הכספיים בתובענה שכנגד, למעט הותרת סעד אחד על סך 100,000 ₪, ונקבע כי הסעדים לסילוק יד מהנכס כמו גם התובענה לפסיקת שכר דירה ראוי – יידונו לאחר הכרעה בתובענה זו בהתאם לתוצאותיה.

 

7.         התובענה הוגשה מלכתחילה גם כנגד עו"דX ואולם, בהחלטתי מיום 12.11.2014 הוריתי על מחיקתו מהתובענה מהנימוקים המפורטים בה.

 

8.         מלבד הצדדים עצמם, נחקרו גם עו"דX, הגב' א. – אחותם של התובע והנתבע, שני ילדיהם של התובעים, ומר ... – עד נוסף מטעם הנתבע.

 

 

 

 

עיקרי טענות התובעים:

9.         לטענת התובעים, בטרם נרכש המגרש, סיכם התובע עם אחיו כי האחרון ירכוש עבורם את המגרש ולאחר שימכרו את ביתם, ישיבו לו את הסכום ששילם והנתבע ידאג לרישומו על שמם.

            לטענתם, הצעה זו באה מפיו של הנתבע עצמו לאחר שהתובע הביע בפניו את רצונו לרכוש את המגרש ולבנות את ביתו עליו, תוך ששטח בפניו את חששותיו בדבר מימון הביניים ומקום מגוריהם הזמניים עד לסיום הבניה.

 

10.        לנוכח יחסי האמון ששררו ביניהם באותה עת, שמחו התובעים לקבל את הצעתו ולאחר שניהלו משא ומתן עם המוכר, נחתם הסכם הרכישה של המגרש.

            הנתבע שילם סך של 136,000 דולר (סכום הרכישה בתוספת הוצאות נלוות) והתובע שילם במעמד החתימה סך של 1,000 דולר בשיק מחשבונו (נספח ג'1 לתצהירו).

 

11.        לטענת התובע, הוא זה אשר דאג לקבלת היתרי בניה ולכלל האישורים הנדרשים והוא זה אשר חתם עם כל קבלני המשנה לביצוע העבודות, כאשר אלו בוצעו בהתאם לתכנון שנעשה על ידו וע"י אשתו.

            עוד לטענתו, כל הוצאות הבניה והאגרות אשר היו כרוכות בה שולמו מכספו, בהיקף של למעלה מ – 600,000 ₪.

 

12.        בהסתמך על התחייבות הנתבע, מכרו התובעים את דירתם תמורת סך של 150,000 דולר, עפ"י הסכם המכר שנערך ביום 30.12.2002 (נספח ט' לתצהירו).

 

13.        מתוך כספי התמורה, הועבר לידי הנתבע סך של 633,200 ₪, באמצעות הפקדה לחשבונו האישי, בשלוש פעימות, בחודש 2/03 ותחילת חודש 3/03 (נספח יב' לתצהירו).

 

14.        לאחר שהשיב לנתבע את כספו, ביקש התובע מהנתבע למלא אחר התחייבותו ולרשום את הזכויות במגרש על שמו.

            הנתבע הפנה אותו לעו"ד X לבצע את הרישום על דרך עסקת מתנה "בהתאם לנסיבות העניין" (סע' 20 לתצהירו).

 

15.        הצדדים פעלו בהתאם לעצת עורך הדין וביום 21.9.2004 חתמו כאמור על תצהירי העברה ללא תמורה ועל ייפויי הכוח (ייפוי כוח של הנתבע לטובת התובעים וייפוי כוח של התובעים לטובת עו"ד X – נספחים יג', יד' לתצהיר).

 

16.        התובעים הם אלה אשר שילמו את מס הרכישה לאחר הדיווח לרשויות, בסך של 10,430 ₪ (נספח טו' לתצהיר).

 

17.        חרף ייפוי הכוח שהועבר לידי עו"ד X, לא הועברו הזכויות בנכס על שמם.

            על כך נודע לו לראשונה רק כאשר קיבל הודעה מהחברה המשכנת על רישום הזכויות בטאבו, ביוני 2013.

            או אז פנה לעורך הדין המייצג את החברה המשכנת והלה מסר לו על התנגדותו של הנתבע לרישום הזכויות והפנה אותו לעו"ד X. רק אז נודע לו לראשונה, מפי עו"ד X, כי אחיו ביקש ממנו לבטל את עסקת המתנה.

 

18.        לטענת התובעים, חרף שהושבה התמורה המלאה עבור רכישת המגרש, הוגדרה עסקת העברת הזכויות כעסקת מתנה, עפ"י עצת עורך הדין.

 

19.        כך או כך, לסברתם, בין אם מכוח התחייבות הנתבע בהתאם למוסכם ביניהם, בין מכוח עסקת המתנה ובין מכוח ייפוי הכוח הבלתי חוזר שניתן במסגרתן, יש להורות על מתן הסעד המבוקש.

 

20.        עוד לטענתם, משמכרו הם את דירתו הקודמת בהתבסס על התחייבותו של האח והיות ואין להם כל נכס אחר להתגורר בו, הרי שבכך שינו הם את מצבם לרעה וגם מסיבה זו אין הנתבע יכול לחזור בו מהתחייבות ליתן מתנה.

 

21.        כן סבורים התובעים כי לא מתקיימת אף אחת מעילות הביטול עפ"י חוק המתנה וכי הנתבע לא היה רשאי לחזור בו מכוונתו לתיתה.

 

עיקרי טענות הנתבע:

22.        הנתבע מכחיש מכל וכל את טענת התובע ביחס לסיכום הנטען באשר למגרש.

            לטענתו, התובעים אף לא ידעו על כוונתו לרוכשו והמו"מ עם התובע נוהל על ידו בלבד.

 

23.        לאחר שרכש את המגרש, הציע לאחיו לבצע עבורו את הבנייה אגב שימוש בכספים שהיו מופקדים בח-ן הבנק שלו שבו היה התובע מורשה לפעול עפ"י ייפוי כוח שנתן בידו.

 

24.        בשלב מאוחר יותר, הציע לתובעים כי יעקרו מביתם הישן ויעברו לגור, ללא תשלום, בבית שייבנה, במטרה לשפר את איכות חייהם.

 

25.        לטענתו, מעולם לא הסכים למתן הלוואה למי מהתובעים ומעולם לא סיכם עם אחיו כי יקנה עבורם את המגרש בהינתן כי הכיר את אפשרויותיהם הכלכליות וידע כי אין באפשרותם לשאת בעלויות כה גבוהות הן של עלות המגרש והן של הבניה עליו.

 

26.        התובע אכן ביצע את כל הבניה, דאג להיתרים, התקשר עם קבלנים שונים ופיקח על הבניה, אך זאת, כשליחו בלבד ומתוך כספיו בלבד שנמשכו ע"י הנתבע מחשבונו עפ"י ייפוי הכוח הכללי שנתן בידיו וכספים נוספים שהביא עמו מחו"ל (סע' 21 לתצהירו).

 

27.        באשר להפקדת הכספים בחשבונו – לטענתו, התובע הפקיד כספים מתוך כספי תמורת מכירת דירה  "הואיל והיו חייבים לו כספים בגין רכישת מכונית וולבו שרכש ורשומה על שמו וכספים נוספים שהיו חייבים לו עבור מימון השיפוץ ותוספת בניה של ביתם הקודם" (סע' 33 לתצהירו).

            התובע עשה זאת, על דעת עצמו, מבלי שנועץ עמו, וללא ידיעתו.

 

28.        הרעיון להעניק את הבית כמתנה לתובעים הועלה רק בשנת 2004, כעבור למעלה משנתיים לאחר שנכנסו לגור בנכס וללא כל קשר למכירת ביתם הקודם.

            לטענתו, באחד מביקוריו בארץ, הגיע אחיו לבית בו התגורר באותה עתה, וסיפר לו בהתרגשות רבה על סכסוך קשה שפרץ בינו לבין אשתו.

            לדבריו, אחיו היה נתון בסערת רגשות, העמיד פנים כי עולמו עומד להתמוטט עליו והטיח בפניו כי הוא היחיד אשר יכול להצילו.

            לדבריו, אחיו סיפר לו כי אשתו מציקה לו מזה תקופה ארוכה בגין מעמדו המקצועי הנחות והשתכרותו הנמוכה ואיימה כי תעזוב אותו ותיטול עמה את ילדיהם.

            לאחר שהביע נכונות לסייע לו, שכנע אותו אחיו כי, "הפתרון" היחיד לשיטתו שיש בו כדי להביא למזור לו ולמשפחתו, הינו העברת הנכס על שמם, תוך שהטעים כי מוכן הוא שרק מחציתו יועבר ע"ש אשתו, כדי שהיא תדע שלפחות חלק מהבית הינו בבעלותה, בבחינת  "עוגן לחייה ולילדיהם".

            לאחר תחנונים רבים, הצליח אחיו לבסוף לשכנעו לבצע העברה של מלוא הזכויות בנכס לידיו ולידי אשתו, בהעברה ללא תמורה.

 

29.        בו ביום, פנו למשרדו של עו"ד Xאשר הכין מבעוד מועד את כל הניירת הדרושה.

 

30.        לאחר החתימה על תצהירי המתנה, עלה בו החשד כי אחיו "שולח יד" בכספי השכירות של הדירות, לאחר ששמע שיחה שהתנהלה בין התובע לבין רואה החשבון, שהינו גם קרוב משפחתו, בה נאמר כי קיימת אי התאמה בין הכנסותיו של התובע לבין הוצאותיו באופן שאת ההפרש השלילי נוטל הוא מתוך כספי השכירות.

            כל דרישותיו מהתובע לקבל לידיו דיווחים מפורטים ביחס לעסקאותיו - לא נענו.

 

31.        בביקורו הנוסף בארץ, הודיע למנהל סניף הבנק בו מתנהל חשבונו העסקי, על ביטול ייפוי הכוח הכללי שנתן לאחיו.

            בד בבד, החל הוא לבדוק את החשדות שעלו בקרבו, מבלי לשתף את אחיו בהם, מכיוון שלא "שש למצוא פגמים בהתנהגות אחיו, דבר שהיה קשה ביותר לאחר שנים רבות של קרבה ושל אמון ללא מיצרים".

            "ליתר ביטחון", פנה לנוטריון, כשלושה ימים בלבד לאחר חתימתו על עסקת המתנה, וחתם בפניו על הצהרה בדבר ביטול ייפוי הכוח הכללי ואת העתקו מסר לאחיו ולבנק.

 

32.        במקביל, הודיע לעו"ד Xשהוא מבטל את העסקה והורה לו להפסיק את הטיפול בהעברת הזכויות.

            בשלב מאוחר יותר, מסר לו את הודעת הביטול בכתב.

 

33.        התובע ידע על הביטול ובמשך תקופה של כשמונה שנים, מעולם לא פנה לעו"ד Xבבקשה לסיים את העברת הזכויות.

 

34.        מעבר לקושי הנפשי שבגילוי החשדות כלפי אחיו, נקלע הנתבע גם לקושי כלכלי וגם לקושי אישי בעקבות גירושיו מאשתו.

            רק כאשר הגיע לארץ, החלה להתבהר לו התמונה לאשורה.

            התברר  לו כי לא זו בלבד שהתובע הציג בפניו מצג שווא בדבר המשבר הנטען עם אשתו, אלא שהתגלה לו כי אחיו ביצע מעילה בכספי דמי השכירות ולהערכתו שלח יד בכספו בסך של כ – 100,000 ₪. (סע' 59-ג).

            עוד התגלה לו, כי אחיו שלח ידו במכוניתו מסוג פג'ו אשר נועדה לשימושו בתקופת ביקוריו בארץ ואשר נרכשה על ידו בסכום של כ – 40,000 ₪, ושאותה העביר לבתו, ללא רשותו וללא הסכמתו, באמצעות ייפוי הכוח הכללי שניתן בידיו.

            להערכתו, שווי הרכב באותו מועד עמד על הסך של כ – 25,000 ₪.

            עוד לטענתו, נאלץ הוא לשלם סך של 100,000 ₪ למשפחת פ., עקב הרמאויות שנעשו ע"י אחיו בכל הקשור לעסקת רכישת הדירה מבני הזוג פ., בשמו ובשליחותו הכוזבת.

 

            כל אלה, לטעמו, מהווים התנהגות מחפירה מצדו של התובע באופן המתיר לו חזרה מעסקת המתנה.

 

 

דיון והכרעה:

 

ההתחייבות לעסקת המכר של המגרש:

המחלוקות בין הצדדים בעניין עצם קיומה של העסקה, הינן רבות ומגוונות, החל מהשאלה בדבר זהות הגורם אשר ידע על כוונת המוכר למכור את המגרש ומי ניהל עמו את המשא ומתן וכלה בשאלת טיבם של הכספים אשר אין חולק כי הועברו לחשבונו של הנתבע.

 

מעורבות בעסקת מכר המגרש.

35.        לטענת התובעים, התובעת היא זו אשר שמעה לראשונה מפי מכרה לעבודה על העמדתו של המגרש למכירה ולאחר שדיווחה על כך לבעלה, פנה זה לאחיו וביקש לסייע לו ברכישתו.

            לטענת התובע, הוא זה אשר פנה למוכר וניהל עמו את המו"מ והוא זה אשר סיכם עמו את כל פרטי העסקה, ובסיומם ערך עמו זכרון דברים אצל עו"ד.

מאוחר יותר נערך הסכם הרכישה ובמעמד החתימה, שילם את התשלום הראשוני בסך של 1,000 דולר (שווה ערך ל – 4,125 ₪).

            הנתבע מאידך טוען כי הוא זה אשר שמע לראשונה על המגרש מפי המוכר עצמו שהינו מכר ותיק שלו, אותו פגש ב - B (עמ' 19 לפרוט' מיום 18.12.2016, ש' 29) והוא זה אשר ניהל עמו את המו"מ לרכישתו.

            לטענתו, התובעים כלל לא ידעו על כוונתו לרכוש את המגרש  וכי רק לאחר ביצוע הרכישה, סיפר זאת להם (סע' 14 לתצהירו; ר' גם סע' 17 לכתב הגנה בתובענה בביהמ"ש המחוזי).

            לטענתו, לא בכדי נמנעו התובעים מלזמן את המוכר לתמיכה בגרסתם והם אף לא טרחו להציג העתק של זכרון הדברים שנחתם ביניהם, חרף חשיבותו.

           

            אכן צודק הנתבע כי מן הראוי היה לזמן את המוכר ולמצער להציג את זכרון הדברים שנחתם עמו, עם זאת, לא מצאתי כי יש בהימנעות זו כדי לפעול לחובתם משעה שאין חולק כי התובע אכן שילם את התשלום הראשון על סך 4,125 ₪, באמצעות שיק אישי שלו במועד החתימה על ההסכם (עמ' 17 לפרוט' מיום 18.12.2016, ש' 25 ור' נספח ג'1 לתצהיר התובעים לו צורף אישור המוכר במועד החתימה על הסכם המכר) .

משמע: הטענה כי רק לאחר ביצוע הרכישה סיפר זאת לאחיו – אינה מדויקת כלל, היות ואין עוררין שהתובע נכח למצער במעמד החתימה על ההסכם.

            לא זו אף זו: בניגוד לנטען בסע' 14 לתצהירו, הרי שבעדותו בפניי ביום 18.12.2016, טען כי לאחר אותו מפגש עם המוכר ב - B, התקשר לאחיו וביקש ממנו "לבדוק את השטח בשבילו" (שם, בעמ' 19, ש' 30-31).

            די באמור כדי לקעקע את אמינות גרסת הנתבע בדבר אי מעורבותו של אחיו בהליך הרכישה חרף מחדלי התובעים בהעדר זימון המוכר או בהצגת מסמכים רלוונטיים.

 

האם הייתה הסכמה בין האחים בנוגע למגרש ומה היה טיבה?

36.        בתצהירו טען התובע כי אחיו הוא זה אשר הציע לו לממן עבורו את רכישת המגרש ולכשימכור את דירתו הישנה, ישיב לו את הכספים ששילם ותבוצע העברה על שמו ועל שם אשתו (סע' 7 לתצהיר).

            הנתבע מאידך טען בסע' 15-17 לתצהירו, כי  "זמן לא רב" לאחר רכישת המגרש, הציע לאחיו לבצע עבורו את הבניה ו "בשלב מאוחר יותר" הציע לו לעבור להתגורר יחד עם בני משפחתו בבית שייבנה, על מנת לשפר את רמת חייהם.

 

37.        בעניין זה, אכן התגלו מס' אי דיוקים בגרסת התובעים באשר לטיבה של אותה הסכמה בכל הנוגע להתחייבותם למכירת דירתם הישנה:

            כך למשל נטען בכתב התביעה שהוגש בבית המשפט המחוזי כי ההסכמה הייתה כי "לכשיצליח לגייס את הכסף ישיב לאחיו את התמורה" (סע' 6 לכתב התביעה). עניין ההתחייבות למכור את דירתם הישנה – לא אוזכר במסגרת אותה הסכמה, אם כי בהמשך צוין כי  "בהסתמך על ההסכמה הנ"ל מכרו בני הזוג את ביתם".

כך גם בסע' 11 לכתב התביעה מיום 8.7.2015. שוב לא דובר ההסכמה למכור את דירתם הישנה וצוין רק כי אחיו אמר לו "כשיהיה לך תחזיר".

 

בכתב התביעה מיום 17.7.2014, נטען לעומת זאת, כי  "בין האחים א. ומ., הוסכם כי בשל קושי כלכלי של התובעים, הם ייעזרו במ. לרכישת המגרש ... בידיעה כי המגרש ובניית הבית העתידי יועברו במתנה לתובעים" (סע' 10 לכתב התביעה).

עוד הוסף בסע' 12 לאותו כתב תביעה כי  "חשוב להדגיש כי מ. לא ביקש את כספו בגין רכישת המגרש, אך א. החזיר את שווי הרכישה של המגרש ... מיד לאחר שמכר את ביתו הקודם".

 

בכתב התביעה המתוקן האחרון מיום 6.7.2016, חזרו התובעים על גרסתם האחרונה לפיה הוסכם כי הנתבע יממן את רכישת המגרש "בשלב ראשוני" ולכשימכרו את ביתם, ישיבו לו את כספו (סע' 12 לכתב ההגנה).

 

בחקירתו בפניי, עמד התובע על כך שדובר על מכירת דירתו הקודמת במסגרת ההסכם וכי מימון המגרש ע"י אחיו יהיה בבחינת "מימון ביניים" או "הלוואה עד למכירתה" (עמ' 46 לפרוט' מיום 13.7.2017, ש' 1-5).

גרסה אחרונה זו אכן מעלה תמיהה מאחר ואם אכן כך סוכם, מדוע לא נרשם איפוא המגרש מלכתחילה על שמו של התובע, בהינתן כי המדובר לכאורה ב "הלוואה" בלבד או ב "מימון ביניים" בלבד.

תשובותיו של התובע לתהייה זו היו בלתי מספקות.

תחילה השיב כי מאחר והיה בית רשום על שמו, אזי לא ניתן היה לרשום גם את המגרש על שמו (שם, בעמ' 48, ש' 2-10).

בהמשך השיב כי פעל על פי עצת עו"ד Xכלשהו שבשמו לא יכול היה לנקוב (שם, בעמ' 49, ש' 21-23; עמ' 50 ש' 1-8).

 

38.        אף אם התובע לא דק פורתא, דומה כי התשובה נמצאת אי-שם, בין שתי גרסאות הצדדים, כפי שהועלתה לראשונה ע"י הנתבע עצמו בדיון המקדמי שהתקיים ביום 18.12.2016.

וכך העיד הנתבע:

"... וביקשתי ממנו שינהל את הבניה של השטח, ובעזרת ה' עדיף שהם יעברו לבניין הזה

  ושהחיים שלהם יגיעו לרמת קצת יותר גבוהה, ובמידה ויהיה לו כסף אם ירצה לקנות,

 שיקנה את הבית. (שם, בעמ' 20 ש' 5-6).

 

דומה כי ככל הנראה לא היה סיכום פוזיטיבי בדבר מכירת הדירה הישנה או מתן הלוואה /"מימון ביניים" עד אשר זו תימכר, ואולם, דומה כי שני הצדדים הבינו והסכימו כי במידה ותימכר דירתם הישנה, אזי מצופה כי יושב לידי הנתבע ולו חלק מכספו וככל שכן – יוכל לרכוש בתמורה את הזכויות במגרש.

הסכמה זו עולה בקנה אחד גם עם הצהרת הנתבע בסע' 17 לתצהירו לפיה "תכנן להתיר לתובעים להתגורר בבית ללא תמורה, עד להגיע צאצאי התובעים לבגרות, עת יעזבו את הבית".

אישוש נוסף עולה גם מהעובדה כי התובעים שילמו מכספם את התשלום הראשוני על סך 1,000 דולר ולא נטען כי אלה הושבו לידיהם.

 

כספי תמורת מכירת הדירה הקודמת והשבת הכספים:

39.        דירת התובעים נמכרה כאמור עפ"י חוזה מכר מיום 30.10.2002 תמורת סך של 150,000 דולר.

            על פי סע' 5 א' להסכם המכר, שווי המכירה בשקלים שווה ערך לכ - 700,000-710,000 ₪.

 

שווי המגרש בעת רכישתו, עמד על הסך של 137,000 דולר (כולל הוצאות שכ"ט עו"ד והוצאות נלוות).

שוויו בשקלים  על פי סעיף 5 להסכם עמד לכל הפחות על כ – 560,000-570,000 ₪ (לפי 4,125 ₪ לדולר).

עם זאת נטען כי בפועל שולם סך של 484,300 ₪ בתוספת מס רכישה בסך של 24,131 ₪ (ר' נספח ג'2 לתצהיר התובע), סה"כ כ – 508,000 ₪.

 

40.        לטענת התובעים, מתוך תמורה זו הופקד לחשבונו סך של 633,200 ₪ במועדים ובסכומים הבאים:

סך של 253,600 הופקד ביום 20.2.2003.

סך של 148,000 הופקד ביום 18.2.2003.

סך של 231,600 הופקד ביום 4.3.2003 באמצעות שיק שהועבר מח-ן הנאמנות של עוה"ד אשר ערך את הסכם המכר, לחשבונו של התובע וממנו לחשבון הנתבע.

(ר' נספחים יא', יב' 1 ו – 2 לתצהיר התובע).

 

בתצהירו הודה הנתבע כי אכן הופקדו בחשבונו כספים מכספי תמורת מכירת הדירה הקודמת  "הואיל" והם היו חייבים לו כספים בגין רכישת מכונית מסוג וולבו אותה רכש ורשמה על שמם וכספים נוספים שהיו חייבים לו כגון, מימון שיפוץ דירתם הקודמת ותוספת בנייה שבוצעה בה (סע' 33 לתצהיר).

עוד לטענתו, התובע הפקיד את הכספים ללא ידיעתו וללא רשותו ומבלי שנועץ בו תחילה (סע' 34 ו – 35 לתצהירו).

 

בחקירתו שב והודה הנתבע כי אכן הועבר הסך הנטען ע"י התובעים לחשבונו (עמ' 100 לפרוט' מיום 14.6.2017, ש' 14-23; עמ' 106, ש' 37; עמ' 107, ש' 1 ) ואולם לטענתו, המדובר בהחזרי הלוואות שניתנו לצורך שיפוץ הדירה הקודמת ותוספת יחידת הדיור.

כשנשאל מה סכום ההלוואה שניתנה לטענתו, השיב שזה עמד על כ – 200,000 ₪ (שם, בעמ' 113, ש' 17-28).

באשר לרכב מסוג וולבו, טען כי רכשה בסכום של כ – 400,000 ₪ (שם, בעמ' 114, ש' 1-9).

לטענתו, הוא לא דרש מאחיו כלל להשיב את ההלוואות שניתנו "כי ידע על מצבו", אך אחיו ביכר מרצונו למכור את ביתו ולהשיב לו את סכום הלוואותיו. הוא מנגד, הסכים לקבל בחזרה את הכספים שנתן, מבלי לשאול אותו מאומה לא ביחס לעיתוי ההחזר ולא ביחס לסכומי ההחזר. (שם, בעמ' 115, 116).

 

41.        לא מצאתי לקבל את טענת הנתבע בנדון.

נכון אמנם כי בכתב התביעה המקורי שהוגש לביהמ"ש המחוזי צויין כי הועבר סכום אחד באמצעות הפקדה לחשבונו (148,000 ₪) ונטען כי היתרה הועברה "במזומן" (סע' 11 לכתב התביעה), ונכון כי רק בכתב התביעה המתוקן האחרון מיום 6.7.2016 פירט הוא לראשונה את הסכומים והמועדים בצירוף האסמכתאות הנדרשות, מבלי שנתן כל הסבר לשוני בגרסאות,

אך מנגד, הנתבע הכחיש לאורך כל הדרך כי קיבל כספים כלשהם מהתובעים (ר' לדוג' סע' 70 לכתב ההגנה המתוקן מיום 6.10.2015 ור' הכחשת קבלת הסך של 231,000 ₪ בסע' 91 לכתב ההגנה המתוקן האחרון והכחשת קבלת הסך של 253,600 ₪ בעמ' 18 לפרוט' מיום 18.12.2016, ש' 16-18- ר' גם סע' 27 לכתב ההגנה שהוגש בביהמ"ש המחוזי בו טען כי כספי מכירת הדירה "עמד לרשותם"- סע' 28).

שני הצדדים שינו איפוא את גרסאותיהם, ככל שהתקדמו ההליכים.

 

כך או כך, אין חולק כי הסך של 683,200 ₪ הופקד לחשבונו של הנתבע, במועדים הסמוכים למועד מכירת הדירה הקודמת.

טענת הנתבע כי אלו הושבו בגין הלוואות קודמות, נטענה בעלמא וללא כל תימוכין.

לא הובאו כל ראיות באשר למימון השיפוצים ותוספת הבנייה מכספיו ואף לא ביחס לגובהן.

יש ואכן סייע במימונם באמצעות כספים שהעביר לו, שעה שאליבא לגרסת כל הצדדים, לרבות זו של האחות הנתבע תמך לא אחת בתובעים, אך לא הובאה כל ראיה כי אלו ניתנו כהלוואות ולא כמתנה.

לא הוכח גם גובהן של אותן הלוואות בגין השיפוצים וככל שאלה הגיעו אכן לסך של 200,000 ₪, לא ניתן כל הסבר מדוע הושב סך של 400,000 ₪ ביתר.

נכון אמנם כי הנתבע טען גם להשבת עלות המכונית מסוג וולבו, אך בנדון, הודה בסע' 21 א' לכתב התביעה בכתב התביעה שכנגד, כי זו "שולמה מכספים שנתן התובע לאחיו במתנה" (ר' גם מוצג ת/1) ובחקירתו הראשית טען כי זו נרכשה גם תמורת מכירת מכוניתו הקודמת של הנתבע (עמ' 133, ש' 9).

 

42.        בעדותו בפניי, טען להחזרי הלוואות נוספות מעבר לאלו שנטענו בתצהירו.

כך למשל העיד בדיון מיום 18.12.2016 כי החזר הכספים היה עבור משכנתא ששילם כערב על דירתו הקודמת (שם בעמ' 20, ש' 9-10) ובחקירתו טען להחזר הלוואה גם בגין רכב מסוג פיג'ו (עמ' 127, ש' 8).

 

לא זו בלבד שרכיבים אלה לא אוזכרו כלל בתצהיר עדותו הראשית אלא שאף לדידם, לא הובאה כל אסמכתא.

כשנשאל מדוע, חרף שאליבא לגרסתו הושבו לו כספי הרכבים, מצא לנכון להגיש תביעה כספית (בתיק הקשור) להחזר שווי מכונית הפג'ו, השיב: "כי אני רציתי לכסות את הכסף שנתתי לו". ובהמשך:

"האמת היא כשהוא החזיר את הכסף, אני לא עשיתי קלקליישן .. לא ישבנו ודנו בזה בדיוק מה מחזיר, מה לא מחזיר" (עמ' 130 לפרוט' מיום 14.6.2017, ש' 9-19).

 

43.        אף הטענה כי כספי תמורת המכר הופקדו, ללא ידיעתו וללא רשותו, נסתרה על ידו מניה וביה בהינתן כי הודה כי נתן הסכמתו לקבלת כספי ההלוואה (ר' עמ' 115, 116).

לא יעלה על הדעת כי הנתבע אשר ידע כי אחיו, שעמו היה בקשר כ"כ חזק ולו דאג, כטענתו, במהלך כל חייו, ימכור פתאום את דירתו, יעביר אליו את מרבית כספי התמורה והוא מנגד לא יברר עמו מדוע טורח הוא להחזיר לו כספים שעה שהינו "במצוקה" – כטענתו.

 

המסקנה המסתברת היא כי התובעים אכן ביקשו להשיב לנתבע את תמורת מחיר רכישת המגרש, וזו הושבה לידיו בסמוך למכירת דירתם הקודמת.

 

מקור מימון הבניה:

44.        התובעים טוענים כי הם אלו אשר מימנו את כל עלות הבנייה, ממקורותיהם הבלעדיים.

הנתבע מאידך טען בתצהירו כי כל הוצאות הבניה מומנו מכספים שהיו בחשבונו שבו הופקדו כספי השכירות, בו היה התובע מורשה לפעול (סע' 15 לתצהירו) וכן מכספים אשר הביא עמו מאנגליה עת הגיע ארצה (סע' 18 ו – 21 לתצהירו).

 

45.        התובעים האריכו בטיעון כי בניית הבית על המגרש נעשתה מכספם והציגו אוגדן שלם של אסמכתאות שונות המוכיחות תשלומים לספקים ולקבלנים.

            הנתבע סבור כי אין בהן כדי להוכיח את המימון הנטען, שעה שמרביתן הוצאו על שמו וחלקן הארי אף אינו מעיד על הוצאות בנייה אלא על הוצאות אחרות שונות.

            עיון באותן קבלות מעלה כי חלקן נרשמו אכן ע"ש הנתבע והסברו של התובע כי הרישום נעשה עקב היותו של הנתבע הבעלים הרשום – הינו אכן הסבר קלוש.

 

            ברם, על העובדות הבאות אין חולק:

- התובע הוא זה אשר ניהל בפועל את כל הליכי הבנייה (סע' 20 לתצהיר הנתבע), לרבות

   הוצאת היתרי הבניה, התקשרות עם ספקים ואנשי מקצוע (סע' 26 לתצהיר הנתבע).

- הנתבע בעצמו לא היה מעורב בבניית הבית (עמ' 9 לפרוט' מיום 18.3.2015, ש' 17-18).

- הבית נבנה בהתאם לטעמם האישי של התובעים והם אלה שקבעו "איך הבית הזה ייראה"

   (עמ' 98 לפרוט' מיום 14.6.2017, ש' 11-12).

 

משמע: אין חולק כי הבית נבנה ותוכנן ע"י התובעים, בידיעתו ובהסכמתו של הנתבע.

 

 

 

 

מי נשא איפוא במימון הבנייה?

46.        לטענת התובעים, עלויות הבנייה הגיעו לסך של כ – 336,000 ₪ (ר' התיקון בפרוטוקול מיום 23.6.2017, עמ' 80 ש' 23; עמ' 81 ש' 1) ומומנו ברובן באמצעות פדיון תכניות חסכון, קרנות השתלמות וקופות גמל, בסמוך למועד תחילת הבנייה ובמהלכה.

            לתמיכה בטענתם, צירפו התובעים אסמכתאות על אותן משיכות נטענות אשר סומנו כנספח ח' לתצהיריהם.

 

            הנתבע טוען מאידך, כי אין להאמין לגרסת התובעים בנדון, היות ומצבם הכלכלי הירוד לא איפשר הוצאות וחסכונות בסכומים כה גדולים.

            את עיקר ראיותיו ביקש למקד במצבם הכלכלי הירוד כעולה מהצהרותיהם למס הכנסה ובתמיכה בעדות האחות – אשר שימשה באותה עת כמנהלת החשבונות של עסקו של התובע.

            מנגד טוענים התובעים כי חסכונותיהם נבעו לא רק מיגיעת כפיים אלא גם מכספי דמי השכירות שהתקבלו מהשכרת יחידת הדיור בדירתם הקודמת, שהושכרה בדמי שכירות חודשיים של 2,500 ₪.

 

47.        יהא מקורם של הכספים אשר יהא, אין חולק שבסופו של יום, הבנייה בוצעה.

            ואולם, כאשר מחד, התובעים סיפקו ולו ראשית ראיה למקורות המימון - אף כי אין בהן כדי לתמוך במלוא העלות הנטענת  - וכאשר אין חולק כאמור כי הבנייה בוצעה ע"י התובעים עצמם ולא ע"י הנתבע, לא סיפק הנתבע מאידך, כל ראיה למקורות המימון, חרף הצהרתו בדיון מיום 18.3.2015 כי יש בידו להביא  "את כל הראיות" בעניין זה (עמ' 9, ש' 16).

            ודוק: בחקירתו הודה כי הוא באופן אישי לא פרע אף אחת מהחשבוניות, אף לא אלו הרשומות על שמו (עמ' 140, ש' 29), אלא שלטענתו, אלו שולמו מכספו.

            הנתבע לא הציג דפי ח-ן שמהן ניתן ללמוד על סכומים שנמשכו מחשבונו לצורך ביצוע תשלום זה או אחר למימון הוצאות הבנייה כנגד החשבוניות והקבלות שהוצגו על ידי התובע והוא אף לא ידע להצביע על היקפה.

            התובע אמנם נחקר על משיכות כאלה ואחרים מחשבונו של הנתבע, אך ברי כי לא ניתן לזכור מהותה של כל משיכה ומשיכה בחלוף למעלה מ – 16 שנה!

            כך או כך, אין גם במשיכות עליהן הצביע ב"כ הנתבע בחקירתו כדי לאמוד את עלויות הבנייה או כדי להוכיח כי אלה הוצאו לצורך מימונה.

 

            יתר על כן, הנתבע אף שינה גרסתו כפי שהועלתה בתצהירו ובחקירתו בפניי העלה גרסה שונה שלפיה העביר התובע כספים מחשבון הנתבע אל חשבון התובע, וממנו שולמו כלל ההוצאות (עמ' 101, ש' 14-17; עמ' 102, ש' 8-15; עמ' 141, ש' 18-19). את זאת למד הוא לטענתו, לאחר שבחן את התצהיר שלו והבחין ש "הרבה כספים עברו מהח-ן שלו לח-ן של התובע" (שם, בעמ' 101, ש' 26-27).

ברם, לא זו בלבד שגרסה זו לא הועלתה באף אחד מכתבי בי-דין אלא שאף לא מצאתי כי זו נתמכה בראייה כלשהי. לא הוצגה כל אסמכתא לנטען בעדותו כי עפ"י חשבונות הבנק שלהם רואים "בשני הצדדים שהכסף שלי עבר" (עמ' 20, ש' 14-32). הנתבע לא הצביע היכן רואים את הטרנזקציה הנטענת.

 

נכון אמנם כי אין לזקוף בוודאות את הכספים שנטען כי נמשכו דווקא לטובת מימון הבנייה, ולא ניתן ללמוד מהאסמכתאות שצורפו על היקפן וסכומן המדויק של הוצאות הבנייה, ואולם, עם זאת, לנוכח סמיכות הזמנים בין משיכת הכספים למועד הבנייה ובהינתן כי אין חולק כי הבנייה בוצעה בפועל ע"י התובע, כאשר מנגד לא הוכח כי אלו מומנו מכספי הנתבע, לפיכך לא מצאתי לקבל את טענת הנתבע בנדון.

מצאתי לקבל את גרסת התובעים כגרסה מסתברת יותר מגרסת הנתבע בהתאם למאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי.

העובדה כי הנתבע מכר את דירתו בסמוך למועד הבניה, העביר את כספי התמורה לידי הנתבע בסמוך למועד המכירה, בעוד שנותר הוא ללא כל קורת גג נוספת, מלמדת על סבירות  גבוהה של גרסת התובע והגיונה.

 

48.        ודוק: חרף שנטל ההוכחה מוטל על התובעים, הרי שהלכה היא כי הדין המהותי הולך אחר הדין הראייתי ועל בעל דין להוכיח טענה המקדמת את עניינו  (ר' לדוג' ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה כפר סבא, פ"ד מו (4), 627, 642; ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא (4) 769, 780).

 

49.        סיכום ביניים עד כה:

- הוכח שהתובעים שילמו לנתבע את שווי עלות המגרש.

- לא נסתרה הטענה כי התובעים מימנו את בניית הבית על המגרש.

אוסיף כי בעניין זה לא היה מאומה בעדות ילדי התובעים כמו גם בעדות האישה כדי לתרום לליבון המחלוקת, שעה שלא הייתה להם כל ידיעה ממשית באשר לפרטי העסקה.

עצם העובדה כי התובעים במשך שנים ארוכות נהגו בנכס מנהג בעלים, אין בה, כשלעצמה כדי להוכיח בעלות עליו.

 

 

 

 

דרישת הכתב:

50.        סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") קובע כי התחייבות במקרקעין טעונה מסמך בכתב.

 

51.        לגרסת התובעים, יש לראות בייפוי הכוח הבלתי חוזר שנחתם במשרדו של עו"ד תמיר כדי לענות על דרישת הכתב.

            הנתבע סבור כי אין לראות בתצהירי המתנה כמסמכים העונים על דרישת הכתב על פי סעיף 8 לחוק המקרקעין.

           

            עמדת הפסיקה היא כי ייפוי כוח בלתי חוזר משמש כמסמך בכתב בו ישנה התחייבות לעשות עסקה ולמלא אחר דרישת סע' 8 לחוק המקרקעין.

            בנסיבות המקרה דנן, היות וייפוי הכוח  נחתם לאחר מועד ההתחייבות הנטענת, עמדה זו אינה נקייה מספקות.

 

            בפסיקה מוצאים אנו נכונות לקבל ראיות חיצוניות לכתב (ר' לדוג' ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פ"ד לו (2), 151; ע"א 475/87 אהרונוב נ' אהרונוב פ"ד מג' (3), 165).

ניתן להצביע על היתר הבנייה ועל הבקשה למתן היתר בנייה, כי יש להניח כי נחתמה ע"י הנתבע, כעונים על דרישת הכתב.

            אף עצם בניית הבית עשויה להשלים את החסר לצורך דרישת הכתב המהותית, כפי שגרס כב' השופט זמיר בע"א 986/83 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185, 194-195:

            "הבניין בשטח עשוי למלא ביעילות את התפקיד של כתב על נייר.

              הבניין הוא, כביכול, המסמך ... העובדות הן שהמשיבים תפסו חזקה באחד הבתים, שנבנה

              על ידם לפי תכניתם ודרישותיהם, ללא מחאה מצד המערער; ... ומה צורך יש במצב זה,

              מבחינת התכלית של דרישת הכתב, במסמכים נוספים".

 

52.        במקרה שעסקינן שמדובר ביחסים בתוך המשפחה, יש וויתרו בפסקה על דרישת הכתב.

            וכך הובהרו הדברים במאמרה של נילי כהן "צורת החוזה" הפרקליט לח 383, 449 (התשמ"ט)

            "אם בין הצדדים שוררים יחסי אמון במידה כזו, שעמידה על הדרישה הפורמלית חותרת תחת יחסי אמון אלה, תידחק הדרישה. כך, אפילו התעלמו הצדדים מדרישת הכתב, אך הם עשו זאת מתוך הבנה, כי לאור היחסים ביניהם (למשל קירבה משפחתית) לא יהווה העדרו של הכתב מכשול לקיומה של העסקה, עשוי הדבר לחזק טענה בדבר תוקפה של העסקה." (ור' גם דברי כב' השופט בך בע"א 380/88 טוקאן נ' אלנששיבי פד"י מה (5) 410, 421-422 – להלן: עניין "טוקאן").

 

53.        במקרה דנן, לנוכח קביעתי כי התובעים הסתמכו על כך שהזכויות במגרש יועברו אליהם עם החזר העלות, שינו מצבם בכך שמכרו את דירתם הקודמת ובנו את ביתם על המגרש, השקיעו בבנייה את ממונם והתגוררו בבית זה שנים רבות - בנסיבות אלה, ראוי להחיל גם את עקרון תום הלב כדי להשלים את דרישת הכתב.

 

54.        אף אם תמצי לומר שיש לסווג את העסקה בקשר למגרש לא כעסקה בתמורה אלא כעסקת מתנה, הרי שגם במקרה שזו תסווג כעסקת מתנה – מצאתי כי עדיין מתמלאים תנאיי היסוד הקבועים בחוק המתנה ולא מצאתי כי לנתבע זכות לחזור בו מהתחייבותו, כפי שאבאר להלן.

 

עסקת המתנה:

55.        הצדדים חלוקים באשר לנסיבות אשר הובילו אותם לחתום על תצהירי ההעברה ללא תמורה (להלן: "הסכם המתנה").

לטענת התובע, לאחר שהושלמה העסקה הכספית והנתבע קיבל לידיו את מלוא סכום עלות המגרש, פנה אל אחיו וביקש ממנו כי יפעל לביצוע התחייבותו על פי המוסכם ולהביא לרישום הזכויות על שמו וע"ש אשתו.

לטענתו, לאור מערכת היחסים ההדוקה עם אחיו, לא קיים בלבו כל חשש שמא הנתבע לא

יפעל בהתאם, אך התובעת היא זו אשר עמדה על הרישום ואף פנתה בעניין זה ישירות לנתבע,

אשר שב והרגיעה במילים  "יהיה בסדר, אל תדאגי".

משהתעכב הרישום חרף ההבטחות, לחצה האישה על בעלה והודיעה לו כי אינה מוכנה יותר להשלים עם המצב שעה שכבר מכרה את ביתה ושילמה לגיסה את מלוא התשלום.

בעקבות זאת, הלך התובע אל דירתו של אחיו ב - X ולאחר ששוחח עמו על הדברים הללו, הורה לו אחיו לפנות לעו"ד לצורך הסדרת העניין באופן חוקי.

התובע אכן פנה לעו"ד Xולטענתו, לאחר שהסביר לו את תמונת המצב, הציע הוא לשני הצדדים לבצע את עסקת העברת הזכויות בדרך של עסקת מתנה. התובע סמך עליו ופעל עפ"י עצתו.

 

56.        גרסת הנתבע לעומת זאת הייתה כאמור שונה. לדבריו, הנתבע אכן הגיע אליו לדירתו ב - X, אך הלה סיפר לו כי אשתו מאיימת עליו בגירושין עקב מצבו הכלכלי הדחוק וכי המוצא היחיד לפתרון המשבר הינו רישום הזכויות בדירה בבית על שמה של אשתו.

בשל אהבתו לאחיו, הסכים לפתרון שהוצע ובעקבות זאת פנו לעו"ד אשר הכין עבורם את הסכם המתנה.

 

57.        עו"ד X מצידו עמד על כך כי איש מהצדדים לא הציג בפניו את ההתנהלות הכספית הנטענת ו/או ההתחייבות לרכישת המגרש כנטען ע"י התובעים וכי שניהם כאחד, הבהירו לו כי ברצונם שיערוך ביניהם הסכם מתנה.

 

58.        הצדדים נחקרו ארוכות ביחס למחלוקת זו ואף עו"ד זומן פעמיים לחקירה על עדותו.

איני נדרשת למימצאי העובדה באשר לשאלה מה חשפו הצדדים בפני עורך הדין. יש והייתה לעו"ד ידיעה כלשהי על העברת הכספים (ר' עדותו בעמ' 85 ש' 24-29), ויש וההסכם בא להשלים הסכמות שקדמו לו ושתכליתן העברת הבעלות באופן מעשי.

ברם, אין לי אלא להידרש לעובדות ולראיות כפי שאלה הונחו בפניי, המעידות ללא ספק כי בפועל אכן התקיימה עסקת מתנה:

- אין חולק כי ביום 21.9.2004 חתם הנתבע על תצהיר, מאומת כדין בו מעביר הוא את כל 

   זכויותיו בנכס, במתנה וללא תמורה, לאחיו ולאשתו.

- אין חולק גם שהתובעים חתמו על תצהיר מאומת כדין, לפיו מקבלים הם במתנה וללא     

   תמורה מהנתבע את מלוא הזכויות בנכס (נספח יג' לתצהיר התובעים).

- אין גם חולק כי באותו יום, חתם הנתבע גם על ייפוי כוח בלתי חוזר המייפה את כוחו של 

   עו"דX לשם השלמת רישום הזכויות (נספח יד' לתצהיר התובעים).

 

- אין גם חולק כי העסקה דווחה לרשויות והתקבלו האישורים המתאימים בגין העסקה,

  לרבות העברת התחייבות בלתי חוזרת לחב' המשכנת ע"י עו"ד, עפ"י ייפוי הכוח

  הבלתי חוזר שקיבל מהתובעים.

 

נקודת המוצא הינה איפוא כי ייפוי הכוח ותצהירי ההעברה נחתמו תוך רצייה והבנה ואיש מהצדדים לא חלק על כך.

אי לכך, סוברים התובעים, כי חרף שלטענתם המדובר בעסקה כספית שהושלמה, הרי משמודה הנתבע שעסקינן בעסקת מתנה, ובהינתן שהצדדים פעלו בסופו של יום על פיה, הרי שאף לשיטת הנתבע, יש להידרש לתוקפה של עסקת המתנה.

 

מתנה גמורה או התחייבות לתת מתנה:

59.        סעיף 1 לחוק המתנה, התשכ"ט – 1968 (להלן: "חוק המתנה") קובע כי מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה וכי דבר המתנה יכול להיות ויהיה גם מקרקעין.

 

סעיף 6 לחוק המתנה קובע כי הבעלות בדבר מתנה עוברת במסירה  "והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון".

הקנייתה של זכות במקרקעין מוסדרת בחוק המקרקעין.

סעיף 7 לחוק המקרקעין קובע כי עסקה במקרקעין טעונה רישום וכל עוד לא נגמרה העסקה ברישום, רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה.

מכאן, שכל עוד לא הסתיימה העסקה ברישום, רואים אותה אך כהתחייבות ליתן מתנה.

 

60.        לשיטת התובע, היות והמדובר בזכויות חוזיות שאינן רשומות במרשם המקרקעין, הרי

שעסקינן בעסקת מתנה מוגמרת שעברה במסירה.

לא מצאתי לקבל טענה זו.

אין חולק כי העסקה בה מדובר היא במהותה עסקה במקרקעין, (היות והמדובר במקרקעין

מוסדרים).

סיווגה הינו לפי כוונת הצדדים בעת עריכתה. אי לכך, כל עוד לא הסתיימה העסקה ברישום

רואים אותה אך כהתחייבות ליתן מתנה.

התובעים עצמם סיווגו את עסקת המתנה כעסקת מתנה במקרקעין ואף פנו בעניין זה לטענתם, לעו"ד X, בדרישה כי יסיים את ביצוע העסקה ברישום הזכויות על שמם ברישומי המנהל תוך שימוש בייפוי הכוח.

 

המלומד ראבילו מתייחס לעניין זה בספרו וסבור כי גם עסקה בזכות חכירה יש לראותה כעסקה במקרקעין וכל עוד לא נגמרה ברישום, רואים אותה כהתחייבות בלבד (ר' ראבילו, חוק המתנה [מהדורה שנייה – 1996] – עמ'  403).

ודוק: אין עסקינן בעסקת מתנה בזכויות, הניתנת להשלמה גם בלא רישום בלשכת רישום המקרקעין, ובייחוד שעה שנטען כי כיום ניתן לרושמה בטאבו, כאשר אין חולק כי כיום הזכויות בנכס אינן רשומות בלשכת רישום המקרקעין.

 

אי לכך, הנני קובעת כי המדובר בהתחייבות לתת מתנה, המאפשרת לנותן המתנה לחזור בו ממנה, בהתקיים התנאים המזכים בכך בחוק המתנה.

 

האם הנתבע רשאי לחזור בו מהמתנה בגינה ניתן ייפוי כח בלתי חוזר:

61.        על התחייבות ליתן מתנה, להבדיל ממתנה שהושלמה, חל סע' 5 (ב) לחוק המתנה הקובע כי  "כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו". (ההדגשה שלי – א.ר.).

 

הכלל הוא איפוא שכל עוד לא הסתיימה העסקה ברישום, רשאי נותן המתנה לחזור בו מהתחייבות לתת מתנה, ואף אינו נדרש ליתן טעם או סיבה לחזרה מהמתנה (ר' והשווה ע"א 879/14 עמוס נחשון נ' יהודה נחשון – ניתן ביום 5.5.2016).

שני חריגים לכלל הם:

שינוי מצב של מקבל המתנה בהסתמך על ההתחייבות או ויתור בכתב של נותן המתנה על

הזכות לחזור בו מהמתנה.

 

62.        ויתור נותן המתנה על זכות החזרה ממנה שטרם השתכללה קניינית צריך להיות בכתב.

בפסיקה נידונה לא אחת השאלה האם ייפוי כח בלתי חוזר שנתן נותן המתנה למקבלה כמוהו כוויתור בכתב על זכות החזרה מההתחייבות.

בפסיקה נחלקו הדעות ואולם, הילכת בית המשפט העליון בפסיקה כיום היא שייפוי כח בלתי

חוזר מהווה ויתור בכתב על זכות נותן המתנה לחזור בו מהתחייבותו, זכות המוקנית לו בסעיף 5 (ב) לחוק. (ר' בע"מ 4778/17 פלוני נ' פלוני (2.8.17); ור' סיכום ההלכות בעניין, בין היתר את הפרשות העיקריות בע"א 404/04 סעתי נ' סעדי פ"ד מא (2), 477; ע"א 80/86 עניין טוקאן לעיל).

 

63.        בענייננו, כאמור אין חולק כי הנתבע חתם על ייפוי כח בלתי חוזר לטובת התובעים שנועד לאפשר את ביצוען של כל אותן פעולות הנדרשות להעברת הזכויות בנכס לידיהם.

חתימתו על מסמך זה מלמדת על כך שלא היה מעוניין לשמור בידו את האפשרות לחזור בו

מהסכם המתנה.

עדותו של עו"ד X– מי שכאמור ערך את הסכם המתנה – מהווה ראיה מחזקת לנטען.

מדבריו ניכר כי לא הייתה כל מניעה מלפעול על פיו לאלתר.

"ש ... נכון שא. חתם אצלך יחד עם אחיו על תצהירים של העברה ללא תמורה,

      נכון? על ייפוי כח בלתי חוזר, נכון? אתה יודע מה זה ייפוי כח בלתי חוזר ... אתה

      מסכים איתי? והמשחי"ם, נכון או לא?

 ת: כן.

 ש: נכון שברגע שא. חתם בפניך על המסמכים האלה, כן? התובעים חתמו בפניך,

       היה להם יסוד סביר להניח שהדירה הזו תירשם על שמם, נכון או לא?

 ת: ודאי.

  ש: נכון. ועכשיו הם יכלו גם יום אחרי זה למכור את הנכס לאדם שלישי ולהתחייב

         למכור את הזכות הזאת שלהם, יכלו או לא יכלו?

  ת: היה להם הסכם בתוקף".

(עמוד 60 לפרוט' מיום 14.6.2017).

 

64.        סיכומם של דברים, כאשר נותן המתנה חותם על הסכם מתנה ובצמוד אליו חותם על ייפוי כח בלתי חוזר, רואים בחתימה על ייפוי כוח בלתי חוזר משום וויתור על זכות החזרה של נותן המתנה לחזור בו מהתחייבותו בהתאם לחריג הקבוע בסע' 5 (ב') לחוק המתנה.

בענייננו, תצהירי ההעברה, שלשם ביצועם ניתן ייפוי הכח הבלתי חוזר, סותם בעניין זכות ההחזרה ואינו קובע דבר.

שניהם נערכו באותו מועד ובאף אחד מהם אין התייחסות לזכות החזרה המעוגנת בסע' 5 (ב) לחוק המתנה.

יתר על כן בייפוי הכח הבלתי חוזר עליו חתם הנתבע, צוין מפורשות כי לא תהא לו רשות לבטלו או לשנותו וכוחו יפה גם לאחר פטירתו (סע' 2 לייפויי הכח – נספח יד' לתצהיר התובעים).

בנסיבות אלה, ובהעדר ראיות סותרות, יש לראות בחתימה על ייפוי כח בלתי חוזר משום וויתור על זכות החזרה כאמור.

 

65.        מכאן כי אף אם ניתנה הודעת ביטול כדין (וספק רב אם זו אכן ניתנה לנוכח לשונה  "אני מעוניין לבטל את המתנה"), הרי שהודעה זו חסרת נפקות ותוקף לנוכח החריג הקבוע בסעיף 5 (ב) לחוק המתנה.

 

66.        לאור מסקנתי זו, איני נדרשת לשאלה אם נתקיים חריג ההסתמכות של שינוי מצבם של התובעים לרעה.

            עם זאת ולמעלה מן הדרוש, דומה כי גם חריג זה נתקיים בענייננו בהתחשב בכך שלמעלה

מ – 15 שנה התובעים מתגוררים בנכס לאחר שמכרו את ביתם, בנו על המגרש את ביתם ושילמו את המיסים בגינם.

 

התנהגות מחפירה:

הנתבע מנה בתצהירו שורה של סיבות שיש להראות בהן, לסברתו, "התנהגות מחפירה" המעניקות לו

הזכות לבטל את המתנה: הצגת מצג שווא בדבר משבר זוגי ומשפחתי עובר לחתימה על הסכם

המתנה; מעילה בכספי דמי השכירות שאמורים היו להתקבל בחשבונו; התנהלות  פסולה של הנתבע בעסקת מכר ורכישה שנעשתה עם בני הזוג פלד (להלן: "פרשת פלד"); מעילה בכספי תמורת מכר רכב מסוג פיג'ו.

 

אדון בטענות אלה אחת לאחת:

 

הטענה למצג שווא בדבר משבר משפחתי:

67.        מעדות הנתבע עצמו עולה כי לא מנימוק זה ביקש לבטל את עסקת המתנה אלא עקב "הגילויים האחרים" (ר' עדותו בעמ' 121, ש' 17-22).

            דומה כי המדובר בטעות "במניע", קרי: הסיבה החיצונית לעסקה שאינה נוגעת לעצם נשוא החוזה. הפסיקה התייחסה בספקנות רבה לטעות שכזו. ודוק: לא הועלתה טענה לביטול חוזה המתנה מחמת טעות או הטעייה לפי חוק החוזים ובנדון אף לא הוגשה תובענה לביטול חוזה מחמת פגם ברצון.

           

68.        למעלה מן הדרוש, דומה כי גם אין כל בסיס של ממש לטענה זו היות ומצאתי להאמין כי אכן התגלעו מחלוקות רבות בין התובע לאשתו עקב העדר הרישום:

 בעניין זה חזרה והעידה האישה כי אכן הפעילה לחצים על בעלה בנושא זה, ואף התחננה בפני הנתבע עצמו כי ימלא אחר התחייבותו:

            "כמה פעמים פניתי אליך [פונה לנתבע] והשתחוויתי לך ואמרת יהיה בסדר .... אני מכרתי בית, ושילמתי את כל הכסף לאדון מ. אני רוצה בית לי ולילדים שלי. מה עשית? היום הולך וחוזר באוגוסט. הולך וחוזר בראש השנה. ואז מה אמרתי לבעלי? על גופתי המתה אם הבית והזכויות לא נרשמים לי ולילדים שלי ..."

            (עמ' 139, ש' 20-23; עמ' 140, ש' 1-2 – הדגשה שלי – א.ר.).

            ובהמשך:

            ש: "אחרי ששילמתם את הכסף, לשיטתך, לא באת ואומרת אני רוצה את הדירה על שמי?

              ת: בטח שאמרתי לו. לא פעם ולא פעמיים ולא שלוש ולא ארבע ולא מאה. ברור. אבל מה לא 

                    קיבלתי תשובות ... אז חלפו איזה שנתיים שלוש, אמרתי לבעלי על גופתי המתה ושל

                     הילדים שלי. אני רוצה את הבית על השם שלנו. שילמתי את הכסף. אני רוצה את הבית.

                     ואז א. הלך ל - X, מ. היה ב - X, הלך אליו, אמר לו תקשיב, יש לי בעיה ...."

            (עמ' 140, ש' 16-23; עמ' 141 ש' 1-4).

           

            מאוחר יותר העידה כי  "עשיתי לו מהומה. איך לא? למכור בית, לשלם את הכסף ולהישאר             

                                                   בלי כלום, נראה לך נורמלי?"(עמ' 149, ש' 13-15).

כן העידה כי נושא זה הייתה המריבה היחידה המשמעותית בכל תקופת נישואיהם (עמ' 150, ש' 1-4).

           

69.        הנה כי כן, בנסיבות שבו מכרו הם את דירתם, העבירו את מרבית תמורתה לנתבע ובנו על המגרש את ביתם ואף על פי כן לא נרשמה הדירה על שמם, אך טבעי הוא  כי יתעוררו ויכוחים בין התובע לאשתו בעטיו של אחיו.

 

            אף גרסתו של הנתבע בנוגע לתיאור הדברים אינו עומד במבחן ההיגיון.

            ככל שאכן לטענתו המדובר במצג שווא לפיו נטען כי האישה לחצה עליו לדאוג לנכס על שמה ("אשתי רוצה שיהיה משהו על השם שלה כי אין לה שום דבר" – עמ' 110; ש' 6-7), אך טבעי הוא כי בטרם ייעתר למבוקשו, יברר עמו תחילה מה נעשה עם כספי תמורת מכר דירתם שזו עתה נמכרה.

            בעניין זה העיד הנתבע כי לא שאל אותו מאומה ביחס למה נעשה בכספים אלה כי   "הוא לא נכנס לחיים הפרטיים של אדם בנושא של כסף" (שם בעמ' 110, 111).

 

 

מעילה בכספי השכירות:

70.        בתצהירו טוען הנתבע כי פנה מס' רב של פעמים אל אחיו וביקש כי יציג בפניו דוח הכנסות מול הוצאות אל מול תדפיסי הבנק שהיו בידיו אך הלה התחמק ולא נתן לו כל הסברים.

            להערכתו, עד לחודש 09/2004, שלח התובע יד בכספו בסך של 100,000 ₪.

            הנתבע מפנה לתדפיסי חשבונו שסומנו כנספח יא' לתצהירו, מהם נלמד כביכול על העדר הפקדת דמי שכירות.

            דא עקא, עיון בדפי החשבון אינו מלמד מאומה שכן לדידם, לא הוצגה כל תשתית ראייתית בדבר גובה כספי דמי השכירות אשר אמורים היו להתקבל ומועדם.

            יתר על כן, בעדותו טוען כי הפקידה בבנק בו התנהל חשבונו היא זו אשר העירה את תשומת ליבו לכך כי לא מופקדים בחשבונו כספי השכירות (עמ' 121 לפרוט' מיום 14.6.2017, ש' 26-27).

            לא זו בלבד שגרסה זו לא הועלתה כלל לא בתצהירו ולא בכתבי בי-דין (אלא נטען שם כי החשד התעורר עקב שיחה אקראית בין אחיו לבין רואה החשבון שלו – ר' סע' 43 לכתב הגנתו מיום 6.10.2015), אלא שלא הובאה גם כל ראיה לנטען והפקידה גם לא זומנה להעיד על אותה שיחה.

            בעניין זה, אכן צודק ב"כ התובעים כי הנטל להוכיח התנהגות מחפירה מוטל על כתפי נותן המתנה. לא הובאה בפני כל תשתית ראייתית, ולו ראשית של ראיה כדי לבסס קיומה של התנהגות מחפירה.

 

פרשת פ.:

71.        המדובר בעסקה בה מכרו בני הזוג פ. את דירתם לנתבע כשמנגד רכשו דירה אחרת בתיווכו של התובע.

            שתי העסקאות בוצעו בשנת 1998 ונערכו ע"י עו"ד משותף.

            הוגשו תביעות הדדיות בקשר לשתי העסקאות והעניין הועבר לבוררות.

 

72.        ביום 15.11.2003 ניתן פסק בורר לפיו חויב הנתבע לשלם לבני הזוג פ. את יתרת התמורה עבור רכישת דירתם, בצירוף ריבית פיגורים ופיצוי מוסכם, בסך כולל של כ – 80,000 ₪.

            עוד נקבע בפסק הבוררות כי הסכום אשר נרשם בהסכם הרכישה בין בני הזוג פ. לבין הנתבע, איננו משקף נכונה את הסכום עליו הוסכם – שהינו סכום נמוך יותר.

 

73.        לטענת הנתבע, הוא לא ידע כלל על קיומם של ההליכים שהתנהלו בעניין זה למעט דיווח כללי לפיו התובע דיווח לו כי "צצה בעיה מסויימת" עם המוכרים, וכי אף על קיום הליך הבוררות לא ידע הוא.

            עוד לטענתו בתביעות יוצג הוא ע"י עו"ד X מבלי שידע על קיומן של התביעות או על ההליכים שהתנהלו בהן והוא אף לא היה בקשר עם עו"ד.

            לטענתו, הנתבע סירב לשלם את שכר הבורר ורק במהלך שנת 2007 גייסו בני הזוג פ. כסף לתשלום חלקו של הנתבע בשכרו של הבורר. בהמשך, יצרו בני הזוג פ. קשר עם הנתבע והוסכם על דרך הפשרה כי ישולם להם סכום של 100,000 ₪.

            עוד טען הנתבע כי התובע נטל לכיסו את סכום ההפרש שבין מחיר הרכישה כפי שנרשם בהסכם לבין המחיר לאשורו, בשווי של 7,000 דולר.

 

74.        התובע מכחיש את הנטען בדבר אי הידיעה על קיומם של ההליכים, לרבות הליך הבוררות ולשיטתו, לו, כמתווך, לא הייתה כל אחריות לבעיות שנוצרו בעסקת התיווך לרכישת דירתם של בני הזוג פ..

 

75.        לא מצאתי בנטען כדי להוות "התנהגות מחפירה" במובנו של החריג הקבוע בסע' 5 (ג) לחוק המתנה:

            ראשית – לא הוצגה בפני כל ראיה לנטען בדבר נטילת הסך של 7,000 דולר לכיסו.

            למעלה מן הצורך ייאמר כי דומה כי בסופו של יום, קבע הבורר את חיוב הנתבע בהתאם  ל"מחיר הנכון", וקיזז את סכומי התשלומים בהתאם.

 

76.        הטענה מתמקדת בעיקר באי יידועו בדבר ההליכים (ר' עמ' 10 לתצהירו) ורק במרומז נטען בשפה רפה כי עולה מפסק הדין התנהגות  "נכלולית" של התובע שנעשתה לכאורה בשמו "אשר פעל להכשיל את בני הזוג פ. בכל דרך אפשרית, סירב לשתף איתם פעולה, איים עליהם ועשק אותם בכל דרך אפשרית."

            לצד טענה כללית זו, אין כל פירוט בדבר מהותה של אותה "התנהגות נכלולית" והכיצד באה היא לידי ביטוי.

            בהעדר פירוט, לא ניתן להבין לאלו מקביעותיו של פסק הבוררות ניתן לייחס ל "רמאות" הנטענת שנעשתה לכאורה בשמו ולפיכך גם לא ניתן להידרש לטענה לגופה.

            לא מצאתי בעדותו של מר פ., אשר הובא מטעם הנתבע, כל תמיכה בטענת הנתבע בדבר הפעלת לחץ, איומים ועושק כנטען ולמעט הודאה בדבר רישום מחיר כוזב בחוזה המכר, עליו חתם בהסכמת בא כוחו ("עוה"ד אומר לי זה נהוג ככה, מתווכים, עניינים ..  – עמ' 179, ש' 19-22) לא העלה הוא כל טענה מסוג הטענות שיוחסו לתובע ע"י הנתבע.

            ודוק: בכל הנוגע לטענה המרכזית של  העדר האפשרות לרישום הזכויות של שם בני הזוג פ. – לא מצאתי לכאורה אישוש במימצאי פסק הבורר שעה שנפסק בפסק הבורר כי לתובע עצמו לא הייתה כל אחריות בקשר לעסקת רכישת הדירה של בני הזוג פ. בכל הקשור לפגמים ברישום הזכויות כמו גם לתיאור מצבה (סע' 9.10 לפסק הבורר, אשר צורף כנספח יד' לתצהיר הנתבע).

 

77.        כך או כך, לא שוכנעתי כי הנתבע לא ידע על קיומם של ההליכים שמנעו רישומו, שהרי יוצג במהלכם ע"י עו"ד כהודאתו.

            קשה לשער שעו"ד  יקבל עת עצמו את ייצוג לקוח מבלי שקיבל הסכמה מפורשת של מרשו.

            עו"ד Xלא נשאל ולו שאלה אחת הכיצד ייצג את מרשו, חרף שאישר כי ייצג את הנתבע מול בני הזוג פ. ואף הצהיר כי הכיר את הנתבע מאותה פרשה (עמ' 45 לפרוט' מיום 14.6.2017, ש' 14-23; עמ' 51, ש' 1-2).

            מר פ. אף הוא העיד, אם כי לא בבטחון, כי הוא סבור שהנתבע נכח אף הוא בישיבת הבוררות (עמ' 184 לפרוט', ש' 31).

 

78.        אף אם תמצי לומר כי יש ממש בטענות הנתבע, בכל הנוגע לשלוש העילות דלעיל (מצג שווא; מעילה בכספי השכירות ופרשת פ.) – הרי שדינן להידחות גם מנימוק אחר היות וכולן התרחשו עובר למועד יצירת ההתחייבות.

            ובמה דברים אמורים?

נקבע לא אחת כי ההתנהגות המחפירה אליה מכוון החריג שבסע' 5 (ג) לחוק המתנה, צריכה להתרחש לאחר יצירת ההתחייבות למתן מתנה, שהרי  "עם הנתינה, קמה ציפייה מצידו של הנותן, שהמקבל ינהג בנותן כראוי, ורק בשלב זה מתגבשת חובת תום הלב המוטל על המקבל ... לנהוג כלפי הנותן בהכרת תודה, בכבוד ובדרך ארץ, חובה שממנה נגזרת זכות הביטול מחמת התנהגות מחפירה." (ע"א 50/96 וייסר נ' שביט פ"ד נב (5) 797 – הדגשה לא במקור – א.ר.).

            משמע: אף אם היה ניתן לקבוע כי המעשים המיוחסים לתובע עולים כדי "התנהגות מחפירה" – ואין זו קביעתי - הרי משאלו התרחשו עובר למועד יצירת ההתחייבות, שאז טרם התגבשה הציפיה לחובת תום הלב שמכוחה, כאמור, קמה הזכות לביטול בהתאם לסע' 5 (ג) לחוק, הרי שדי בכך כדי לדחות את טענותיו בנדון.

 

רכב הפג'ו:

78.        לטענת הנתבע, בחודש 11/2013 רכש מכונית משומשת מסוג פיג'ו בסכום של כ – 40,000 ₪ שאמורה הייתה לשמש אותו בעת ביקוריו בארץ. את המכונית העמיד לרשותה של התובעת בתקופות בהן שהה בחו"ל.

            בחודש 05/2005 נודע לו כי התובע העביר את המכונית לבתו, ללא רשותו וללא הסכמתו, ולאחר מכן מכרה ותמורתה הועברה לכיסו.

 

79.        בעניין הבעלות על רכב זה, לא נתן הנתבע גרסה עקבית והועלו גרסאות שונות:

            כך למשל, טען בסע' 60א' לתצהירו כי רכש שתי מכוניות (מסוג וולבו ומסוג פיג'ו) "עבור התובעים."

            בחקירתו בדיון טען כזכור כי כספי תמורת מכר הדירה הקודמת שהופקדו בחשבונו, שימשו גם הם להחזרת ההלוואה שניתנה עבור רכישת מכונית זו (עמ' 127 לפרוט', ש' 8).

 

            הנה כי כן, לא הובהר מה היא גרסתו בעניין: האם הרכב ניתן כמתנה לתובע, או האם כהלוואה והאם זו אכן הושבה לו.

 

80.        באשר לשימוש בייפוי הכוח שבוטל – טענה זו נטענה בשפה רפה ולא נתמכה באסמכתא כדבעי.

מאידך, לא ניתן להתעלם מהעובדה שמנגד לא נתן התובע כל הסבר הכיצד בפועל מכר את הרכב תחת שמו הרשום של הנתבע.

            אף כי אינני מקלה ראש בטענה זו, ספק אם יש לראות בה כטענה המצדיקה חזרה מההתחייבות, שעה שלשיטת הנתבע, עניין המכירה נודע לו רק בשנת 2005, קרי: לאחר מועד ביטול ההתחייבות בשנת 2004 – כטענתו.

            ודוק: הנתבע לא טען כי גילה את אותה "התנהלות מחפירה" במהלך התקופה שחלפה מאז שחתם על ההסכם (בשנת 2004) ועד למועד בו הודיע על ביטולו (שלושה ימים לאחר החתימה על ההסכם, או למצער כעבור תשעה חודשים - המועד בו נמסר המכתב לעו"ד).

            משמע: עת ביקש הוא לבטל את התחייבותו על פי הסכם המתנה, לא ידע הוא על קיומה של אותה "התנהגות מחפירה" שבגינה זכאי הוא לחזור בו מהתחייבותו!

            ויודגש כי כל אשר עתר הוא בעניין רכיב זה הינו "פיצוי" על נזקו הנטען, אשר נאמד להערכתו בסך של 25,000 ₪ (ר' סע' 60ה' לתצהירו).

            יוטעם כי טענה לחיוב כספי אינה יכולה לעמוד כטענת קיזוז כנגד טענה קניינית, מה עוד שבעניין זה הודיע הנתבע כי מוותר הוא על כל סעד לו עתר בגין רכב זה, במסגרת תביעתו הנגדית (ר' סע' 6 לעיל).

 

81.        מכל מקום, הפסיקה פירשה התנהגות מחפירה כהתנהגות המצביעה על כפיות טובה או פגיעה בכבודו וברכושו של הנותן.

            משלא הוכח כאמור כי רכב הפיג'ו הינו אכן "רכושו" של הנתבע, ומשעפ"י הפסיקה יש לפרש את הביטוי  "התנהגות מחפירה" לפי המשמעות שיש ליתן  "על רקע מערכת היחסים שבין נותן המתנה ומקבל המתנה" ולא במשמעותו הרגילה (ר' עניין וייסר לעיל), אזי אף אם אכן נעשה שימוש בייפוי כוח, הרי שיש לפרשה על רקע מערכת היחסים הכוללת ששררה בין הצדדים וספק אם יש לראות בהתנהגות זו כהתנהגות המופנית ישירות כלפי הנתבע עצמו.

 

לסיכום:           

82.        בפסיקה נחלקו הדעות אם יש לפרש את חריג "ההתנהגות המחפירה" על דרך הצמצום או על דרך ההרחבה (ע"ג 350/96 וייסר נ' שביט, פ"ד נב (5), 797).

            במקרה דנן, גם לשיטתם של המרחיבים, אין לראות בטעמים שפורטו כדין התנהגות מחפירה.

 

            דומה כי ההתערערות ביחסים בין האחים נבעה ממניעים שלא נפרשו במלואם בפניי, ששורשה, ככל הנראה, בהתנהלות העסקית הקודמת ביניהם, אשר לא נחשפה במלואה, מטעמים השמורים עמם.

יהיו המניעים אשר יהיו, הלכה היא כי לא כל התערערות במערכת היחסים שבין הנותן למקבל תיחשב כהתנהגות מחפירה. (ר' והשווה ע"א 493/91 מזרחי נ' מזרחי פ"ד נ (1), 199, 206).

 

83.        אוסיף כי עדותו של הנתבע בעניין זה הותירה עלי רושם בלתי מהימן, וניכר בה אופיה המגמתי שכל מטרתה להטיל דופי בהתנהגות התובע, תוך התנערות מאחריותו בכל הקשור לניהול עסקיו וללא פירוט או צירוף ראיות מספקות.

            מדובר בעדות דלה שאין בה כדי לצקת תוכן ראייתי מספק לביטוי "התנהגות מחפירה" מצד התובע כלפיו.

            עצם העובדה שהנותן היה נמנע מלהתחייב כלפי המקבל לו ידע שהיחסים יתערערו – אין די בה (ע"א 350/96 לעיל, עמ' 812).

 

העולה מן המקובץ:

84.        לא עלה בידי הנתבע לשאת בנטל הרובץ עליו להוכחת התנהגות מחפירה, על כלל טעמיה.

            (על הכלל המטיל את נטל ההוכחה על הנותן – ר' ראבילו לעיל, בעמ' 336).

 

שיהוי:

85.        בסיכומיו העלה הנתבע טענת שיהוי שיש בה לסברתו כדי לגרום לנזק ראייתי.

            טענה זו הועלתה רק בסיכומיו ודי בכך כדי לדחותה.

            למעלה מן הדרוש אוסיף כי טענה זו דינה להידחות אף לגופה.      

כפי שהעיד עו"דX, שני הצדדים פנו אליו מס' פעמים והיו עמו בקשר שוטף בניסיון להביא   לפתרון מוסכם.

משמצא עו"ד  Xאת עצמו בניגוד עניינים, היפנה את שניהם יחדיו להגיש תובענות מתאימות והוא בעצמו פנה ב "טען ביניים" בביהמ"ש המחוזי (עמ' 51 לפרוט' מיום 14.6.2017, ש' 6-14).

בדומה היה על הנתבע עצמו להגיש תובענה מתאימה לביטול הסכם המתנה ככל שסבר שקמה לו עילה לביטולו.

 

התוצאה:

86.        בין מכוח עסקת המכר ובין מכוח הסכם המתנה – התובענה מתקבלת.

אשר על כן, ניתן בזאת פסק דין הצהרתי לפיו יוצהר כי התובעים הינם בעלי הזכויות בנכס ב - X, הבנוי על מגרש .... והידוע כגוש ..... חלקה .....

 

87.        בשים לב להתנהלות התובעים במהלך כל ההליכים, שעה ששוב ושוב ביקשו לתקן את כתבי טענותיהם, כאשר מלוא ראיותיהם הוגש לבסוף רק במסגרת תצהיר עדותם הראשית, ובשים לב כי אין חולק כי יחסי הצדדים היו בעבר תקינים והרמונים בטרם פרץ הסכסוך בין האחים, ובתקווה כי פסק הדין לא יהיה סוף פסוק וטוב ויעשה התובע, אם ימצא דרך, לפנים משורת הדין, לקירוב לבבות בינו לבין אחיו, לפיכך, לא מצאתי ליתן צו להוצאות.

 

ניתנה היום, כ"ב אייר תשע"ט, 27 מאי 2019, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

           פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת מלוא פרטי הזיהוי של הצדדים ובני משפחתם.

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ