פסק הדין בנושא זכויות מסוימות (15%) לאישה בדירה שנרכשה על ידי בעלה קודם לנישואין

ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בפתח תקווה שניתן בתמ"ש 48854-07-15 ביום 10.6.20 (כב' השופטת מ. אליהו), במסגרתו נדחתה תביעת המערערת למתן סעד הצהרתי לפיו היא בעלת מחצית הזכויות בדירה בפתח תקווה, אשר נרשמה (בשלמות) ע"ש המשיב עוד קודם למועד נישואי הצדדים.

הרקע למחלוקת ופסיקת בית משפט קמא

1. הצדדים הכירו בשנת 1992, כאשר המערערת היתה רווקה והמשיב היה נשוי ואב לשלושה ילדים.

ביום 4.7.97 נולדה בתם של הצדדים, כאמור אותה עת עוד היה המשיב נשוי לאחרת.

ביום 11.2.98 התגרש המשיב מאשתו הראשונה, ביום 3.7.02 נישאו הצדדים זל"ז.

במהלך שנת 1990, עוד קודם להיכרות הצדדים רכש המשיב דירת פנטהאוז בפתח תקווה (להלן- הדירה) הצדדים התגוררו בדירה עוד טרם לנישואיהם. 

2. התביעה הוגשה ע"י  המערערת ביום 23.7.15. לטענתה, הצדדים התגוררו בדירה משנת 1998, המשיב הציג בפניה מצג לפיו הדירה  משותפת להם, הצדדים ניהלו משק בית משותף, אם כי המשיב הוא זה שאחראי לעיקר ההתנהלות הכלכלית בבית, אמר למערערת להפקיד לידיו את משכורתה והעביר לידיה סך קצוב מדי חודש, לטענת המערערת המשיב הסתיר הכנסותיו ממנה ועיקר הכנסותיו הגבוהות באו לו מעבודתו כמלווה בריבית.  לטענת המשיב, הצדדים אמנם התגוררו בדירה משך 16 שנה אך לא ניהלו משק בית משותף. מעולם לא הציג מצג לפיו הזכויות בדירה משותפות. בהתאם לחוק יחסי ממון לא חל שיתוף בדירה שנרכשה ונרשמה על שמו קודם לנישואי הצדדים.

3. בפסק דינו של בית משפט קמא נקבע כי הצדדים התגוררו יחד בדירה עד חודש יולי 2015 (מאז ועד היום מתגוררת המערערת בדירה, אחר שהמשיב עזב את הדירה ועבר להתגורר עם אחרת, כך למצער לטענת המערערת). נקבע כי מועד הקרע הינו 23.7.15, היינו מועד הגשת התביעה. כאן יוער כי בדיון קד"ע שנערך ביום 23.11.20 נאמר כי הצדדים עודם מתגוררים שניהם בדירה.

המערערת ויתרה על טענתה לחלוקה בלתי שיויונית של נכסי הצדדים (ראו סע' 19 לפסק הדין), ונקבע כי כל הנכסים שנצברו מיום 3.7.02 ועד ליום הקרע, 23.7.15, למעט הדירה, הם משותפים, כן נקבע כי המערערת אינה שותפה לחובו של המשיב בסך של 405,000 ₪.

ביחס לדירה נקבע כי אף שמדובר בתקופה ארוכה בה התגוררו הצדדים בדירה, משך 16 שנה, אין בכך בלבד, גם לא בעצם ניהול משק הבית וגידול ילדם המשותף וילדיו של המשיב, כדי ללמד על כוונת שיתוף, או קיומו של "דבר מה נוסף" מכוחו ניתן לקבוע כי המערערת בעלת מחצית הזכויות הדירה. נקבע כי אין להניח שהמערערת סברה כי תקבל כ"לאחר יד" מחצית מזכויות הדירה, מה גם שהתנהלות המשיב משך שנות הנישואין, אשר התנהג כרווק, ושיקר למערערת במצח נחושה כבר בתחילת ההיכרות ביניהם, יכלה ללמד את המערערת כי אין לה כל זכויות בדירה השייכת  למשיב עוד קודם להיכרותם, ולמצער היה עליה לתעד התחייבויותיו הנטענות של המשיב. לא התקבלה טענת ההסתמכות של המערערת, לפיה, כטענתה, לא רכשה דירה לעצמה מתוך הסתמכותה כי הדירה משותפת לצדדים, מאידך יש להתחשב בכך שהוענקה לה קורת גג משך שנים רבות. לא הוכחו השקעות של המערערת בדירה. מכאן כי לא הוכח "דבר מה נוסף" כנדרש בדין.