1. בפני תביעתו של תושב כפר לאקף עם סיום עבודתו במפעל לייצור רהיטים הממוקם באזור התעשייה בעמנואל.
התשתית העובדתית
ה"שריפה" ה"פריצה" והחובות הרישומיות המוטלות על המעסיקות
2. את פסק דין זה מצאתי לנכון לפתוח, בשל חשיבות הדברים, בהתייחסות למשמעות השריפה שארעה במפעל הנתבעות ביום 27.6.09, שריפה ששני הצדדים הירבו להתייחס אליה במהלך ההתדיינות. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי השריפה אכן התרחשה, אך הייתה גם הייתה מחלוקת ביחס לטענת הנתבעות כי השריפה הקשתה עליהן להתחקות אחר מסמכים הנוגעים להעסקת התובע, שעלו, כך לפי הטענה, באש.
איני מקבל את טענות הנתבעות לפיה נוכח האמור נבצר מהן להציגם במסגרת הליך משפטי זה. להלן נימוקי לדחיית טענה זו:
ראשית בתצהיר הנתבעות מצאתי גרסה נוספת ושונה לחלוטין לסיבות "העלמותם" של מרבית הרישומים הנוגעים להעסקת התובע. נטען בסעיף 4 כי:
"נוכח פריצה שארעה במפעלי הנתבעת בה נגנבו מחשבים וחפצים נוספים... לא נשאר בידי הנתבעת מידע ותיעוד רלוונטי הנוגע לתובע".
התקשיתי לתת אמון בטענת "הפריצה", שכן זו כלל לא נזכרה בכתב ההגנה. תיאור הפריצה בתצהיר הנתבעת הוא סתמי ומעורפל. אין ציון של התאריך בו אירעה הפריצה. לא צורפו מסמכים משטרתיים או אחרים הנוגעים לאותה פריצה. דומה שאף הנתבעות הבינו במהלך ההתדיינות שטענה עובדתית זו הינה קלושה, וזנחו אותה לחלוטין בסיכומיהם;
שנית נכון הדבר שבתצהיר הנתבעות נאמר שהמסמכים חסרים לא רק בגלל אותה פריצה אלא גם בגלל שריפה (סעיף 5) אך ניתן היה לצפות מהנתבעות שיפרטו ויסבירו מה חסר להן עקב הפריצה, ומה חסר להן עקב השריפה. אציין בהקשר זה כי טענת הנתבעות כי "כל המפעל נשרף" (עמ' 13 ש' 21) אינה מתיישבת עם הצהרתן כי ימים בודדים לאחר השריפה חזר המפעל לעבוד (עמ' 13 ש' 25). לכל הפחות היה מקום שבית הדין יקבל הסבר לקושיה זו, הסבר שלא ניתן;
שלישית לא ברור לי (והנתבעות לא הסבירו) הכיצד הצליחו לשחזר דווקא אותם מסמכים שהגישו לנו, ומדוע אחרים נעלמו. מדוע נמצא תלוש מרץ 2009 למשל, ולא נמצא תלוש ינואר 2009? בהעדר הסבר כלשהו לעניין זה, אינו יכולים לשלול באופן מוחלט את טענת התובע שהנתבעות בחרו להציג לבית הדין מסמכים בצורה סלקטיבית, כדי לתמוך בטענותיהן;
רביעית לא ברור (והנתבעות לא הסבירו) האם נשמרו גיבויים של מסמכי העסקה על מחשבים שמחוץ למפעל, למשל לצרכי הנהלת חשבונות. לא ברור גם האם נשמרו גיבויים של אותם מסמכי ברשת האינטרנט, או בכל פורמט אחר כמקובל בימינו, והאם לא ניתן היה לפנות למשל למס הכנסה ולביטוח הלאומי, כפי שהדבר נעשה בתיקים רבים המתנהלים בבית דין זה, ולקבל מהם נתונים אודות תנאי העסקתו של התובע? ומדוע לא פנו הנתבעות לבנק וקיבלו צילום של ההמחאות באמצעותן שילמו לכאורה לתובע את שכרו לאורך כל תקופת עבודתו?
3. לדעתי, ראוי להציב גבוה את רף ההוכחה הנדרש ממעסיק הטוען שמסמכי העסקתו של עובד מסויים נעלמו לו, ואין לו גיבוי או דרך אחרת לשחזר את הנתונים שהיו כלולים בהם. בית דין זה צריך להזהר מאד ממתן חותמת הכשר לכך שבתיקים רבים מעבידים יוכלו לטעון טענה כללית בדבר פריצה/שריפה/מחיקה, שתוביל אוטומטית למתן פטור לאותם מעסיקים מעמידה מן הנטל המוטל עליהם, על פי חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 ועל פי חוקים נוספים, לבצע רישום מדוקדק של התשלומים המשולמים לכל עובד. כך ככלל, ושבעתיים בתיקים כמו זה בו עסקינן, בהם מועסקים פלסטינים על ידי ישראלים, ולכן קיימים בהם בדרך כלל פערי כוחות גדולים במיוחד בין העובדים למעסיקיהם (השוו: בג"צ 5666/03 בג"צ 5666/03 עמותת קו לעובד נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פד"י סב (3) 264 (2007)). אוסיף שלדעתי ההקפדה המיוחדת על החובות הרישומיות בתיקים כמו זה מתחייבת גם בשל קיומו המובנה של "הדפיציט הדמוקרטי", כהגדרתו של המלומד פרופ' גיא מונדלק, על החשש שהוא מגלם בחובו שנוכח העובדה שהעובדים בהם מדובר אינם שותפים לתהליך הדמוקרטי שבו מעוצבים ההסדרים המשפטיים המשפיעים עליהם, לא קיימת הגנה מספקת על זכויותיהם (גיא מונדלק, עובדים או זרים בישראל? "חוזה התשתית" והדפיציט הדמוקרטי, עיוני משפט כז (2) 423)).
4. נוכח כל האמור, דעתי היא שלעניין ההכרעה בכל העניינים השנויים במחלוקת בתיק זה, אין מקום שאתן משקל כלשהו לטענת הנתבעות כי מסמכים הנוגעים להעסקת התובע "נעלמו" להם ושוחזרו אך באופן חלקי. הנכון הוא שאצא מנקודת הנחה שהנתבעות לא עמדו בחובות הרישומיות המוטלות עליהם (למשמעות אי עמידת מעביד בחובות הרישומיות, ראו במיוחד ע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון (1988) נ' אלי אפרים (12.1.08)), וכך אעשה.
זהות המעסיקה
5. בסיכומי הנתבעות נטען שהתובע הועסק אך ורק על ידי הנתבעת 2, ולא על ידי הנתבעת 1, ולכן יש מקום שאדחה את התביעה נגד נתבעת זו. איני מקבל טענה זו. המדובר בטענה כבושה, שכלל לא הועלתה על ידי הנתבעות בכתב הגנתן. די בכך כדי שאדחה את הטענה, אך לכך אוסיף שמר כהן אישר בחקירתו הנגדית שהנתבעת 1 היא בבעלותו ואילו הנתבעת 2 הינה בבעלות בנו (עמ' 13 ש' 3) וכן אישר שעל גבי דו"חות הנוכחות של התובע ועובדים אחרים נרשם שמה של הנתבעת 1, אך טען שמדובר בעניין "טכני" בלבד, שכן לשיטתו שם המעסיקה הינו כפי שמופיע על התלושים, דהיינו הנתבעת 2. ואכן, בכותרת דו"חות הנוכחות של התובע שצורפו לתצהיר כהן מצאנו את שמה של הנתבעת 1, ולעומת זאת דווקא שמה של הנתבעת 2 נעדר. ואם לא די בכל האמור, הודה מר כהן שהוא מנהלן של שתי הנתבעות כאחת (סעיף 2 לתצהירו) וכי ההפרדה בין שתי הנתבעות היא סוג של פיקציה, שכן הנתבעת 2 היא "חברת כוח האדם" המעסיקה את כל העובדים במפעל בעוד שהוא עצמו מועסק על ידי הנתבעת 1 (עמ' 14 ש' 17).
נוכח כל האמור, אני קובע שהנתבעות היו מעסיקותיו של התובע במשותף.
תקופת ההעסקה והיקף ההעסקה
6. לטענת התובע, הוא עבד במשרה מלאה אצל הנתבעות החל מינואר 2007 ועד ליום 27.6.09 (לעניין המתכונת המדוייקת של עבודתו ראו עדותו עמ' 10 ש' 15 ואילך).
חיפשתי וחיפשתי בכתב ההגנה ולא מצאתי כל התייחסות מצד הנתבעות ליום התחלת עבודת התובע, וסיומה. כל שנטען בכתב ההגנה הוא שהתובע עבד "מספר חודשים" לאחר מכן "נעלם ללמעלה משנה" ולאחר מכן "חזר לעבוד ללא הודעה מוקדמת". כמובן שאיני יכול להתייחס ברצינות לטענות הגנה כלליות ובלתי מפורטות שכאלה. יתירה מזאת, בתצהיר עדות הראשית "נעלמה" לחלוטין טענת הנתבעות לפיה התובע "נעלם ללמעלה משנה". כל שנאמר בו, שוב מבלי לפרט בכלל, הוא ש"התובע לא היה עובד קבוע" ו"הועסק על פי צרכים משתנים". לכל זאת אוסיף כי על פי חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) תשס"ב-2002, נדרש המעסיק למסור לעובד בין היתר את מועד תחילת עבודתו. ככל שלא עשה כן, עליו הנטל להוכיח את העניין השנוי במחלוקת (סעיף 5א לחוק).