תיק רבני
בית דין רבני אזורי חיפה
|
589004-1
12/12/2013
|
בפני השופט:
1. הרב דניאל אדרי - אב"ד
2. הרב אייל יוסף
3. הרב דוד בר שלטון
|
| - נגד - |
התובע:
פלונית
עו"ד לאה ציגנלאוב
|
הנתבע:
פלוני
עו"ד רות (לבר) פורשנר
|
| פסק-דין |
לפנינו תביעת כתובה.
העובדות
הצדדים חרשים אילמים ונישאו כדמו"י ביום כ"א אלול תשנ"ג (7.9.93) בכתובת חרש ע"י בי"ד של שלושה רבנים. לצדדים שתי בנות. הצדדים התדיינו בבית הדין ע"י מתורגמן לשפת הסימנים בתביעת הבעל לגירושין ובכרוך לה תביעה לחלוקת הרכוש ומנגד בתביעת האשה לכתובה. תביעת האשה למזונות הבנות נידונה בבית המשפט.
הבעל פתח בתביעת גירושין עוד ביום ג' טבת תשס"ד (28.12.03), וביום כ"א סיון תשס"ד (10.5.04) התקיים דיון. הבעל ביקש לחזור לשלוםבית האשה הסכימה הצדדים חזרו לשלוםבית. לאחר כחמש שנים (ביום כ"ב כסלו תשס"ט 19.12.08)בעקבות מקרה אלימות בבית התלוננה האשה על הבעל. המשטרה הרחיקה את הבעל מהבית. שלושה ימים אח"כ, ביום כ"ד כסלו תשס"ט (21.12.08), ביקשה האשה צו הרחקה מבית המשפט כנגד הבעל. הבעל הסכים לעזוב את הבית. הרקע למריבה ולצו ההרחקה מתואר בתסקיר של שרותי הרווחה: האשה הייתה משתמשת במחשב והבעל חשד שהיא מתכתבת עם גברים וביקש הוא להשתמש במחשב. האשה לא נתנה לו כי חשדה שהוא רוצה להתכתב עם חברתו [ב א'] ואז פרצה מריבה ביניהם. בנוסף מתואר בתסקיר כי לצדדים מערכת יחסים קשה וחילוקי דעות רבים עם מעורבות של ההורים.
ביום ז' אדר תשס"ט (3.3.09) התקיים לצדדים דיון בבית המשפט לענייני משפחה בעניין מזונות הבנו. בדיון ניסה בית המשפט להגיע עם הצדדים להסכמות, וכך נכתב בפרוטוקול בית המשפט:
"מוסכם עלינו כי הצדדים יתגרשו זמ"ז בג"פ בהקדם האפשרי בבית הדין הרבני. במעמד סידור הגט ובכפוף לביצועו תוותר האשה על כתובתה וכו' לאשה תהיה הזכות הבלעדית להחזיק בדירה וכו' עד הגיע הבת [ש'] לגיל 20 וכו'." האשה חתמה על ההסכם ואילו הבעל לא חתם על ההסכם ואף התנגד לו.
ביום כ"ה אייר תשס"ט (19.5.09) חידש הבעל את תביעת הגירושין. התקיימו כמה דיונים בתביעת הגירושין של הבעל. לטענת הבעל, האשה לא מתפקדת כאשה: לא מבשלת, לא מנקה את הבית ונוהגת לשבת מול המחשב שעות רבות וליצור קשר עם גברים אחרים, כך שהוא נאלץ להיות תלוי בהוריו ולבלות שעות רבות בביתם. לדבריו לאשה יש חבר. בנוסף טען הבעל כי האשה נוהגת להכות אותו ולזרוק עליו חפצים. האשה הסכימה להתגרש וטענה שלבעל יש חברה בשם [ב' א'] עוד מתחילת הנישואין. עוד טענה שהבעל עזב אותה מסוף שנת 2008 לטובת [ב' א'] שאף הרביצה לה כדי שתעזוב אותו.
בדיון מיום י"ט תמוז תש"ע (1.7.10) ניתנה החלטה ע"י בית הדין כי על האשה להודיע לבית הדין אם יש לה הוכחות לביסוס טענתה כי הבעל חי עם אשה אחרת. בית הדין הורה לאשה להזמין את [ב' א'] לדיון אולם [ב' א'] לא הופיעה לדיון.
ביום כ' סיון תשע"ב (10.6.12) התקיים דיון בתביעת חלוקת הרכוש. הצדדים חתמו על הסכם בעניין הדירה והסכימו שעניין הכתובה יידון לאחר הגט. באותו יום ניתן גם פסק דין לגירושין. הצדדים התגרשו בבית הדין ביום א' תמוז תשע"ב (21.6.12) בגט חרש.
ביום י"א אייר תשע"ג (21.4.13) התקיים דיון בתביעת האשה לכתובה. סך הכתובה מאתיים זוז ועוד 18,000 ש"ח. הדיון נסב על טענת האשה כי לבעל יש חברה בשם [ב' א'] שאתה הוא חי היום. הבעל הכחיש. ב"כ האשה הציגה תמונה של הבעל עם החברה [ב' א'] בשמחת בר המצווה של בן הצדדים. עוד טענה האשה כי חברתו של הבעל הרביצה לה כדי שתעזוב את בעלה. הבעל הכחיש וטען שהאשה מתכתבת עם גברים. בסופו של דיון הצדדים התבקשו להגיש סיכומים, וקיבלו בקניין כל הכרעה של בית הדין בעניין הכתובה לפי שיקול דעת רחב של בית הדין.
ב"כ הצדדים הגישו סיכומים. ב"כ האשה טענה לחיוב כתובה הואיל ולבעל הייתה חברה בשם [ב' א'] עוד קודם ההרחקה והוא שש על ההרחקה כדי לחיות עמה. עוד טענה כי פרוטוקול של בית המשפט מיום ז' באדר תשס"ט (3.3.2009) שבו נכתב כי האשה מוותרת על כתובתה ולאשה הזכות לגור בדירה הייתה רק הצעה של בית המשפט ולא היו הסכמות, והבעל לא הסכים להצעה זו.
ב"כ הבעל טען שההחלטה להתגרש הייתה של שניהם והסכמה זו שוללת את זכאותה לכתובה. עוד טען ב"כ הבעל כי האשה הייתה נוהגת להתכתב עם גברים אחרים בפייסבוק.
דיון
תביעות גירושין הן של הבעל. בטענות הבעל אין עילה מוכחת לגירושין. ע"פ הנראה לבית הדין האשה לא רצתה להתגרש אלא רק הסכימה לגירושין לאחר תביעות הבעל ולאחר שסברה כי יש לו חברה בשם [ב' א'] שהוא אתה בקשר עוד מזמן הנישואין. האשה לא הוכיחה כי לבעל מערכת יחסים עם [ב' א'] עוד בזמן הנישואין וגם לא בזמן הפירוד. גם הבעל לא הוכיח את טענתו כי האשה מתכתבת עם גברים.
לדעתי, קשה לעמוד במקרה זה מי אשם בגירושין, הואיל והצדדים חרשים אילמים, וידוע כי בנישואי חרשים אלימים החשדות בין בני הזוג גבוהים מאוד, ומקרה המריבה המתואר בתסקיר שירותי הרווחה - שהוביל לתלונה במשטרה ולהרחקת הבעל שלא חזר עוד הבייתה - הוא קלאסי לחרשים אילמים.
נמצא כי נידון זה עוסק במקרה של תביעת גירושין של הבעל כשאין לבעל עילה לגירושין. גם אם האשה מסכימה להתגרש לא הפסידה את כתובתה. בכגון זה אין צריך למודעי כי בעל החפץ בגירושין ואין לו עילה לגירושין, שחייב בכתובת אשתו - גם אם האשה מסכימה לגירושין מכוח הנסיבות.
כתובת חרשת
הצדדים בנ"ד חרשים אילמים. בגמ' יבמות קיג א מבואר שחכמים לא תקנו כתובה לחרשת, ואם ב"ד הם שהשיאו את החרשת וכתבו לה כתובה על נכסיו, נוטלת כל מה שכתבו לה ב"ד. בגמ' מובא מעשה "בההוא חרש דהוה בשבבותיה דרב מלכיו אנסביה איתתא וכתב לה ארבע מאה זוזי מנכסיה אמר רבא מאן חכים כרב מלכיו דגברא רבה הוא קסבר אילו רצה שפחה לשמשו מי לא זבנינן כ"ש הכא דאיכא תרתי". ובשו"ע אה"ע סימן סז' סעיף י' נפסק: "חרש או שוטה שנשאו נשים אע"פ שנתפקח החרש ונשטפה השוטה אין לשניהם עליהם כלום וכו' ואם ב"ד הם שהשיאו החרש וכתבו לה כתובה על נכסיו נוטלת כל מה שכתבו לה ב"ד" וכו'. עיין בפת"ש אה"ע סימן קכא' ס"ק ז' בשם הצמח צדק סי' סח ובמלאכת חרש חלק ה' אות מז ע"פ הצ"צ הנ"ל והנחלת שבעה במהדורא בתרא ובשו"ת גינת ורדים והלכות קטנות שהתחייבות בכתובת חרש היא מעשה ב"ד. ולדעת המים חיים סימן לז בשם אביו ובדברי מלכיאל חלק א' סי' פב שהחיוב הוא של החרש עצמו שמתחייב בכתובה ע"י בית הדין והוא חיוב גמור. נמצא בין אם נאמר שהחיוב הוא של החרש ובין אם נאמר שהחיוב נעשה ע"י בית הדין, הרי חיוב הכתובה הוא חיוב גמור. בנ"ד הצדדים נשאו כדמו"י ע"י ב"ד של שלושה רבנים החתומים על הכתובה וא"כ הכתובה נעשתה כדין.
בנוסף, בפסק דין אחר המתיר לגייר חרשת אילמת כתבתי שהיום ייתכן שיש לחרשים אילמים דין של פיקחים הואיל וע"י מכשירי שמיעה או שפת הסימנים מצליחים לתקשר עם העולם, יודעים לערוך קניות לעצמם, ויש להם חשבון בנק וכדו'. הרי שכל התחייבות שלהם היא התחייבות גמורה.
מאתיים זוז