כללי
1. מר זאכי סבאח (להלן - "
התובע"), תושב הכפר עיסוויה שבמזרח ירושלים, עסק במשך שנים, ללא רישיון, ברוכלות באמצעות עגלה לממכר כעכים באזור שער יפו שבירושלים. בגין פעילותו זו נרשמו לו מפעם לפעם על ידי פקחי עיריית ירושלים דו"חות (ברירת קנס). הואיל והצטברו נגדו דו"חות רבים שלא שולמו, נשפט התובע פעמים רבות, בהעדרו, בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים והושתו עליו בכל פעם קנסות כספיים או ימי מאסר תמורתם. הואיל והקנסות לא שולמו, הוצאו כנגד התובע פקודות מאסר לתקופה כוללת של כ-11 חודשים, והתובע ריצה תקופת מאסר זו במלואה.
בתביעה דנן טוען התובע, כי מאסרו לא היה כדין ולפיכך על הנתבעים לפצותו על הנזקים השונים שנגרמו לו בגין תקופת המאסר הארוכה, ובראשם, שלילת חירותו. ביסוד הטענה בדבר אי חוקיות המאסר עומדת העובדה, שלא הומצאו לידי התובע גזרי הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים ולא נימסרה לו כל התראה בטרם ביצוע פקודות המאסר שהוצאו כנגדו, בניגוד לקבוע בסעיף 129א(ג) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן - "
חוק סדר הדין הפלילי"). לטענת התובע, רשלנותם של הנתבעים שללה ממנו את האפשרות לפעול כאדם חופשי למניעת מאסרו. לדבריו, הואיל ומאמציו לשחרורו מן הכלא במהלך תקופת מאסרו עלו בתוהו, על הנתבעים לפצותו בגין תקופה המאסר כולה. עוד טוען התובע, כי 20 ימים מתוך תקופת המאסר מהווים כפל מאסר, הואיל ובגין אחת מפקודות המאסר שהוצאו נגדו, הוא שהה במאסר במשך 40 ימים במקום 20 ימים שננקבו בפקודה. כן טוען התובע, כי שהה במאסר בלתי חוקי למשך 5 שעות ביום 28.9.04 (לאחר תום מאסרו).
2. התביעה הוגשה במקור נגד מדינת ישראל (להלן - "
המדינה"), משטרת ישראל (להלן - "
המשטרה") ושירות בתי הסוהר (להלן - "
שב"ס") וכן נגד עיריית ירושלים (להלן - "
העירייה") ויוסף משה בן יאיר (להלן - "
בן יאיר"), אשר היה בתקופה הרלוונטית לתביעה זו מפקד יחידת ההוצאה לפועל במחוז ירושלים של המשטרה בדרגת רב פקד. ביום 16.1.06 נמחקו העירייה ובן יאיר מן התביעה, לבקשת התובע. ביום 6.8.06 שלחה המדינה לעירייה הודעה לצד שלישי. בהודעה זו נטען, כי עובדי בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, שהם עובדי העירייה, לא מילאו את חובתם ליתן לתובע התראה טרם ביצוע פקודות המאסר. כן נטען, כי גורמי התביעה של העירייה התרשלו באופן ניהול ההליך המשפטי ופקחי העירייה לא המציאו את הדו"חות שנרשמו לידיו של התובע.
העובדות הרלוונטיות
3. כאמור, בגין עיסוקו של התובע ברוכלות ללא רישיון, מעשה המהווה עבירה על הוראת סעיף 2 לחוק עזר לירושלים (רוכלים), תשכ"ב-1962, רשמו לו פקחי העירייה דו"חות רבים מסוג ברירת קנס בהתאם לסעיף 222 לחוק סדר הדין הפלילי. לטענת התובע, המוכחשת על ידי העירייה, חלק ניכר מדו"חות אלה לא נמסרו לידיו ועל כן כלל לא ידע עליהם.
4. הואיל והדו"חות לא שולמו, ובהתאם להוראת סעיף 224 לחוק סדר הדין הפלילי, ראה בית המשפט לעניינים מקומיים את הדו"חות שנמסרו לתובע כאילו היו הזמנות למשפט שהומצאו לו כדין. התובע לא התייצב לדיונים בעניינו בבית המשפט לעניינים מקומיים ובהתאם לסעיף 240(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי ראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו נגדו. התובע הורשע על ידי בית המשפט פעמים רבות, ובכל פעם נגזר דינו לתשלום קנס או לריצוי מאסר תמורתו. גזרי הדין בעניינו של התובע לא נשלחו אליו בדואר רשום, כמתחייב מן הקבוע בסעיף 237(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי, אלא בדואר רגיל. התובע טוען, כי לא קיבל את גזרי הדין ולא ידע עליהם. משלא שולמו הקנסות שהוטלו על התובע, הוצאו נגדו למעלה מ-30 פקודות מאסר, הראשונה ביום 1.1.03 והאחרונה ביום 6.1.03.
5. כיום אין חולק, כי לא נשלחו לתובע התראות טרם ביצוע פקודות המאסר, וזאת בניגוד לקבוע בסעיף 129א(ג) לחוק סדר הדין הפלילי, לפיו חובה היה ליתן לתובע התראה בכתב על כך, לפחות 14 ימים מראש. חרף זאת, נאסר התובע ביום 12.1.03, ללא כל התראה מראש, לאחר שבאותו יום הבחין בו בן יאיר, אשר נסע ברכבו באזור שער יפו, כשהוא עומד ליד עגלת הכעכים. בן יאיר הכיר את התובע מתפקידו הקודם כראש לשכת סיור ומבצעים בעיר העתיקה וידע כי פקודות מאסר רבות תלויות ועומדות נגדו. בן יאיר ניגש אל התובע וביקש ממנו להתלוות אליו למשרדו במגרש הרוסים. במגרש הרוסים, לאחר שהיו בידיו פקודות המאסר, עצר בן יאיר את התובע. התובע טוען, כי ביקש מבן יאיר להביאו בפני שופט בטרם יישלח למאסר, אולם בקשתו לא נענתה.
6. התובע, נשוי ואב לילדים, נשלח לתקופת מאסר מצטברת של 341 יום. בתחילה נכלא התובע בבית המעצר במגרש הרוסים, משם הועבר לאחר מספר ימים לבית המעצר ניצן ברמלה, וכעבור כשבועיים נשלח להמשך ריצוי המאסר בבית הסוהר "אהלי קידר" בבאר שבע. בסעיפים 28-27 לתצהירו מתאר התובע את תנאי המאסר כדלהלן:
" ... בכלא שהיתי באגף הסגור, בתא בגודל של כ-20 מ"ר עם עוד כעשרה אסירים, אשר רובם ככולם אסירים קשים ו/או מסוכנים ביותר וכל זאת בגין ביצוע עבירה 'חמורה' של מכירת בייגלה ללא קבלת רישיון רוכלות ...
אני מציין את האבסורד שבמאסרי, בין היתר גם בשל העובדה כי האסירים האחרים עימם שהיתי, לא האמינו לי שנאסרתי לשנה שלמה בעוון מכירת בייגלה, והיו שחשדו שאני 'שתול', דהיינו עובד בשירות המשטרה/שב"ס בנסיון להוציא מודיעין על אסירים. בשל תחושה זו של האסירים חייתי כל הזמן בתחושה של פחד ונקלעתי לא אחת לסכסוכים ומריבות בעל כורחי...." .
ביום 8.12.03 סיים התובע לרצות את מלוא תקופת המאסר, ללא שזכה לחופשות וללא קיצור המאסר.
7. במהלך תקופת מאסרו של התובע נעשו מספר ניסיונות להביא לשחרורו מן המאסר. ניסיונות אלה כללו פעולות שונות שבוצעו על ידי שני עורכי דין אליהם פנה בנו של התובע (עו"ד נביל ג'ית ועו"ד אמיר חסן) ועתירת אסיר שהוגשה על ידי התובע בעצמו. על כך יפורט בהרחבה בהמשך. בשלב זה יצויין רק שניסיונות אלה לא עלו יפה והתובע ריצה, כאמור, את מלוא תקופת המאסר.
טענות התובע
8. התובע מבקש לייחס לנתבעים אחריות לנזקים שנגרמו לו כתוצאה ממאסרו הבלתי חוקי בהתבסס על מספר עוולות: כליאת שווא, רשלנות, הפרת חובה חקוקה ועוולה חוקתית (פגיעה באוטונומיה). לטענת התובע, מחדליהם של נתבעות 1 ו-2 הביאו לכליאתו במאסר בלתי חוקי. טענתו העיקרית של התובע היא, כי לא נמסרה לו כל התראה מראש על המאסר, וזאת בניגוד לקבוע בסעיף 129א(ג) לחוק סדר הדין הפלילי. סעיף זה קובע, כי צו מאסר שניתן שלא בנוכחות הנידון או סניגורו, לא יבוצע בטרם הומצאה לנידון התראה בכתב על כך לפחות 14 ימים מראש. כאמור, התובע נאסר ביום 12.1.03, לאחר שמפקד יחידת ההוצאה לפועל הבחין בו באקראי, ובלא שניתנה לו כל התראה מראש, לא כל שכן התראה בכתב 14 ימים מראש. עוד טוען התובע, כי כלל לא קיבל לידיו את גזרי הדין שניתנו בעניינו, הואיל ובית המשפט לעניינים מקומיים לא שלח לו גזרי דין אלה בדרך הקבועה בסעיף 237 לחוק סדר הדין הפלילי. לפי סעיף זה, היה על בית המשפט לשלוח את גזרי הדין בדואר רשום עם אישור מסירה, ואילו בפועל נשלחו גזרי הדין בדואר רגיל ולכתובת "עיסוויה 0". גזרי הדין חזרו לבית המשפט כשעל גביהם רשום "המען לא ידוע". לטענת התובע, כתובתו, כפי שהיא מופיעה בתעודת הזהות, אינה "עיסוויה 0".
9. התובע טוען, כי לנתבעים לא הייתה כל סמכות לאסרו כל עוד לא נשלחה לו התראה כדין. הסיבה לאי מתן ההתראה נעוצה, לטענתו, בכך שלא הועברו הנחיות כלשהן למזכירות בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים ולמפקד יחידת ההוצאה לפועל בעניין החובה הקבועה בסעיף 129א(ג) לחוק סדר הדין הפלילי. בשל המחדלים המפורטים לעיל טוען התובע, כי מאסרו היה בלתי חוקי ולפיכך על הנתבעים לפצותו בגין שלילת חירותו ובגין הנזקים האחרים שנגרמו לו בגינו.
10. עוד טוען התובע, כי אין לזקוף לחובתו כל אשם תורם וכי לא הפר את הנטל המוטל עליו לפעול להקטנת נזקיו. לטענתו, עד למאסרו הנדון, בכל פעם שהצטברו נגדו פקודות מאסר הוא פעל לביטולן ולהסדרת ענייניו. התובע מפנה לאישור תשלום סך 2,700 ש"ח מאת מחלקת אכיפת גביה בעירייה, תשלום בגין קנסות שהוטלו עליו, שביצע 12 ימים בטרם מאסרו. גם במהלך מאסרו עשה לטענתו כל אשר ביכולתו על מנת להשתחרר מהמאסר, לרבות פנייה לבנו, פנייה למנהל בית הסוהר והגשת עתירת אסיר. בנו פנה לשני עורכי דין (עו"ד ג'ית ועו"ד חסן), אך פניות אלה לא הובילו לכל התקדמות חיובית בעניינו. התובע טוען, כי מעולם לא פגש בעו"ד ג'ית ולא ייפה את כוחו לייצגו, לפיכך לא ניתן היה לצפות ממנו שיהייה מודע לפעולותיו של עו"ד ג'ית ושיפעל בהתאם לכך. עוד טוען התובע, כי קיווה לצאת לחופשה ולפנות בעצמו לבית המשפט לעניינים מקומיים, כפי שעשה לדבריו בעבר, אך חופשותיו נשללו ממנו על ידי שירות בית הסוהר. התובע טוען, כי אילו ניתנה לו האפשרות, היה מופיע בעצמו בפני שופט בית המשפט לעניינים מקומיים ומנסה להגיע להסדר. אף אם לא היה מצליח להגיע להסדר כספי מלא, הרי שבית המשפט לעניינים מקומיים היה מפחית מתקופת המאסר.
11. לעניין נזקיו טוען התובע, כי תקופת המאסר ותנאי המאסר הקשים הביאו להתפרצות מחלת הסוכרת הגורמת לו לנכות ופוגעת בכושר השתכרותו. התובע מסתמך בעניין זה על חוות דעתו של פרופ' בנימין גלזר מבית החולים הדסה עין כרם. פרופ' גלזר מונה כמומחה מוסכם מטעם בית המשפט בתחום האנדוקרינולוגיה, לצורך בדיקת טענתו של התובע לפיה הוא סובל מסכרת וכי לקה במחלה זו במהלך תקופת מאסרו נשוא התביעה או מיד לאחר מכן, וכתוצאה ממאסרו זה. בחוות דעת זו נקבע, כי התובע פיתח סוכרת מסוג 2 כתוצאה ישירה ממאסרו. לעומת זאת, טענתו של התובע בדבר נזקים נפשיים שנגרמו לו עקב תקופת המאסר, נזנחה במסגרת הסיכומים בתיק, בעקבות האמור בחוות דעתו של ד"ר יואב כהן, מומחה בתחום הפסיכיאטריה שמונה על ידי בית המשפט.
בנוסף, טוען התובע לפגיעה חמורה באוטונומיה, כתוצאה מן המאסר הבלתי חוקי. בגין ראש נזק זה מבקש התובע פיצוי של 12,000 ש"ח לכל יום מאסר. בנוסף לסכום זה דורש התובע פיצוי בגין נזקי הסוכרת וקיצור תוחלת חיים. בגין אובדן השתכרות נתבע סכום של 5,000 ש"ח לחודש.
12. טענה נוספת היא, כי עשרים מתוך ימי המאסר שריצה התובע מצדיקים פיצוי מוגבר. לטענת התובע, לאחר שחרורו מן המאסר התברר כי עשרים ימי המאסר שנגזרו עליו במסגרת ת"פ 3523/02 בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים רוצו פעמיים, כך שבמקום עשרים ימי מאסר, רוצו בפועל ארבעים ימי מאסר בגין תיק זה. מקור הטעות ברשימת התיקים בעניינו של התובע, במסגרתה הופיע פעמיים ת"פ 3523/02.
13. לבסוף טוען התובע כי יש לפצותו גם בגין 5 השעות ביום 28.9.04, בהן היה עצור באופן בלתי חוקי, לאחר שהנתבעים שוב ביקשו לבצע פקודות מאסר שהוצאו בעניינו, ללא כל התראה מראש, בניגוד להוראת סעיף 129א(ג) לחוק סדר הדין הפלילי.
טענות הנתבעים
14. בכתב ההגנה הכחישו הנתבעים את הטענה לפיה לא נשלחו גזרי הדין בעניינו של התובע בהתאם להוראות הדין, וכן את הטענה כי לא נשלחה לתובע כל התראה טרם ביצוע פקודות המאסר שהוצאו בעניינו. לחלופין נטען, כי בהתאם לסעיף 42 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש], אין חיקוק בא להטיל חובה על המדינה אלא אם הדבר נאמר בו במפורש. טענה חלופית זו לא הועלתה בסיכומים ודינה כטענה שנזנחה. במסגרת הסיכומים טענו הנתבעים, כי היה על התובע לדעת על קיומם של גזרי הדין בעניינו, הואיל וידע כי הדואר מבית המשפט מגיע לבית הוריו בסילוואן.
לעניין מתן ההתראה לפי סעיף 129א(ג) לחוק סדר הדין הפלילי נטען בסיכומי הנתבעים, כי החובה ליתן את ההתראה מוטלת על עובדי מזכירות בית המשפט לעניינים מקומיים המועסקים על-ידי העירייה, ואם הפרו חובה זו, הרי שעל העירייה לשאת בתוצאות ההפרה. מכל מקום, נטען, כי חובה זו אינה מוטלת על המשטרה ואין היא אחראית למצבים בהם בוצעה פקודת מאסר מבלי שניתנה ההתראה. הטעמים שניתנו לכך הם שניים. ראשית, סעיף 129א(ג) הנ"ל מתייחס ל"צו מאסר" ולא ל"פקודת מאסר", שהיא מסמך בעל משמעות "טכנית" בלבד, המופנה למשטרה ומורה לה לבצע בפועל את גזר הדין. שנית, נוסחה של פקודת מאסר, הקובע: "לכל שוטרי משטרת ישראל באמצעות משטרת ירושלים הנכם מצווים בזה לתפוס ולמסור לבית הסוהר את...", אינו משאיר מקום לשיקול דעת מצד המשטרה. שוטר אשר מחזיק בידו פקודת מאסר חתומה על ידי שופט, חייב, ברגע שהוא מזהה כי האדם העומד לפניו הוא האדם ששמו מופיע בפקודה, לעצור אותו, אלא אם כן מדובר בפקודה הנחזית על פניה כבלתי חוקית, דבר שלא נטען בענייננו.