השופט א' רובינשטיין:
"שכרות היא בסך-הכל שיגעון מרצון"
(לוקיוס אנאוס סנקה - פילוסוף, מדינאי ומחזאי רומאי, 3 לפנה"ס-65 לספירה)
מכור לסמים מואשם באיומים ובנסיון לתקיפת אשתו; מכור לאלכוהול מואשם בהיזק לרכוש במזיד ובהחזקת סכין למטרה לא כשרה. שניהם פעלו בהיותם בהזיות פסיכוטיות ומתוך מחשבות שווא, שנבעו - לפי הטענה - בשל תהליך גמילה שעברו. האם יש להרשיעם? האם חלים בעניינם סייגים לאחריותם הפלילית? אלה השאלות שמעוררות הבקשות דנא.
א. בקשת רשות ערעור על פסקי דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים שפירא, גרשון וקיסרי) בע"פ 6235-07-09 מיום 4.3.10 ובע"פ 18028-12-10 מיום 7.7.11, ובקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיאה ברלינר, סגן הנשיאה גריל והשופטת בר-זיו) בע"פ 11620-09-10 מיום 24.2.11 ועל פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיאה ברלינר, סגן הנשיאה גריל והשופט טובי) בע"פ 32169-09-11 מיום 24.5.12. במוקד הבקשות, שנדונו בחדא מחתא, ניצבות כאמור שאלות שונות בסוגית תחולתם של סייגים לאחריות פלילית, ובפרט סייג אי השפיות וסייג השכרות (סעיפים 34ח ו-34ט לחוק העונשין, תשל"ז-1977), על עניינם של המבקשים. ברקע הדברים כמובן המתח בין אינטרסים ציבוריים שונים, ענישת חוטאים - מזה, וחשש לאי צדק כלפי מי שאינו שולט בעצמו (וכמובן הדבר תלוי רקע) - מזה.
רע"פ 6382/11
רקע
ב. כנגד המבקש ברע"פ 6382/11 (להלן קאדריה) הוגש בבית משפט השלום בעכו כתב אישום (ת"פ 4060-03-09), המייחס לו עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ונסיון תקיפה של בן זוג, לפי סעיפים 25, 379 ו-382(ב)(1) לחוק העונשין. כנטען בכתב האישום, ביום 26.2.09, בשעות הערב, איים קאדריה על אשתו באמרו "את שולחת אנשים לרצוח אותי, אין בעיה, אחסל אותך לפני שתחסלי אותי". נטען, כי למחרת, ביום 27.2.09, נטל קאדריה סכין יפנית, הניפה וניסה לתקוף את אשתו כשהוא קורא "אני רוצח אותך".
ג. במהלך הדיון בהארכת מעצרו של קאדריה הוגשו מספר חוות דעת פסיכיאטריות בעניינו. בחוות דעת משלימה מיום 19.3.09 של ד"ר נג'יב ג'הג'אה, מטעם הפסיכיאטר המחוזי, נאמר, כי "לדעתנו בעת ביצוע העבירה לא הבין את המתרחש, לא ידע לקבל טיפול ושיפוטו היה פגום. לדעתנו בעת ביצוע העבירה לא הבין את משמעות מעשיו ולא יכל להימנע מביצועם, לא היה בר עונשין". עוד נאמר, כי קאדריה היה במצב פסיכוטי "כנראה עקב השפעת סמים ותרופות בהם הוא משתמש לרעה מזה שנים".
ד. בגמר דין מיום 3.5.09 קבע בית משפט השלום (השופט סלאח), בהתבסס על חוות הדעת המשלימה, כי קאדריה אינו בר עונשין לפי סעיף 34ח לחוק העונשין, הקובע את סייג אי השפיות לאחריות פלילית, ועל כן יש להפסיק את ההליכים הפליליים כנגדו. נדחתה טענת המדינה כי קאדריה הוא בר עונשין הואיל והימצאותו במצב הפסיכוטי נבעה משימוש בסמים שנטל מרצון. בית משפט השלום הפנה לסעיף 34ט(ב) לחוק העונשין, הקובע כי לא תהא לנאשם הגנה בגין מעשה שעשה בעת שכרות אם הכניס עצמו מדעת לאותו מצב, וכי "בעניין הסמים לא קיים סעיף דומה כנ"ל".
ה. על החלטה זו עירערה המדינה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 1201-05-09). בפסק דין מיום 14.5.09 (השופטים שפירא, גרשון וקיסרי) הוחזר הדיון לבית משפט השלום, על מנת לאפשר לצדדים להביא ראיות וחוות דעת ולחקור מומחים לעניין כשירותו הנפשית של קאדריה.
ו. בדיון בבית משפט השלום השלימו הצדדים את טיעוניהם, ונשמעה עדותו של ד"ר ג'הג'אה. בהחלטתו מיום 9.6.09 דחה בית משפט השלום (השופט חאמד) את הטענה, כי לקאדריה עומד סייג השכרות שבסעיף 34ט לחוק העונשין. נאמר, כי "עצם צריכת הסם של הנאשם שבפניי היתה מרצון ומהווה מעשה שבשליטתו, ומשכך, לא מתקיים הסייג של השכרות". עוד נאמר, כי "המחוקק לא הבחין, בהוראת 34ט(א) הנ"ל, בין מצב שכרות שנגרם עקב התנהגות נשלטת פסולה, לבין מצב שכרות שנגרם עקב התנהגות נשלטת אחרת. המבחן הקובע הינו היות הגורם לשכרות בשליטת ובהסכמת העושה", וכי "בהנחה ומצב השכרות נגרם לעושה העבירה עקב הליך גמילה בו נטל הוא חומרים טיפוליים לפי מרשם כדין, הרי שהמדובר בשיקול הרלבנטי לענישה, אך לא כזה המקיים סייג לאחריות פלילית". עם זאת, ונוכח חוות דעתו של ד"ר ג'הג'אה מיום 19.3.09 ועדותו בפני בית המשפט, נקבע כי קאדריה "עשה את המעשה המיוחס בהיותו במצב פסיכוטי", כי "פסיכוזה היא בבחינת 'מחלת נפש', כנדרש לצורך קיומה של הגנת אי השפיות", וכי "בהעדר חוות דעת אחרת, או כל ראיה נוספת לסתור את חוות הדעת הנ"ל ואת עדותו של המומחה הנ"ל ... הריני לקבוע כי הנאשם ביצע את המיוחס לו בכתב האישום בהיותו נתון במחלת נפש כאמור, ולא בהיותו נתון תחת השפעת סמים מסוכנים". נאמר, כי "הסיכוי לכך שהפסיכוזה נגרמה אצל הנאשם כתוצאה משימוש בסם מסוכן או גמילה מסמים, גבוה מהסיכוי כי זו נגרמה עקב סיבה אחרת", ואולם - כנאמר - אין בכך כדי לשלול את סייג אי השפיות, שכן "המבחן הקובע לעניין ההגנה הנ"ל הינו קיומה או אי קיומה של מחלת נפש בזמן הרלבנטי לאישום, וכן קיומו של קשר סיבתי בין מחלה זו לבין חוסר יכולתו של העושה להבין את הפסול במעשה ולהעדר היכולת להימנע מעשייתו, בעוד שהגורם לגרימתה או להתפרצותה של המחלה באותו זמן נתון אינו רלבנטי כלל לצורך בחינת הגנת אי השפיות. אין נפקא מינה האם מחלת הנפש (הפסיכוזה) נגרמה או התפרצה אצל הנאשם עקב השימוש בסם, או שמא ללא זיקה לשימוש בסם המסוכן".
ז. גם על החלטה זו עירערה המדינה (ע"פ 6235-07-09). בפסק דינו מיום 4.3.10 קבע בית המשפט המחוזי (השופטים שפירא, גרשון וקיסרי), כי יש לקבל את הערעור. נאמר, כי "מעיון בחוות הדעת והתעודות הרפואיות שלעיל, עולה מסקנה ברורה כי בעת ביצוע העבירות המתוארות בכתב האישום היה המשיב (הנאשם) נתון למצב פסיכוטי פעיל שנבע מהשפעת סמים שנטל", וכי "על-מנת שיחול הסייג בדבר אי-שפיות יש להראות כי בשל מחלת הנפש, ולא בשל הצורך בסם, מחוסר הנאשם יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה" (הדגשות במקור). עוד נאמר, כי "כאשר עסקינן בסייג לאחריות פלילית לפי סעיף 34ח לחוק, הרי שנדרש שמחלת הנפש תהיה המצע עליה נזרע והתפתח המצב הפסיכוטי, ולא גורם אחר, לרבות שימוש בסמים או גמילה מהם". הדיון הוחזר אפוא בשנית לבית משפט השלום.
ח. בהכרעת דין מיום 28.10.10 (מפי השופט חאמד) נקבע, כי "הנאשם ביצע את היסוד העובדתי של עבירות האיומים וניסיון תקיפת בן זוג". נאמר, כי "לא הוגשה מטעם הנאשם כל ראיה לתמוך בטענתו, לפיה, הוא הפסיק להשתמש בסם כשבועיים לפני האירוע נשוא האישום, וכי הוא מנסה, מזה כשבועיים, להיגמל מסמים, בין ע"י נטילת תרופות בשילוב סמים, ובין בהליך גמילה בפיקוח גורם חיצוני", כי "הנאשם ביצע את המעשים לאחר שנטל סמים מסוכנים, והיה, עת עשיית מעשיו, תחת השפעת סמים, ושימוש זה בסם הוא שגרם לו להיות נתון, אותה שעה, במצב פסיכוטי", וכי "הנאשם הכניס את עצמו, בהתנהגות נשלטת ומדעת, למצב של שכרות, עת נטל, בזמנים הרלבנטיים, את הסמים המסוכנים". באשר לעבירת האיומים נקבע, כי יסוד ה"כוונה" בה אינו בבחינת "כוונה מיוחדת", ועל כן ניתן לייחס לקאדריה את היסוד הנפשי הדרוש להרשעתו בעבירה זו. באשר לעבירת ניסיון לתקיפת בן זוג נקבע, כי גם זו אינה דורשת יסוד נפשי של "כוונה" או "כוונה מיוחדת", ועל כן ניתן להרשיע בה את קאדריה. לבסוף דחה בית משפט השלום את טענותיו של קאדריה באשר לתחולת סייג העדר שליטה לפי סעיף 34ז לחוק העונשין, באשר לתחולת סייג טעות במצב דברים לפי סעיף 34יח(א) לחוק העונשין, וכן בדבר הגנה מן הצדק. בית משפט השלום גזר על קאדריה שמונה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים.
ט. על פסק דינו של בית משפט השלום ערער קאדריה לבית המשפט המחוזי (ע"פ 18028-12-10). ערעורו נסמך בעיקרו על הטענה, כי העבירות בהן הורשע הן עבירות מטרה, וכי בהתאם לסעיף 34ט(ב) לחוק העונשין, לא ניתן להרשיע אדם המבצע עבירות מסוג זה במצב של שכרות, גם אם נכנס מרצון למצב השכרות. עוד נטען בערעור, כי כניסתו של קאדריה למצב פסיכוטי עקב גמילה מסמים אינה "בהתנהגות נשלטת ומדעת". בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטים שפירא, גרשון וקיסרי) מיום 7.7.11 נאמר, כי "בדין קבע בית המשפט קמא כי בעת שהנאשם נטל את הסמים המסוכנים או בעת שנכנס להליך הגמילה מהם, הוא הכניס את עצמו, בהתנהגות נשלטת ומדעת, למצב של שכרות". בית המשפט המחוזי ציין, כי לפי סעיף 34ט(ב) לחוק העונשין, ניתן לייחס לנאשם יסוד נפשי של מחשבה פלילית בעבירות התנהגות, ויסוד נפשי של אדישות בעבירות תוצאה. נאמר, כי היסוד הנפשי המוגבר הדרוש לצורך הרשעה בעבירת איומים מתפרש - לפי סעיף 90א(2) לחוק העונשין - "כמניע שמתוכו נעשה המעשה או כמטרה להשיג יעד כפי שנקבע בעבירה, לפי ההקשר", וכי "עסקינן ביסוד נפשי מוגבר או מיוחד מעבר למודעות בלבד". לפיכך נקבע, כי אין ניתן להרשיע את קאדריה בעבירת האיומים, וכי הוא פטור מאחריות בגין עבירה זו; צוין (עמ' 22 שורות 11-10), כי באת כוח המדינה לא עמדה על ההרשעה בעבירת האיומים. באשר לעבירת הניסיון לתקיפת בן זוג נקבע, כי "ראוי לערוך אבחנה בין ניסיון לעבור עבירה מסוג התנהגות שאינה דורשת מחשבה פלילית מוגברת, לבין ניסיון לביצוע עבירת התנהגות מסוג מטרה או עבירה תוצאתית. במקרה הראשון, שהוא המקרה שבפנינו, ניתן וראוי להחיל את חזקת המודעות שבסעיף 34ט(ב) לחוק ולהטיל אחריות פלילית", וכי "החלה גורפת של הפטור על כלל עבירות הניסיון תרחיב את סייג השכרות באופן לא מוצדק, לא ראוי ושאף אינו נדרש". נקבע, כי הואיל ועבירת התקיפה היא עבירת התנהגות הדורשת יסוד נפשי של מחשבה פלילית מסוג מודעות בלבד, ולא נדרשת כוונה או מטרה, "ניתן וצריך להחיל את חזקת המודעות שבסעיף 34ט(ב)" על קאדריה, ועל כן יש להותיר את הרשעתו בעבירה זו על כנה. לבסוף נדחו טענותיו של קאדריה באשר לתחולת הסייג בדבר העדר שליטה ובאשר להגנה מן הצדק ואכיפה בררנית. בית המשפט המחוזי העמיד את עונשו של קאדריה על שישה חודשי מאסר על תנאי.
בקשת רשות הערעור
י. בקשת רשות הערעור נסבה על שלוש סוגיות: האחת, האם נאשם שפעל במצב פסיכוטי, אשר נגרם עקב גמילה או שימוש בחומרים משכרים, ייחשב בהכרח כאחראי למעשיו. נטען, כי מפסקי דינו של בית המשפט המחוזי מימים 4.3.10 ו-7.7.11 עולה הלכה חדשה, המסייגת את תחולת סייג אי השפיות הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין "ומוציאה מגדרו מצבים פסיכוטיים שיש להם בסיס אורגני של גמילה או שימוש בסמים". נטען, כלפי זאת, כי "כאשר הסימפטומים של חוסר יכולת של ממש להבין את המעשה, את הפסול שבו, או להימנע מעשייתו, נגרמים ממחלה שפגעה ברוחו של הנאשם, אך זו נגרמה בתורה על ידי שימוש באלכוהול או בסם מסוכן, או בשל תהליך הגמילה מהם, יהיה הנאשם זכאי ליהנות משני הסייגים [אי שפיות ושכרות - א"ר] גם יחד. אם לעומת זאת הסימפטומים האמורים נבעו אך ורק משימוש באלכוהול או חומר מסמם, רק סייג השכרות יהיה נתון למבצע". עוד נטען, כי לאחר תיקון מס' 39 לחוק העונשין מגלים בתי המשפט גישה גמישה ורחבה בהגדרת המונח "מחלת נפש", באופן שהמבחן הוא מהותי ופונקציונאלי ולא סיווגי-טכני, וכי "ליקוי המאופיין בפסיכוזה השוללת יכולת קוגניטיבית ורצייה - יביא לתחולת הגנת אי השפיות, אפילו אם אותו ליקוי לא סווג בעבר כ'מחלת נפש'". נטען, כי בענייננו "המצב הפסיכוטי הינו תוצר של גמילה מסמים, וזאת להבדיל ממצב של שימוש".
יא. הסוגיה השניה עליה נסבה הבקשה עניינה בשאלה האם ניתן לייחס לעושה השיכור אחריות לעבירות מטרה מסוג ניסיון. נטען, כי לפי ההסדר הקבוע בסעיף 34ט(ב) לחוק העונשין, אין ניתן לייחס לנאשם שביצע עבירה במצב של שכרות יסוד נפשי חפצי של כוונה או מטרה. לטענתו של קאדריה, הואיל ועבירת הניסיון, במהותה, דורשת מטרה לביצוע העבירה המושלמת, אזי מדובר בעבירת מטרה מובהקת, ועל כן לא ניתן להרשיע בה נאשם שיכור. נטען, כי יש לדחות את האבחנה שערך בית המשפט המחוזי, בגדרה נכרכה השאלה האמורה עם היסוד הנפשי של העבירה המושלמת, באשר לשון סעיף 34ט לחוק אינה תומכת באבחנה זו, וכי פסק דינו של בית המשפט המחוזי יוצר, דה פקטו, שתי קטגוריות של עבירות מטרה - כאלה בהן ניתן להרשיע את העושה השיכור (נסיון תקיפה), וכאלה בהן לא ניתן יהיה להרשיעו (איומים).
יב. הסוגיה השלישית העומדת ביסוד בקשת רשות הערעור היא האם כניסה למצב פסיכוטי בשל גמילה מסמים מהוה כניסה למצב של שכרות "בהתנהגות נשלטת ומדעת", כמובנם בסעיף 34ט(ב) לחוק. לפי הנטען, "לא ניתן לקבוע כי כניסה ל'מצב של שכרות' בגלל גמילה הינה כניסה רצונית שכזו", וכי "אם אכן נותר ספק שמא המבקש לא היה מודע לכך שבעצם תהליך הגמילה, הוא נכנס למצב בו יהיה חסר יכולת של ממש להבין את מעשיו, לשלוט בהם, או להימנע מהם, אזי דווקא סעיף 34ט(א) ולא סעיף 34ט(ב) הוא הסעיף הרלבנטי לעניינו". עוד נטען, כי המבחן הוא מודעותו של קאדריה, ועל כן "גם אם אדם מן היישוב במקומו של המערער יכול היה להיות מודע לכך שבעצם הכניסה להליך הגמילה הוא עלול להיכנס ל'מצב של שכרות', עדיין הסעיף הרלבנטי הוא סעיף 34ט(א)".