השופטת ע' ארבל:
1. השאלה העומדת בפנינו הינה האם סיווגה של המבקשת על-ידי המשיבה כ"חברת אשראי" לצורך תשלום ארנונה בשנים 1994 עד 1997 נעשה כדין.
המדובר בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' יעקבי-שווילי, מ' נאמן וי' כהן) בע"א 1924/00 מיום 16.11.03, אשר דחה את ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט ש' מנהיים) בת"א 2742/98 מיום 5.10.00. החלטנו לקבל את הבקשה ולדון בה כערעור.
עיקרי העובדות
2. המבקשת הינה חברה העוסקת במתן אשראי באמצעות כרטיסי אשראי. החל מיום 1.2.94 החזיקה המבקשת בחנות ב"קניון לב המפרץ" בחיפה, אשר שימשה כמחסן וכנקודת חלוקת מתנות ללקוחותיה.
בשנים 1994 ו-1995 נדרשה המבקשת לשלם בגין החנות ארנונה לפי תעריף של "נכסים אחרים". לאחר ששילמה את החיוב עבור שנת 1995, קיבלה המבקשת דרישה מתוקנת מהמשיבה לשלם ארנונה עבור השנים 1994-1995 בהתאם לתעריף החל על הסיווג "חברת אשראי" שבצו הארנונה של עירית חיפה. אף בשנים 1996- 1997, עד לתום החזקתה של המבקשת בחנות, חויבה המבקשת בתשלום ארנונה לפי סיווג "חברת אשראי". המבקשת שילמה את תעריפי הארנונה שהוטלו עליה תחת מחאה, תוך טענה שמדובר בתשלומי יתר. יצוין, כי התעריף החל על סיווג "חברת אשראי" גבוה פי 5 לערך מהתעריף החל על סיווג "נכסים אחרים".
גדר המחלוקת
3. המבקשת העלתה בפני בית המשפט המחוזי שלוש טענות עיקריות, אותן היא שבה ומעלה בפנינו. בדומה לדרך בה צעד בית המשפט קמא, גם אנו נפצל את הדיון על-פי שלוש הטענות.
הטענה הראשונה נוגעת להבחנה השנויה במחלוקת בין סיווג נכס על-פי מהות השימוש בו לבין סיווג נכס על-פי מיהות המשתמש.
סעיף 8(א) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: חוק ההסדרים) קובע:
"מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס".
בית משפט השלום ציין כי ישנן שתי מגמות בפסיקה בעניין זה- אחת המעניקה פרשנות צרה למונח "שימוש" המוזכר בסעיף 8, ולכן גורסת כי אין באפשרות מועצה לסווג נכס בהתאם למיהות המשתמש בו, כגון סיווג של חברות אשראי; השניה סוברת כי ניתן לפרש את המונח "שימוש" באופן רחב יותר, שכן קשה לנתק בין שני מבחנים אלו- מהות השימוש ומיהות המשתמש. בית משפט השלום צידד במגמה השניה, בנמקו כי במקרים רבים ההפרדה בין מיהות הבעלים למהות השימוש הינה מלאכותית, ולפיכך קבע כי דין טענה זו להידחות. בנוסף קבע בית משפט השלום שחלוקת המתנות שהתבצעה בחנות המבקשת היא למעשה חלק אינטגרלי מובהק מעסקי חברת האשראי, ולכן גם בלי להכריע האם מיהות המשתמש הוא פרמטר חוקי לסיווג נישום לצורך ארנונה, דין הטענה להידחות, שכן בסיווג המבקשת התחשבה המשיבה בשימוש שנעשה בנכס.
דעת הרוב בבית המשפט המחוזי (כב' השופטים יעקבי-שווילי וכהן) דחתה אף היא טענה זו של המבקשת מנימוקים דומים. לעומת זאת, דעת המיעוט של השופט נאמן סברה שלאור ההלכה שנקבעה בפרשת בזק (ע"א 8588/00 עירית עפולה נ' בזק, פ"ד נז(3) 337. להלן: עניין בזק; וכן ראו ע"א 7975/98 אחוזת ראשונים רובינשטיין נ' עירית ראשון לציון (לא פורסם, ניתן ביום 9.2.03). להלן: עניין אחוזת ראשונים), לפיה מבחן השימוש בנכס צריך להיות המבחן המרכזי לסיווגו לצורך שומת הארנונה, יש לקבל את טענת המבקשת כי סיווגה כחברת אשראי אינו תקין.
המבקשת שבה וטוענת בפנינו כי עצם הסיווג "חברת אשראי", הינו סיווג בהתאם למיהות המשתמש בנכס ולא בהתאם לשימוש בו בפועל, ולפיכך מנוגד לסעיף 8 לחוק ההסדרים שהובא לעיל. המבקשת תומכת יתדותיה בשורה של פסקי דין: עניין בזק; עניין אחוזת ראשונים; בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נ' עירית קרית אתא, פ"ד מו(1) 793 (להלן: עניין דשנים). לדעתה, פסיקת הרוב בבית המשפט המחוזי מעקרת מתוכן את ההלכות שנקבעו בפסקי דין אלו.
לעומתה טוענת המשיבה כי סיווגה של המבקשת כ"חברת אשראי" תואם את השימוש שנעשה בנכס, שהינו חלק בלתי נפרד מעיסוקה כחברת אשראי. לחילופין טוענת המשיבה, כי הלכה היא שניתן במקרים מסוימים לסווג נכסים גם לפי מיהות המחזיק. המשיבה נתמכת בבג"צ 345/98 ירדניה חברה לביטוח בע"מ נ' עירית תל-אביב-יפו, פ"ד לג(1) 113, ובבג"צ 397/84 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' עירית גבעתיים, פ"ד לט(2) 13.
4. טענתה השניה של המבקשת תקפה את הוספת הסיווג של "חברת אשראי" לצו הטלת הארנונה של עירית חיפה בשנת 1987. לטענתה, הוספה זו היתה מנוגדת ל"הוראות ההקפאה" שנקבעו החל משנת 1986, שכן מדובר בהוספת סיווג חדש שלא היה קיים בצו בשנה הקודמת.
בית משפט השלום דחה גם טענה זו. לדבריו, המציאות הדינמית בעולם העסקים, שמשמעותה הקמת עסקים חדשים בתדירות גבוהה, אינה מתיישבת עם טענת המבקשת, שלמעשה תחייב את העיריה לשום כל סוג חדש של עסק על-פי הסיווג השיורי, הכללי והנמוך יחסית של "עסקים אחרים". בית משפט השלום אף לא מצא עיגון לטענה זו בהוראות החוק, לפחות בכל האמור בהוראות ההקפאה שנחקקו עד לשנת 1990.
שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי היו בדעה אחת עם בית משפט השלום. בבוחנם את סעיף 14 לחוק יציבות המשק (הוראות שונות), התשמ"ז-1987 (להלן: חוק יציבות המשק), עליו ביססה המבקשת את טענתה, קבעו השופטים כי מטרתו של סעיף זה היא להבטיח שהרשויות המקומיות לא תעלינה את שיעורי הארנונה מעבר לשיעור המותר, יחסית לשיעורים שהוטלו בשנה הקודמת. לפיכך קבע הסעיף איסור לשנות את סיווג הנכסים הקיימים, על מנת למנוע מהרשויות לעקוף, על-ידי סיווג מחודש של הנכסים, את גובה שיעור ההעלאה המותר. עם זאת, הסעיף אינו מונע מהרשויות לקבוע סיווגים חדשים הצופים פני עתיד. שופט המיעוט בבית המשפט המחוזי לא ראה צורך להידרש לטענה זו לאור קביעתו באשר לטענה הקודמת.
המבקשת מחזקת בפנינו את טענתה בעניין זה באמצעות הלכה חדשה שיצאה מפי בית משפט זה ברע"א 3784/00 שקם נ' עירית חיפה, פ"ד נז(2) 481 (להלן: עניין שקם), וכן היא מסתמכת על פסקי הדין שניתנו בבג"צ 4225/95 לקסן (ישראל) בע"מ נ' עירית אילת (לא פורסם, ניתן ביום 31.12.96) (להלן: עניין לקסן); ובע"א 5746/91 החברה לכבלים וחוטי חשמל נ' המועצה המקומית בית שאן, פ"ד נ(3) 876. לחילופין טוענת המבקשת כי גם אם הסיווג "חברת אשראי" לא יבוטל, היא סבורה כי יש להחיל על סיווג זה החל משנת 1994 את הסכומים המירביים הקבועים בתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1994), התשנ"ד-1993 עבור סיווג האב של "משרדים, שירותים ומסחר", ולא עבור סיווג האב של "בנקים".