פסק-דין בתיק עת"מ 3010/04

1.         עניינה של העתירה דנן בבקשת העותרת כי בית המשפט יורה על הארכת חוזה החכירה של העותרת מול מינהל מקרקעי ישראל - המשיב 2 (להלן: " המינהל"), לאחר שפג תוקפו                  של חוזה החכירה הקודם שהחזיקה בו.

רקע עובדתי

2.         העותרת היא עמותה רשומה העוסקת בפעילות חינוכית ולה מוסדות בכל רחבי הארץ. אחד ממוסדותיה הינו " אחוזת שרה" (להלן:" הנכס"), המצוי על מקרקעין בשטח של 7,674 מ"ר בתחום שיפוטה של עיריית בני ברק - המשיבה 1 (להלן: " העירייה").

ביום 1.4.1951 חתם המינהל חוזה חכירה עם העותרת לתקופה של 49 שנים,                             דהיינו - עד ליום 31.3.2000. בחוזה, בסעיף 9 שלו, נאמר כי העותרת תהיה רשאית לבקש               הארכת החוזה  ל-49 שנים נוספות - לפי תנאי החכירה שיהיו נהוגים במועד החידוש.

במהלך השנים בנתה העותרת על הנכס מבנים, בידיעת וברשות המינהל.

בראשית שנת 1994 שיעבדה העותרת את זכות החכירה לבנק המזרחי המאוחד (המשיב 6).                             זאת, לאחר שבסוף שנת 1993 התחייב המינהל לרשום על הנכס משכנתא -                           לכשיתאפשר הדבר מבחינת לשכת רישום המקרקעין.

3.         ביום 9.5.1999 הוגשה, בהוראת יושב ראש וועדת התיאום לפי חוק רישום                   שיכונים ציבוריים (הוראת שעה) תשכ"ד-1964 (להלן: " חוק רישום שיכונים ציבוריים").              בקשה לרישום פרצלציה על פי שיכון ציבורי מספר 3/36/23. הבקשה כללה, בין היתר,                 הוראה לשינוי רישום זכויות הבעלות בנכס נשוא העתירה - משמה של הקרן הקיימת לישראל לשמה של העירייה . הוראה זו נסמכה על מידע שנמסר ליושב ראש הוועדה הנ"ל, לפיו אין כל חוכר במקרקעין. מידע זה הסתמך על רישום שגוי בספר הנכסים של המינהל. בעקבות הוראה זו נרשמה  העירייה כבעלת הנכס.

במועד בו נרשמה העירייה כבעלת המקרקעין, טרם תמו 49 שנות החכירה הראשונות                         של המקרקעין שניתנו לעותרת.

4.         לאחר שנודע לעותרת על ביצוע הפרצלציה ורישום העירייה כבעלת המקרקעין,                         פנתה העותרת לעירייה בבקשה לרשום בלשכת רישום המקרקעין את זכויותיה                           בהתאם לחוזה החכירה, וכן את משכון הזכויות לבנק מזרחי בהתאם למוסכם עם המינהל.              

לאחר משא ומתן שניהלו הצדדים, הודיעה העירייה לעותרת בתשובה לבקשתה, כי אינה כפופה להתחייבות המינהל לרשום את החכירה ואת המשכנתא. כן הודיעה כי הקרקע יועדה                 להפקעה לצורכי ציבור בתוכנית המתאר העירונית, שפורסמה כבר ביום 11.9.1971.

בשל סירובה של העירייה להאריך לעותרת את הסכם החכירה בתנאי המינהל ולרשום זכויותיה                             הוגשה העתירה שבפני.

דיון

5.         בטרם אדון במסגרת המשפטית אציין כי כל המשיבות, זולת העירייה,                 מסכימות למתן הסעד המבוקש.

המשיבות 5-2 סבורות כי יש להורות ליושב ראש וועדת התיאום הנ"ל לשקול שנית את החלטתו, תוך מתן זכות שימוע לעיריית בטרם יוחלט על ביטולה.

המשיב 6 מבקש להחזיר את הרישום על שם המינהל, שכן התבסס והסתמך על הסכם החכירה ועל אישור המינהל - ועל סמך אלו נתן כספים ואשראים לעותרת. בכל מקרה, מבקש המשיב 6 שמשכונו יירשם - בין על ידי המינהל ובין על ידי העירייה, על פי מה שיוחלט בסכסוך שביניהם.

6.         המקרקעין נשוא העתירה הועברו לבעלות העירייה במסגרת תוכנית לפי חוק רישום שיכונים ציבוריים. תכליתו של חוק זה הייתה לאפשר ולהחיש רישומם של שיכונים ציבוריים, אשר לא כולם נבנו בהתאם ל חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. החוק הנ"ל מעניק להוראותיו עדיפות על פני הוראות כל תוכנית החלה על שטח שעליו הוקם השיכון הציבורי.

לענייננו רלוונטי סעיף 5(ב) לחוק, שזו לשונו:

" שטחים שנועדו, בתכנית שיכון ציבורי שאושרה, לדרכים, לשטחי נופש או ספורט, לגנים, לשטחי חניה, למבנים לצרכי חינוך, דת או תרבות, למוסדות קהילתיים, למרפאות, למקלטים, למחסים ציבוריים, למתקני ביוב, למזבלות או למתקנים להספקת מים,                                         יירשמו בפנקסי המקרקעין על שם הרשות המקומית שבתחומה הם נמצאים                                 אם לא יועדו לאחר, ויראו אותם שטחים כאילו הופקעו לפי פרק ח' לחוק התכנון [והבניה, תשכ"ה-1965 - נ.א] ."

עולה אפוא כי בעת העברת הנכס לעירייה לא התקיימו בענייננו תנאי סעיף 5(ב) דלעיל,               שכן היה קיים חוזה חכירה בר-תוקף, הקרקע הייתה תפוסה, וניתן היה לממש                                  את המטרה הציבורית של העירייה מבלי להעביר את הקרקע על שם העירייה.