המערער הורשע על פי הודאתו, לאחר שמיעת מרבית הראיות ובמסגרת הסדר טיעון, בגדרו תוקן כתב האישום בעבירות של גניבת רכב, גניבה מרכב בצוותא, החזקת נכס חשוד כגנוב, נהיגת רכב מנועי ללא רישיון וללא פוליסת ביטוח.
על פי עובדות כתב האישום המתוקן, בליל ה-31.3.09 פרץ אדם אחר לרכב בנתניה, תוך שהוא גורם לרכב נזק רב. המערער ואחר גנבו מתוך הרכב שני תיקים ובהם תכשיטים בשווי 15,000 ש"ח ורכוש נוסף שהיה ברכב.
בהמשך, נטל המערער את הרכב מהאחר ונהג בו עד למחסום 407, בנסיבות המעידות על כוונה שלא להחזיר את הרכב לבעליו. בנוסף, החזיק המערער בשני מכשירי טלפון סלולארי אשר יש עליהם חשד סביר שהם גנובים.
על המערער הוטלו 8 חודשים מאסר לריצוי בפועל, מאסר על תנאי לתקופה של 10 חודשים משך 3 שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירות רכוש מסוג פשע, מאסר על תנאי נוסף לתקופה של 5 חודשים משך 3 שנים והתנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירת רכוש מסוג עוון, עבירה של נהיגה ללא רישיון או נהיגה בזמן פסילה. כמו כן, הושת על המערער קנס בסך 1,000 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתו וכן, חויב המערער לשלם פיצוי למתלונן, ממנו נגנבו התכשיטים בסך 7,500 ש"ח.
בנוסף, נפסל המערער מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 6 חודשים וכן, הוטלה עליו פסילה על תנאי לתקופה נוספת .
הערעור מכוון לחומרת העונש, על כל רכיביו.
המערער טוען כי בית המשפט החמיר עמו יתר על המידה, בהתעלמו מנסיבותיו האישיות הקשות, מגילו הצעיר, מעברו הנקי ומהאמור בתסקיר שירות המבחן.
בנסיבות אלו, טוען המערער כי העונש שהושת עליו הינו בלתי מידתי בעליל.
בעניינו של המערער הוגשו שני תסקירים של שירות המבחן. האחד, הוגש ביום 6.10.09, לאחר שהמערער הודה בעובדות כתב האישום המקורי ועניינו נדחה לטיעונים לעונש. עם קבלת תסקיר שירות המבחן, ביקש המערער לחזור בו מכפירתו וניהל את ההוכחות עד אשר הגיע להסדר המתואר לעיל, בגדרו הוגש תסקיר נוסף, מיום 7.7.11, קרי שנתיים לאחר מכן.
מעובדות שני התסקירים עולה כי מדובר בצעיר, כבן 21 (כיום בן 23), רווק, אשר עד לגיל 16 גדל והתחנך בשטחי הרשות הפלסטינית, או אז העתיק את מקום מגוריו ביחד עם אמו לבאקה אל גרבייה. לדבריו, השלים 12 שנות לימוד ועם סיום לימודיו, עבד בעבודות מזדמנות.
המערער נקלע לקשיים, כך לדבריו, עקב המעבר משטחי הרשות למדינת ישראל בשל המפנה הדרמטי בתנאי המחייה. לכך ייחס המערער משקל רב בהתפתחותו והלך רוחו. המערער חי עם אמו, הגרושה מאביו, ולדבריה בפני שירות המבחן, המערער תומך בה כמו גם היא מקורבת אליו מאוד. המערער ואמו סובלים מקשיים כלכליים וחיים בתנאי מצוקה.
בהתייחסו לעבירות בהן הורשע, מזער המערער מהאחריות והשליך אותה על האחר. שירות המבחן התרשם מצעיר אשר מאפייניו האישיותיים תואמים את גיל ההתבגרות, כי מודעותו העצמית נמוכה וכאמור הוא מתקשה ליטול אחריות אישית ותובנה למשמעות מעשיו. דברים דומים ציין שירות המבחן בתסקיר המאוחר שהגיש, ללמדך כי מאומה לא השתנה בהתייחסות המערער במהלך השנתיים בהן התנהל ההליך ובגדרן היה מצוי במעצר בית לאורך שנה ומחצה. בנסיבות אלו, שירות המבחן נמנע ממתן המלצה טיפולית ואף המליץ, במסגרת הענישה, לחייבו בפיצוי הקורבן כדי להעמידו על הפגיעה שפגע בו.
בגזר הדין, עמד בית המשפט על השיקולים לחומרה ולקולא ולא התעלם מנסיבותיו האישיות הקשות של המערער. נהפוך הוא, בית המשפט ציין מפורשות כי כאשר מדובר "בנאשם כה צעיר ובאירוע ראשון בו הוא עומד לדין, נטיית הלב הינה להעניק הזדמנות נוספת ולהימנע מהשתת עונש מאסר מאחורי סורג ובריח". יחד עם זאת, סבר בית המשפט, ובצדק, כי לנוכח חומרת העבירות, נסיבות ביצוען, העובדה שמדובר בעבירות המהוות מכת מדינה, קרי גניבת רכבים והעברתם לשטחי הרשות ולצד כל אלו אי נטילת אחריות והעדר מוטיבציה לטיפול - בשל כל אלו סבר בית המשפט, כי יש להעניק משקל יתר לאינטרס הציבורי ולהטיל על המערער עונש מרתיע.
צודק ב"כ המערער בטיעוניו, כי העונש שהול על המערער אינו קל. יחד עם זאת, לאחר שבחנו את השיקולים שעמדו ביסוד גזר הדין, סבורים אנו כי לא נפלה טעות בגזר הדין ואין מקום להתערב בו.
אשר על כן הערעור נדחה.
<#3#>
ניתן והודע היום כ"ט כסלו תשע"ב, 25/12/2011 במעמד הנוכחים.