השופטת נילי ארד
1. לפנינו ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת יפה שטיין ונציגי ציבור מר נוריאל ממליח ומר נתן רוזנר; בש"א 1101/06; עב 1379/05) לפיו נדחה על הסף ערעור שהגיש המערער על החלטת הממונה על הגמלאות במשרד האוצר (להלן:
הממונה) מחמת האיחור שבהגשתו.
הרקע להגשת הערעור
2. המערער, עובד משרד החינוך וסמנכ"ל המשרד בתפקידו האחרון, פרש לגמלאות ביום 31.12.2003. במענה לתביעתו לגמלה בגין הפרישה הודיע לו הממונה, באמצעות גב' חנה שוורץ מנהלת תחום בכיר (גמלאות) במשרד האוצר, במכתב מיום 20.1.2004, כי אושרה זכאותו לגמלת פרישה מן השירות אשר תשולם לו החל בחודש ינואר 2004 "לפי החוק" ובתנאים המפורטים באותו מכתב, ועיקרם באלה: תשלום קצבת פרישה על פי סעיף 20 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן:
חוק הגמלאות או
החוק) בשיעור 70% מהמשכורת הקובעת; תקופת השירות הנושאת זכות לגמלה מסתכמת ב-41 שנים ו-2 חודשים; "בהתאם להוראות סעיף 39 לחוק, ישולמו לך פיצויים בגין שנים עודפות עבור 74 חודשים... פיצויים אלה ישולמו לך ע"י משרדך". בסיום המכתב הודע למערער כך: "על החלטה זו ניתן לערער בפני בית דין אזורי לעבודה, תוך 60 יום מיום הגיע אליך הודעה זו וכמפורט בנספח המצורף".
3. ביום 8.12.2004 הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי בבאר-שבע, בה עתר למתן פסק דין הצהרתי לפיו יש לכלול בחישוב "השנים העודפות" לשם קבלת פיצוי נוסף גם את תקופת עבודתו כמורה בשנים 1959-1962, בה יצא לחופשה ללא תשלום משירותו הצבאי.
על פי החלטת השופט אילן סופר מיום 2.3.2005 (עב 5998/04) הועבר התיק לבית הדין האזורי בירושלים בשל חוסר סמכות מקומית. זאת, לאור הוראת תקנה 4 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, לפיה תובענה של עובד נגד המדינה תוגש באזור מגוריו או במקום עבודתו, ומאחר והמערער התגורר באלון שבות ומקום עבודתו היה בירושלים.
המערער ביקש מבית הדין האזורי בירושלים, אליו הועבר הדיון, לבטל את החלטת בית הדין האזורי בבאר-שבע בעניין הסמכות המקומית לדון בתביעה. בית הדין האזורי בירושלים דחה בקשה זו, בהחלטה מיום 29.6.2005, בהתבסס על הוראת סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לפיה בית דין אליו הועבר הדיון "לא יעבירנו עוד" (בש"א 1624/05). בהמשך, בהסכמת הצדדים מיום 4.12.2005, הוסבה התביעה שהגיש המערער נגד המדינה לערעור על החלטת הממונה על הגמלאות, כשמועד הגשתו של הערעור נחשב להיות מועד הגשת התביעה לבית הדין האזורי בבאר שבע.
4. ביום 5.1.2006 הגיש הממונה לבית הדין האזורי בירושלים בקשה לדחות על הסף את כתב הערעור שהגיש המערער, מחמת האיחור שבהגשתו. עיקר טעמו של הממונה היה בכך שהערעור הוגש כ-11 חודשים לאחר שהמערער קיבל את החלטת הממונה. זאת, בניגוד להוראתו של סעיף 43 הגמלאות, לפיו תובע הרואה עצמו נפגע מהחלטת הממונה רשאי לערער עליה לפני בית הדין האזורי, ובית הדין "רשאי לאשר את החלטת הממונה או לשנותה, או להחליט החלטה אחרת במקומה". מתוקף סמכותו לפי סעיף 43(ב) לחוק הגמלאות התקין שר האוצר את תקנות שירות המדינה (גמלאות) (המועד להגשת ערעור), התש"ל-1970 (להלן -
התקנות) ובתקנה 1 נקבע כי:
"המועד להגשת ערעור על החלטה או החלטת ביניים של הממונה או של נציב שירות המדינה הוא ששים יום מהיום שבו הגיעה ההחלטה לידיעת המערער...".
אין חולק על כך, כי על הוראת הדין בדבר תחימת מועד הערעור ל-60 יום הודע למערער במכתב הממונה. למרות זאת הוגש הערעור באיחור ניכר, של תשעה חודשים.
פסק דינו של בית הדין האזורי
5. על רקע הוראות הדין ולאור השתלשלות העניינים קבע בית הדין האזורי כך: מלכתחילה היה על המערער להגיש תביעתו כערעור נגד החלטת הממונה ולא כפי שהגישו, כתביעה נגד "המדינה". אלמלא העביר תביעתו למסלול של ערעור על החלטת הממונה הייתה התביעה נדחית על הסף, ועל כן כדין הסב המערער תביעתו כנדרש והפכה לערעור על החלטת הממונה. בנסיבות אלה, העלה הממונה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה בה היה לבעל דינו של המערער, בדיון מיום 4.12.2005.
התכתבויות שהיו למערער עם נציב שירות המדינה בנוגע לתביעתו לפיצוי בגין שנים עודפות, אין בהן כדי לשנות מחובתו להגיש ערעור על החלטת הממונה בנדון זה במועד הנקוב בתקנות, ואין בהתכתבויות אלה כדי להאריך את תקופת הערעור בת 60 הימים. המערער אף לא הגיש בקשה לבית הדין להארכת המועד להגשת ערעור על החלטת הממונה, והשתהה משך תשעה חודשים בהגשת ערעורו. משלא ניתן היתר בית הדין להארכת המועד, צדק הממונה בהגשת הבקשה לדחייה על הסף. בנסיבות אלה, ולאור ההלכה הפסוקה לפיה אין לבית הדין סמכות להאריך מועדים הקבועים בחוק להגשת תביעות ולהגשת ערעור, קבע בית הדין כי "חלה התיישנות בעניינו של המערער - ומשהערעור הוגש באיחור של 9 חודשים -דין ערעורו להדחות על הסף".
למעלה מן הנדרש הוסיף בית הדין וציין, כי אף לגופו של עניין לא הראה המערער עילה לערעורו, שכן על פי החומר שבתיק מונה המערער לשירות המדינה בתאריך 11.9.1966 לפי חוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959 (להלן:
חוק המינויים), לכן ממועד זה ואילך החלה צבירת זכויותיו כעובד המדינה.
הערעור - דיון והכרעה
6. בערעורו לפנינו טען המערער, כי נציב שירות המדינה הוא בעל הסמכות לקבוע את מניין שנות עבודתו של עובד לצורך תשלום פיצוי עבור שנים עודפות, על כן נציב שירות המדינה הוא בעל ריבו וכדין הפנה כלפיו, מלכתחילה, את תביעתו שהוגשה נגד "מדינת ישראל". הוסיף המערער וטען, כי הממונה על הגמלאות אינו בעל הסמכות לקבוע את מניין שנות עבודתו, על כן אף לא נדרש להגיש ערעור על החלטת הממונה בתוך 60 הימים, מה גם שההחלטה בדבר השנים העודפות ניתנה מטעם נציב שירות המדינה ולא על ידי הממונה על הגמלאות. לגופו של עניין טען המערער, כי בית הדין הכריע בתביעתו מבלי לדון בה לגופה, וטעה בקביעתו העובדתית לפיה היה המערער בתקופה הרלבנטית בשירות צבאי, בעוד אשר לשיטתו היה המערער באותה תקופה בחופשה ללא תשלום, שימש כמורה וקיבל שכרו ממשרד החינוך.
בכתב תגובה מנומק היטב תמך הממונה בעיקרו של דבר בפסיקתו של בית הדין האזורי ובטעמיה.
7. לאחר שנתנו דעתנו לחומר שהובא לפנינו ולטענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות. פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בממצאיו ובמסקנותיו המשפטיות, ולא נמצא טעם משפטי המצדיק התערבותנו בו. על כן נאשר את פסק הדין מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.
על האמור נוסיף הערותינו אלה.