סגן הנשיאה יגאל פליטמן
1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופטת אהובה עציון ונציג הציבור מר עזרא חלילי; ב"ל 1950/09), אשר דחה את תביעת המערערת לתשלום קצבת שאירים.
2. המערערת הגישה למשיב (להלן -
המוסד) תביעה לתשלום קצבת שאירים, שנדחתה במכתב מיום 24.9.2008, בו הוחלט להכיר במערערת כידועה בציבור בלבד לתקופה שמיום 1.8.1998 ועד ליום 14.10.2001.
3. סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן -
החוק) מגדיר "אלמנה" לצורך הזכאות לקצבת שאירים, כך:
"אלמנה" - מי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו, להוציא -
(1) מי שהיתה אשתו פחות משנה, ואם היא בת 55 שנים ומעלה - פחות מחצי שנה, ולא ילדה לו ילד;
(2) מי שבחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח היתה נפרדת ממנו שלוש שנים לפחות ובכללן 12 חודשים שלפני פטירת המבוטח ולא היתה זכאית למזונות ממנו על פי פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך או על פי הסכם בכתב, או שהמבוטח לא נשא למעשה במזונותיה תוך 12 החודשים שלפני פטירתו; ..."
ההליך בבית הדין האזורי ופסק הדין
4. בתביעתה טענה המערערת, כי היתה נשואה למנוח, מר י.ד., אשר נפטר ביום 2.6.2008 (להלן -
המנוח). למערערת שני ילדים מנישואיה הראשונים, וילד שלישי המשותף לה ולמנוח, בשם יוני, שנולד ביום 21.8.2002. המערערת טענה, כי היא והמנוח נישאו בנישואים אזרחיים בניו-יורק ביום 6.6.2003, ובנוסף נישאו שם בקידושים פרטיים כדמו"י. עוד טענה, כי פקיד הרישום של משרד הפנים רשם אותה כאלמנה לאחר פטירת המנוח. המערערת הסבירה בתביעתה, כי המנוח היה חולה סוכרת ואושפז על הרקע הזה ועל רקע סיבוכים שונים של הסוכרת, היה מטופל בדיאליזה ועבר אירוע מוחי וסבל בעקבותיו מירידה קוגנטיבית. נוכח כל האמור היה המנוח מרותק למיטתו עד לפטירתו. עוד טענה המערערת בתביעתה, כי יש פסק דין לתשלום מזונות כנגד המנוח עבור הבן יוני.
5. בית הדין האזורי קבע, כי מאחר שהמנוח נפטר ביום 2.6.2008, יש לבחון את העובדות הרלבנטיות לתקופה שמיום 2.6.2003 ועד מועד פטירתו. בית הדין קבע, כי לא הוכח כי אכן המערערת והמנוח נישאו ביום 6.6.2003 או בתקופה הסמוכה לכך, וכי המערערת לא הציגה בפני בית הדין את תעודת הנישואים. המערערת לא תבעה מזונות עבור עצמה אלא עבור בנה בלבד, ומשכך לא התקיים בה התנאי המנוי בסעיף 238 לחוק לעניין זה. המערערת לא שינתה את מעמדה מגרושה לנשואה לאחר שובם לישראל. המערערת אישרה בעדותה כי לא התגוררה כלל עם המנוח מחודש ספטמבר 2003 לאחר שובם לישראל, וכי גם בארה"ב לא התגוררה עימו. לאור כל האמור, דחה בית הדין האזורי את התביעה. מכאן הערעור שבפנינו.
ההליך לפנינו
7. בערעורה טענה המערערת, כי בית הדין קמא התעלם משתי ראיות שהוצגו בפניו המעידות על נישואיה של המערערת למנוח: האחת- אישור נישואים של העיר ניו-יורק; השניה- העתק מהכתובה המעידה על הקידושין הפרטיים בין בני הזוג. המערערת לא הכחישה כי לא התגוררה עם המנוח מאז חודש ספטמבר 2003, אולם הסבירה כי מצב זה נגרם בשל מצבו הרפואי של המנוח שהלך והתדרדר, וכי המנוח חי בבתי חולים שיקומיים מאז שובו לישראל, וצירפה אישורים הרפואיים המעידים על כך. משכך, לטענתה, מדובר ב"נסיבות אובייקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד בין בני הזוג" כפי שנקבע בפסיקה, המצדיקות זכאות לקצבת שאירים אף בהיעדרם של מגורים משותפים. מה גם שבתקופה זו לטענתה, ביקרה את המנוח עם בנה כמעט בכל יום. המערערת התנגדה לקביעתו של בית הדין האזורי לפיה גם בארה"ב לא התגוררה במשותף עם המנוח, משבתעודת הנישואים הם רשומים כמתגוררים באותה הכתובת, וכן טענה כי העובדה שלא שינתה מעמדה מגרושה לנשואה לאחר שובם ארצה אינה משנה את הסטטוס שלה כנשואה למנוח.
8. בישיבת קדם הערעור טען ב"כ המערערת כי המערערת והמנוח נישאו בחודש מרץ 2003, כי בחודש ספטמבר 2003 חזר המנוח לישראל לצורך קבלת טיפולי דיאליזה, וכי המערערת חזרה לארץ כשבועיים אחריו עם הבן, והתגוררה בדירה שהייתה לזוג בישראל. עוד טען, כי מאז שובו לישראל המנוח לא יצא מבית החולים בשל מצבו הרפואי, וכי בכל תקופת אשפוזו המערערת טיפלה בו וביקרה אותו. ב"כ המוסד ביקשה להדגיש כי לא הוכחו כל מגורים משותפים, והפנתה לסתירות שקיימות בחומר הראיות, למשל לגבי מועד הנישואים, לכך שהמערערת טענה לנפרדות לפי חוק המזונות החל מחודש יוני 2002, להודעתה של המערערת לחוקר המוסד לפיה לאחר שובו של המנוח לארץ הוא הלך לביתו או לבית גרושתו וכי אחיותיו ואימו של המנוח מימנו את אשפוזו, כי היה ביניהם מתח עוד בארה"ב ועוד. כמו כן טענה ב"כ המוסד כי מדובר בערעור על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי.
בסיום ישיבת קדם הערעור הסכימו ב"כ הצדדים כי טענותיהם אלו ונימוקי הערעור ייחשבו לסיכומים בכתב מטעמם, וכי פסק הדין יינתן על ידי המותב על סמך סיכומים אלה וכל חומר התיק.
דיון והכרעה
9. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ולכלל החומר שהובא לפנינו, הגענו לכלל מסקנה, כי דינו של הערעור להתקבל בחלקו. את מסקנתנו זו נפרט להלן.
10. ראשית ייאמר, לגבי הראיות לנישואיהם של המערערת והמנוח, כי עוד לכתב התביעה צורף העתק מהכתובה, המעידה על הקידושין הפרטיים שערכו בני הזוג בניו-יורק, ביום כ' אלול התשס"ב (28.8.2002), וכן אישור נישואים של מדינת ניו-יורק שניתן ביום 10.3.2004, והמעיד על נישואיהם האזרחיים של בני הזוג ביום 6.6.2003. לפיכך, לא ברורה קביעת בית הדין האזורי כי המערערת לא הציגה בפניו ראיות לנישואיה.
11. שנית, המערערת לא הכחישה כי לפחות מאז שובם לישראל, בחודש ספטמבר 2003, לא התגוררה עם המנוח, עד לפטירתו. עם זאת הדגישה המערערת, כבר בכתב תביעתה, ולכל אורכו של ההליך, כי מגוריהם הנפרדים נגרמו בעטיו של מצבו הרפואי של המנוח, שהלך והתדרדר עד לפטירתו. כך, מתעודת "סיכום פטירה" שצורפה לתביעה נמצאנו למדים, כי המנוח עבר אירוע מוחי (CVA) בשנת 2004, וכי מאז סבל מירידה קוגנטיבית, היה מרותק למיטתו ושהה במרכז הרפואי "רעות". המערערת טענה בעדותה בבית הדין האזורי, כי בכל תקופת אשפוזו ביקרה את המנוח עם בנה וטיפלה בו, כמעט בכל יום. טענות אלו של המערערת לא נבחנו על ידי בית הדין האזורי ולא מצאו כל מענה בפסק דינו.
12. באשר לכך ההלכה הפסוקה היא, כי לצורך בחינת השאלה האם היתה האלמנה "נפרדת" מהמבוטח "
יש להבחין בין נסיבות אובייקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד בין בני הזוג, ואשר אלמלא אותן נסיבות לא היה פירוד ביניהם (כגון, אשפוז עקב מחלה ממושכת של אחד מבני הזוג, שהות מאונס של אחד מבני הזוג במקום אחר במשך תקופה ארוכה), לבין נסיבות שבהן הפירוד נעשה על פי רצונו של אחד מבני הזוג. במקרה הראשון, יש לבחון את מכלול הנסיבות והתנהגות בני הזוג כדי לקבוע אם אכן היה פירוד בין בני הזוג. אף בנסיבות שכאלה יכול ובני הזוג לא ייחשבו כמי שהיו נפרדים, כאשר, לדוגמה, בן הזוג שומר על קשר אפשרי עם בן הזוג המאושפז או השוהה מאונס במקום אחר בדוגמאות שהובאו לעיל. לעומת זאת, במקרה השני, ייחשב הדבר כפירוד בין בני הזוג" (ראו: דב"ע נב/69-0
אביבה ליאון - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"ד 458; עב"ל 1462/04
סימי ליב - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 30.10.2005, ועוד).