כב' הנשיא מנחם בן דוד
המערער נפגע בתאונת דרכים ביום 19/4/1997 עת נהג ברכבו. בתיק אז' 3206/04 של בית משפט השלום בנצרת הוא תבע פיצוי ושיפוי בגין נזקיו מאת המשיבה שביטחה את נהיגתו ברכב. בראשית ההליכים כפרה המשיבה בחבותה אך בהמשך שינתה מעמדתה וכל שנותר לבית משפט קמא היה לפסוק את סכום הפיצויים לו ראוי המערער.
בשלב זה נביא כמה נתוני רקע אודות המערער. הוא יליד שנת 1956 ונפגע לפיכך בהיותו בן 41 שנה. הוא רופא ותחום עיסוקו רפואת המשפחה. במשך כמה שנים לפני התאונה עבד המערער בבית חולים בנצרת. בהמשך הוא החל לפתח מרפאה פרטית בכפר איכסאל ובאופן מדורג צימצם את היקף עבודתו בבית החולים והעביר את מרכז עיסוקו למרפאה הפרטית. בעת התאונה הוא עבד כבר רק במרפאה הפרטית.
ממקום התאונה פונה המערער לבית החולים האיטלקי בנצרת. על פי המסמכים הרפואיים הוא נפגע באזור החלק השמאלי של ראשו לרבות באוזן שמאל. באוזן זו אובחן דימום. המערער לא איבד הכרה ולא אושפז. עוד אובחן כי הוא סבל מצליפת שוט. ממצאי הבדיקה הנוירולוגית הגסה לא הצביעו על לקויות.
במהלך ההתדיינות המשפטית ובהסכמת בעלי הדין, מינה בית המשפט מומחה רפואי לבדיקת מצבו של המערער. היה זה ד"ר יצחק ברוורמן שהתמחותו בתחום אף אוזן וגרון, להלן יקרא
"המומחה". המומחה בדק המערער ובחוות דעת שהוציא תחת ידו, הוא הביע את דעתו כי למערער
"קיימת ירידה תחושתית עיצבית בשמיעה משמאל על רקע של חבלת ראש (תאונה) עם טנטון תמידי". בגין מימצא זה העריך המומחה את נכותו של המערער בשיעור של 10%, בגין טנטון תמידי, לפי סעיף 72(4) (ד) IIלתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשל"ז - 1956.
לאחר שנתקבלה חוות הדעת הציג ב"כ המערער שאלות הבהרה למומחה וזה השיב. בהמשך ביקש בא - כוחו לחקור המומחה בין כותלי בית המשפט וגם זה נעשה. יודגש כי ב"כ המערער ביקש, בעזרת מהלכים אלה, להוכיח כי למערער אונו פגיעות נוספות בגין התאונה ועל כך עוד נרחיב בהמשך. יצוין כבר עתה כי המומחה דבק בעמדתו. בתום הההליכים הללו הגיעו ב"כ בעלי הדין לכלל הסכמה דיונית כי לא יובאו ראיות מצידם, יוגשו סיכומים בצירוף מסמכים, כאשר בכל הנוגע למסמכים רפואיים יוגשו רק כאלה שהובאו בפני המומחה. ועוד הוסכם כי פסק הדין יינתן בדרך "הרגילה" לאמור שלא על דרך הפשרה.
הצדדים פעלו במסגרת ההסדר שגובש ביניהם. בפסק הדין שהוציאה שופטת השלום, היא פסקה למערער פיצוי בגין הפסד שכר לעתיד בסך 30,000 שקלים חדשים, עבור הוצאות רפואיות סך של 500 שקלים חדשים וסך של 22,249 שקלים חדשים בגין כאב וסבל. היא נמנעה מלפסוק למערער פיצוי בגין הפסד שכר בעבר ובגין עזרת צד שלישי.
המערער שחש כי הפיצוי שנפסק לזכותו אין בו די, הגיש את ערעורו הנוכחי. המשיבה מבקשת לדחות הערעור.
לאחר שבחנתי את טענותיהם ועמדותיהם של ב"כ בעלי הדין, להלן מסקנותי.
שאלה מרכזית שמעורר המערער בערעורו ואשר אליה יש להתייחס, נוגעת לאבחון מצבו הרפואי לאשורו. מסתבר כי לבד מהפגיעה באוזן שמאל, שאובחנה אצלו מיד לאחר התאונה, נתגלו אצלו כעבור מספר שנים, בעיות באוזן ימין שהמערער מבקש לייחס אף אותן לתאונה. במרץ 2001 אובחן אצל המערער בבדיקת יציבות שנערכה לו, חוסר יציבות והעדפה ראייתית לשמירת משקל וביום 14/4/2005 במהלך בדיקת ENGשנעשתה לו נמצא כי קיימת אצלו חולשה קלורית של 33% באוזן ימין וקיימת עדות לבעיה וסטיבולרית מעורבת קלה. כזכור סמוך לתאונה אובחנה אצל המערער אך פגיעה באוזן שמאל. המומחה נשאל בשאלות הבהרה ונחקר בבית המשפט גבי קשר אפשרי בין הפגמים האחרונים לתאונה אך הוא לא מצא לנכון לקשור בין אלה ודבק בעמדתו כי בגין התאונה והפגיעה באוזן שמאל, נותרה למערער נכות בגין תופעת הטנטון ששיעורה 10%, ותו לא.
חלק נכבד מטיעוניו בפני בית משפט קמא הקדיש ב"כ המערער לנסיון להניע את בית המשפט לאמץ את עמדתו כי מן הראוי להתייחס למערער כמי שנושא נכות גבוהה יותר בשל התאונה, ולצרף את הפגימות באוזן ימין לתוצאות התאונה. בית משפט קמא בחן בפסק דינו את כל טענותיו ונימוקיו של המערער בנקודה זו ובצורה בהירה ומשכנעת דחה טיעון זה וקבע, בעקבות המומחה, כי יש להכיר בכך כי רק הפגיעה באוזן שמאל, הינה תולדה של התאונה.
בטיעוניו בפנינו חוזר ב"כ המערער למעשה על אותן טענות שהעלה בפני בית משפט קמא אלא משנמצא כי הסברה של שופטת השלום, שדחתה טיעון זה, הינו משכנע ואין צורך להוסיף עליו או לגרוע ממנו, אינני רואה צורך לשוב ולרדת לפרטי ההנמקה ואסתפק בהפניה אליה.
ציר טיעון מרכזי אחר שבפי המערער מתמקד בטענה בדבר מיעוט הפיצויים שנפסקו לו. כאמור ענין לנו עם נפגע שהינו רופא אשר מאז סמוך לתאונה מוצא פרנסתו בניהול מרפאה עצמאית, ותחום עיסוקו ברפואת המשפחה ואשר על פי דוחות מס הכנסה שצורפו על ידו לסיכומיו, הגיע להכנסה גולמית שבין 500,000 ל - 600,000 שקלים חדשים לשנה. הוא יליד שנת 1956 וניתן להניח כי יוכל להתמיד בעבודתו עד גיל 70 לפחות. בפסק דינה דחתה שופטת בית משפט השלום את עתירתו לתשלום פיצויים בגין הפסדי הכנסה בעבר כבלתי מוכחת. כמו כן דחתה את תביעתו לפיצוי בגין עזרת צד ג'. לבד מכאב וסבל שפסקה, על פי הקריטריונים הקבועים בדין, היא זיכתה את המערער בפיצוי גלובאלי בסך 30,000 שקלים חדשים בגין הפסדי העתיד.
לאחר שבחנתי את מכלול הראיות ושקלתי בכלל נסיבות הענין, הגעתי לכלל מסקנה כי הדחיה הטוטאלית של העתירה לפיצוי בגין הפסדי עבר ושיעור הפיצוי שנפסק בגין הפסדי העתיד, יש בהם כדי לקפח את המערער ויש לדעתי להתערב בהם.
להלן אנמק עמדתי זו.
כפי שכבר הסברתי הגיעו ב"כ בעלי הדין לידי הסדר דיוני, לאחר שנערכה חקירתו של המומחה בבית המשפט, ולפיו הם לא יביאו ראיות לפני בית משפט קמא ותחת זאת יגישו סיכומים בצירוף מסמכים וכך הם אכן נהגו. יצוין כי אף תצהירים לא הוגשו מטעם בעלי הדין ולא היו בפני בית משפט קמא. אמנם אין המדובר כאן במתן פסק דין על דרך הפשרה בגדרו של סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה- 1975, אך אין לפרש את ההסדר אליו הגיעו ב"כ בעלי הדין אלא באופן כזה שהם ויתרו על הצורך בהבאת ראיות פרטניות ומדוקדקות, גם על דרישה כזו של איש מרעהו, והסמיכו את בית המשפט לפסוק הפיצויים, פחות בהסתמך על נתונים פרטניים, שממילא לא הובאו, אלא על פי נסיון החיים, הגיון הדברים ונתונים כלליים שבידיעתו של בית המשפט, אחרת לא ניתן להבין את פשרו של ההסדר. באספקלריה זו טענת ב"כ המשיבה כיום כי המערער לא הביא ראיות ספציפיות להוכחת הפסדיו בעבר, לאו טענה היא וגם קביעתו של בית המשפט בענין זה אינה נכונה. אם היינו מקבלים עמדה זו היה זה כאילו אמרנו שהמערער ויתר מלכתחילה על זכותו לקבל פיצוי בגין נזק מיוחד, כגון הפסד שכר בעבר, בשל כך שהוא טעון הוכחה על ידי נתונים ספציפיים ולא היא. בנסיבות אלה לא ראיתי לנכון לאמץ את עמדת בית משפט קמא כי יש לדחות לחלוטין את עתירתו של המערער לפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר. כפי שפורט לעיל תקופת העבר בעניינו היא בת 11 שנים (!).
זאת ועוד. נראה לי כי בית משפט קמא התעלם מכך שהנכות של המערער, בגין התאונה, אינה מתבטאת רק בטנטון אלא גם בירידה בכושר השמיעה באוזן שנפגעה, שהרי בסוף חוות דעתו מוצא המומחה וקובע כי:
|
"לנבדק (המערער)
קיימת ירידה תחושתית עיצבית בשמיעה משמאל על רקע של חבלה בראש (תאונה) עם טנטון תמידי".
|
משמע בצד תופעת הטנטון סובל המערער גם מירידה בכושר השמיעה שלו, שאמנם לא תורגמה לאחוזי נכות, אך לא נראה לי כי יהיה זה נכון להתעלם ממנה. עוד יש לזכור כאן כי שעה שמדובר בעצמאי קשה עד מאוד להצביע על שיעור השפעתו של ארוע חד פעמי על רמת הכנסתו, כאשר אין מדובר בפגיעה ששוללת לחלוטין את כושר עבודתו, אם כי הידע הכללי שברשותנו והגיון הדברים מספיקים כדי להסיק שהיתה פחיתה מסוימת בהכנסתו. שעה שאנו מנסים להבין את השפעתן של הפגיעות שאונו למערער על עבודתו כרופא עצמאי, הצריך לטפל בחולים לא מעטים מידי יום, בסבלנות ובאורך רוח וכי רמת ההכנסה שלו קשורה קשר הדוק לרמת האינטראקציה שבינו לבין ציבור לקוחותיו הפוטנציאלי ושכרו אינו מובטח ואינו משולם על ידי מעביד "חיצוני", על פי היקף משרתו, גרידא אני מגיע למסקנה כי תופעות כגון ירידה בשמיעה וטנטון תמידי, יש בהם כדי לפגוע ברמת הריכוז שעל המערער לגלות בעבודתו, בסבלנותו ובסובלנות שעליו לגלות כלפי מטופליו ובכושרו לעבוד באותה אינטנסיביות כפי שיכול היה לולי התאונה, וכפועל יוצא מכך לפחיתה מסוימת בהכנסותיו.