השופטת מ' נאור:
האם המערער השתתף בתקיפתו של מר משה עמרה (להלן: המתלונן), הכה אותו וירה לעברו באמצעות אקדח? ככל שהמערער אכן השתתף בתקיפת המתלונן, האם פעולותיו מגבשות עבירה של ניסיון רצח? אלו השאלות העומדות במרכזו של ערעור זה.
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו הרשיע את המערער בעבירות של ניסיון רצח, קשירת קשר לביצוע פשע (רצח), נשיאת נשק שלא כדין, החזקת נשק שלא כדין, קשירת קשר לביצוע עוון, התחזות לאדם אחר, קבלת דבר במרמה ושיבוש מהלכי משפט, וזאת לפי סעיף 305(1); סעיף 499(א)(1) בקשר עם סעיף 300(א)(2); סעיף 144(ב); סעיף 144(א); סעיף 499(א)(2); סעיף 441 רישא; סעיף 415; וסעיף 244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בעקבות הרשעתו נידון המערער ל-15 שנות מאסר לריצוי בפועל, מאסר על תנאי וקנס. בנוסף, בית המשפט הפעיל, במצטבר לעונש המאסר האמור, עונש מאסר על תנאי בן שנה אחת, כך שסך תקופת מאסרו בפועל של המערער הועמדה על 16 שנים. הערעור הוא על הכרעת הדין וגזר הדין.
עובדות המקרה
1. על פי המתואר בכתב האישום, בשעות הערב של יום 27.1.2006 הגיע המערער ואדם נוסף, שזהותו לא ידועה (להלן: האחר), לקיוסק בבת-ים בו עבד המתלונן. המערער היה מצויד באקדח שהוחזק בלא רישיון, ואילו האחר נשא סכין. כשהגיעו לקיוסק, המערער והאחר דחפו את המתלונן והפילו אותו ארצה. בשלב זה המערער ירה במתלונן פעמיים. על פי האמור בכתב האישום, המערער ניסה לירות במתלונן מספר פעמים נוספות אך הדבר לא עלה בידו מסיבה כלשהי. לאחר מכן, האחר דקר את המתלונן מספר דקירות, בזמן שהמערער בעט במתלונן ברגלו השמאלית. עם סיום התקיפה נמלטו המערער והאחר ממקום האירוע. כתוצאה מהמעשים הללו נגרמו למתלונן חבלות רבות והוא אף עבר ניתוח בדופן החזה. בנוסף, במהלך התקיפה נפצע גם המערער - נגרם לו חתך ברגלו השמאלית.
לאחר אירועים אלה נסע המערער מבת-ים לאשדוד, וזאת במטרה לקבל טיפול רפואי. באשדוד פגש המערער את בן דודו, דוד קזרשוילי (להלן: דוד), מי שהיה הנאשם 2 בבית המשפט המחוזי. דוד מסר לידי המערער את כרטיס קופת החולים שלו או את תעודת הזהות שלו, וליווה את המערער למרפאה באשדוד. כשהגיעו השניים למרפאה הם פנו למזכירה במקום. לבקשת המזכירה, מסר לה המערער את התעודה המזהה שקיבל מדוד. המזכירה הקלידה את פנייתו של המערער תחת שמו של דוד, והפנתה אותו לרופא. המערער קיבל מהרופא טיפול תוך שהוא מתחזה לדוד. בסיום הטיפול הפנה אותו הרופא לחדר המיון במרכז הרפואי על שם ברזילי באשקלון (להלן: בית החולים). המערער הגיע לבית החולים לקראת חצות. גם בבית החולים התחזה המערער לדוד. לאחר מספר שעות, בשעות הבוקר המוקדמות של יום 28.1.2006, נותח המערער ובתום הניתוח רגלו השמאלית גובסה מתחת לברך. על פי כתב האישום, המערער התחזה לדוד במטרה להטעות את חוקרי המשטרה בעניין מעורבותו בניסיון לרצוח את המתלונן. המערער הסגיר עצמו למשטרה ביום 29.1.2006.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
2. כאמור, בית המשפט המחוזי (השופטים א' שהם, י' שבח ו-ר' בן-יוסף) הרשיע את המערער בשורת עבירות ובראשן ניסיון רצח (תפ"ח 1021/06). בית המשפט התמודד עם שתי שאלות מרכזיות בכל הנוגע להרשעתו של המערער: האם המערער הוא שביצע את המעשים שיוחסו לו בכתב האישום; ובמידה והתשובה לשאלה הראשונה היא בחיוב, והמערער אכן השתתף בתקיפת המתלונן, האם מעשיו של המערער מגבשים עבירה של ניסיון רצח. בית המשפט השיב על שתי השאלות בחיוב.
3. באשר לשאלת השתתפותו של המערער בתקיפת המתלונן - שאלה עליה השיב כזכור בית המשפט בחיוב - נסמך בית המשפט על מספר ראיות. הראיה המרכזית עליה נשען בית המשפט הייתה סרט מצלמת האבטחה המותקנת בקיוסק, בו תועדה תקיפתו של המתלונן. ארבעה שוטרים, אשר צפו בסרט האבטחה, העידו כי הם זיהו את המערער כתוקף-היורה בסרט האמור. שניים מהשוטרים - רס"מ בן עמי (להלן: בן עמי) ורס"מ וייצמן (להלן וייצמן) - זיהו את המערער כתוקף-היורה מבלי שידעו דבר על מעורבותו באירוע שבקיוסק עובר לצפייתם בסרט האבטחה. בית המשפט ייחס משקל משמעותי לעדותם של שני השוטרים הללו. המסקנה כי המערער השתתף בתקיפת המתלונן נתמכה לדעת בית המשפט בשורה של ראיות נוספות. ראשית, אכן בית המשפט לא יכול היה לקבוע בוודאות, על סמך מראה עיניו בלבד, כי התוקף-היורה בסרט האבטחה הוא אכן המערער. עם זאת, בית המשפט קבע כי נוצר בו רושם עז שהתוקף-היורה הוא אכן המערער. שנית, בית המשפט ציין כי עדותם של שני השוטרים אשר זיהו את המערער כתוקף-היורה אך כן ידעו על מעורבותו בתקיפה עובר לצפייתם בסרט - רס"מ כוזרי ורס"ב אמר - היא ראיה מחזקת למסקנה כי המערער הוא שביצע את המעשים, אף שעדויות אלה אינן יכולות לשמש ראיה עצמאית. שלישית, בית המשפט ציין כי איכון מכשירו הסלולארי של המערער מראה כי הוא שהה באזור הקיוסק בסמוך למועד התקיפה. רביעית, לדעת בית המשפט, התיעוד בסרט האבטחה של נפילת מזגן על רגלו השמאלית של התוקף-היורה מתאים לפציעתו של המערער, וכך גם המועדים בהם קיבל המערער טיפול בבית החולים, מה שמחזק את המסקנה כי התוקף-היורה הוא המערער. לבסוף, בית המשפט קבע כי המערער התנהג בצורה מפלילה: הוא נסע לבית חולים באשדוד למרות שהוא מתגורר בבת ים; הוא התחזה לבן דודו בעת שקיבל טיפול רפואי; הוא שתק בחקירותיו מבלי לתת לכך הסבר מניח את הדעת; רק לאחר ששתק לאורך חקירותיו הציג המערער הציג את גרסתו, או ליתר דיוק גרסאותיו, לבית המשפט. מדובר היה בגרסאות בדיוניות, אליבא דבית המשפט. בית המשפט קבע כי גם התנהגות מפלילה זו מחזקת את המסקנה כי המערער הוא שתקף את המתלונן.
בהכרעת הדין עמד בית המשפט על גרסאותיו השונות של המערער למאורעות ליל התקיפה. הגרסה הראשונה של המערער נמסרה בתגובתו הראשונה לכתב האישום. מדובר היה בתגובה קצרה במסגרתה הודה המערער רק כי קיבל טיפול רפואי בבית החולים באשדוד בשמו של בן דודו דוד. גרסתו השנייה של המערער נמסרה בתגובתו השנייה לכתב האישום. בגרסה זו טען המערער כי הוא ראה שלושה אנשים המוכרים לו בסמוך לבית העסק שלו בבת-ים. המערער חשד כי השלושה ניסו לפרוץ לעסקו. לגרסתו, החליט המערער להתקשר לבן דודו דוד, ולאחר מכן נסע לאשדוד על מנת לאתר את החשודים. לטענת המערער, כשהוא איתר את החשודים באשדוד התפתח ביניהם עימות במסגרתו הוא נחתך ברגלו. עוד טען המערער כי לאחר העימות, האנשים איתם הוא התעמת נמלטו. לגרסת המערער, בשלב זה הוא עלה לביתו של בן דודו ונטל את כרטיס קופת החולים שלו. בעדותו בבית המשפט חזר המערער על עיקרי גרסתו בתגובה השנייה, אך הוסיף פרטים - חלקם פרטים סותרים. זו הייתה גרסתו השלישית של המערער. במסגרת גרסתו השלישית טען המערער כי לאחר שנחתך ברגלו, אחד האנשים אשר תקף אותו סייע לו להגיע לבית החולים, ואף הסיע אותו לבת ים לאחר מכן. בנוסף, לטענת המערער, אותו תוקף שסייע לו להגיע לבית החולים גם החזיק אותו כבן ערובה בביתו במשך כיממה (את מיקום ביתו של התוקף-הסייען המערער לא ידע לציין). כאמור, בית המשפט קבע כי גרסאותיו של המערער הן בדיוניות. המופרכות של גרסאות אלה חיזקה את מסקנת בית המשפט כי המערער השתתף בתקיפת המתלונן.
4. לאחר שקבע כי המערער השתתף בתקיפת המתלונן, פנה בית המשפט לדון בשאלה האם המעשים אותם ביצע המערער מגבשים עבירה של ניסיון רצח. גם על שאלה זו השיב בית המשפט בחיוב. בית המשפט קבע כי העובדה שהמערער תקף את המתלונן באמצעות אקדח; כי העובדה שהמערער ירה שתי יריות מטווח קצר לכיוונו של המתלונן; וכי הסיבה שהמערער לא ירה יריות נוספות הינה שהוא לא הצליח לטעון את אקדחו בשלישית, מעידות כי למערער הייתה כוונה לקטול את המתלונן וכי מעשיו יצאו מגדר פעולות הכנה בלבד. כיוון שכך, בית המשפט קבע כי פעולותיו של המערער מגבשות עבירה של ניסיון רצח.
טענות הצדדים בערעור
5. טענות המערער - המערער טוען כי שגה בית המשפט בכך שהרשיעו. המערער מעלה שתי טענות עיקריות. ראשית, המערער טוען כי חומר החקירה בתיק אינו מבסס מעבר לספק סביר את הקביעה העובדתית כי הוא השתתף בתקיפת המתלונן. שנית, המערער טוען כי גם אם הוא זה שביצע את התקיפה המיוחסת לו, לא ניתן לבסס את הטענה כי הייתה לו כוונה לקטול את המתלונן, ולכן לא ניתן להרשיעו בניסיון לרצח.
6. הטענה המרכזית הראשונה עוסקת כאמור בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה המערער השתתף בתקיפת המתלונן. לטענת המערער, קביעה זו בטעות יסודה ממספר טעמים. ראשית, לטענת המערער העובדה שבית המשפט לא הצליח לקבוע באופן וודאי, על סמך מראה עיניו בלבד, כי המערער הוא התוקף-היורה המופיע בסרט מצלמת האבטחה, מעידה כי אין אפשרות לזהות באמצעות סרט האבטחה את התוקף. לטענת המערער, בית המשפט הכיר מקרוב את הנאשם במהלך משפטו אשר ארך כשנתיים, ועל אף זאת הוא לא הצליח לזהות את המערער באופן וודאי. על כן טוען המערער, זיהוי כזה אינו אפשרי. המערער מוסיף וטען כי שגה בית המשפט כאשר ייחס משקל משמעותי לגרסאות השוטרים שהעידו כי הם מזהים את המערער בסרט האבטחה. לפי המערער, עדויות השוטרים אינן מהימנות וזאת משום שהשוטרים ידעו על מעצרו של המערער טרם צפייתם בסרט: המערער טוען כי גם השוטרים וייצמן ובן עמי - אשר לעדותם ייחס בית המשפט משקל רב שכן הוא קבע כי לא היה להם מידע מקדים לגבי מעצרו של המערער טרם צפייתם בסרט - ידעו מראש על דבר מעצרו של המערער. המערער טוען כי לא ייתכן ששני השוטרים לא ידעו דבר על מעצר המערער טרם צפייתם בקלטת שכן עברו עשרה ימים מיום מעצרו של המערער ועד שהשוטרים צפו בקלטת. מכאן מסיק המערער כי השוטרים ידעו בוודאות על דבר מעצרו של המערער, ולכן העובדה כי הם זיהו את המערער בסרט אינה יכולה להוות ראיה נגדו. עוד מלין המערער על כך ששני השוטרים טוענים כי ניתן לזהות בוודאות את הנאשם בסרט. לטענת המערער, כיוון שלא רואים את פני התוקף-היורה בסרט אין כלל אפשרות לזיהוי וודאי של התוקף באמצעות הסרט, ולכן עדותם של השוטרים איננה יכולה להיות מהימנה. מעבר לכך, לטענת המערער, גם אם מקבלים את עדותם של השוטרים, הדבר אינו יכול להוות תחליף לעובדה שבית המשפט עצמו לא הצליח לזהות את המערער.
המערער הוסיף וטען כי הפציעה ברגלו אינה יכולה להוות ראיה נסיבתית לעניין השתתפותו בתקיפת המתלונן. לטענת המערער, אין כל ראיה הקושרת בין הפציעה לבין אירוע התקיפה בו הוא מואשם: אפילו ד"ר בנדר - אשר טיפל במערער לאחר פציעתו - לא יכול היה לקשור, לטענת המערער, בין אופי הפציעה לאירוע בו הותקף המתלונן. עניין נוסף עליו מלין המערער הינו כי הגרסה אותה הציג בפני בית המשפט שימשה חיזוק למסקנת בית המשפט לפיה הוא השתתף בתקיפת המתלונן. לטענת המערער, שגה בית המשפט כאשר הגדיר את גרסתו בדיונית, כיוון שלדידו מדובר בגרסה סבירה. לטענת המערער, אף אם הגרסה אינה אמינה לגמרי, אין היא יכולה להשלים את התמונה הראייתית החסרה בעניינו של המערער. קושי ראייתי נוסף לו טוען המערער בהקשר זה הינו כי לא הוכח שהיה לו מניע לפגוע במתלונן. עניין זה עולה לטענת המערער מעדותו של גבריאל רובין (להלן: רובין), כמו גם מעדות המערער עצמו.
7. טענתו המרכזית השנייה של המערער נוגעת לכוונת הקטילה שייחס לו בית המשפט. לטענת המערער, גם אם נניח כי הוא התוקף-היורה אשר צולם במצלמת האבטחה, חומר החקירה אינו כולל כל ראיה לכך שלמערער הייתה כוונה לקטול את המתלונן: לגרסת המערער, המקומות בהם נורה המתלונן אינם מעידים כי למערער הייתה כוונה לקטול; גם הטווח הקצר לא יכול להוות סימן מעיד לכוונה כזו לגרסתו; ולבסוף, התוקפים המשיכו להכות את המתלונן גם לאחר שהתוקף-היורה ירה לעברו של המתלונן, מה שמראה, לפי המערער, שלתוקפים הייתה כוונה לפגוע במתלונן, אך לאו דווקא לגרום למותו. כיוון שלטענת המערער לא ניתן להוכיח מתוך חומרי החקירה כוונה לקטול, אזי לא מתגבשת בעניינו של המערער עבירה של ניסיון רצח.
8. טענות המשיבה - המשיבה סומכת ידיה על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בכל הקשור לזיהויו של המערער כמי שהשתתף בתקיפת המתלונן. לטענת המשיבה עדויות השוטרים עליהם נסמך בית המשפט הינן מהימנות, ואין כל ראיה כי השוטרים וייצמן ובן עמי ידעו דבר וחצי דבר על מעורבותו של המערער טרם שצפו בסרט האבטחה. בנוסף, המשיבה טוענת כי בניגוד לעמדתו של המערער, עדותו של ד"ר בנדר לא שוללת את האפשרות כי פציעותיו של המערער נגרמו במהלך התקיפה. בנוסף, המשיבה טוענת כי העובדה שהמערער לא הצליח לספק הסברים סבירים ומניחים את הדעת לשורה ארוכה של שאלות ותהיות בתיק (למשל, מדוע הוא הלך לקבל טיפול רפואי במקום הרחוק ממקום מגוריו; מדוע הוא לא מיהר להגיע למשטרה כאשר הוא נדרש לחקירה; מדוע הוא שתק בחקירותיו; ועוד) מהווה חיזוק משמעותי לקביעה כי המערער הוא התוקף-היורה אשר נלכד בעדשת מצלמת האבטחה. בנוסף, המשיבה גורסת כי אין כל צורך להוכיח מניע בעבירות בהן הואשם המערער, וכי בכל מקרה בית המשפט קבע כי הוכח קשר בין המערער למתלונן. לבסוף, המשיבה גורסת כי צדק בית המשפט כאשר קבע, על סמך השימוש באקדח בשילוב עם הטווח ממנו נורו היריות, כמות היריות והכיוון אליו היריות נורו, כי למערער הייתה כוונה לקטול את המתלונן.
דיון והכרעה
9. כאמור, הערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מעלה שתי שאלות עיקריות. ראשית, האם המערער הוא התוקף-היורה אשר נלכד בעדשת מצלמת האבטחה. שנית, בהנחה שהמערער אכן השתתף בתקיפת המתלונן, האם הייתה למערער כוונה לקטול את המתלונן. בית המשפט המחוזי השיב על שתי השאלות הללו בחיוב, ולכן הרשיע את המערער, בין השאר, בניסיון רצח. אומר כבר עתה כי לא מצאתי מקום להתערב בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, ולכן אציע לחברי לדחות את הערעור על הכרעת הדין. אבהיר את עמדתי.