השופט ח' מלצר:
1. לפנינו ערעור על פסק דינו (הכרעת דין וגזר דין) של בית המשפט המחוזי הנכבד בבאר-שבע (בהרכב: סגנית הנשיא, כב' השופטת ר' יפה-כץ, כב' השופטת ו' מרוז וכב' השופט א' ואגו), שבגדרו הורשע המערער בעבירות הבאות: עבירה של מגע עם סוכן חוץ לפי סעיף 114(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין; עבירה של אימונים צבאיים אסורים לפי סעיף 143(ב) לחוק העונשין; עבירה של חברות בארגון טרוריסטי לפי סעיף 3 לפקודת מניעת טרור; עבירה של מסירת ידיעות לאויב כדי לפגוע בביטחון המדינה לפי סעיף 111 (החלופה השלישית) לחוק העונשין; שלוש עבירות של נשיאת כלי נשק לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין; שתי עבירות של נשיאת תחמושת לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין סיפא ושתי עבירות של נסיון לחטיפה לשם רצח או סחיטה לפי סעיף 372 (בצירוף סעיף 25) לחוק העונשין.
2. בעקבות ההרשעה הנ"ל גזר בית המשפט המחוזי הנכבד את דינו של המערער והשית עליו את העונשים הבאים: 10 שנות מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי (כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור כל עבירה מסוג פשע בתוך 3 שנים מיום שחרורו).
3. הערעור על הכרעת הדין מתייחס רק להרשעה בשתי העבירות של נסיון לחטיפה לשם רצח או סחיטה, ולפיכך אתאר בקצרה את הרקע והנסיבות של עבירות אלו בלבד, כפי שהשתקפו מכתב האישום ומפסק-דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. כאמור הערעור מכוון גם כלפי העונש שהושת על המערער במסגרת גזר-הדין.
כתב האישום ופסק הדין של בית המשפט המחוזי
4. על פי כתב האישום, במועד שאיננו ידוע במדויק למשיבה, המערער, שהינו תושב רצועת עזה, קשר קשר עם שני אחים: שאדי סלאמה סעיד וחוסיין סעיד (להלן: שאדי ו-חוסיין, בהתאמה), פעילים בארגון גדודי השהיד בהא אלדין סעיד (להלן: ארגון גדודי השהיד, או הארגון) - לחטוף חייל צה"ל משטח ישראל הסמוך לגדר הגבול שבין ישראל לבין רצועת עזה (להלן: גדר הגבול) ולאחר מכן לדרוש תמורת החזרתו את שחרורו של אכרם סלאמה סעיד (אחיהם של שאדי ו-חוסיין). כן עולה מכתב האישום כי במסגרת הקשר ולשם קידומו נפגש המערער עם פעיל נוסף בארגון גדודי השהיד, אחמד אלתלבאני, המכונה בשם "אבו-זיד" (להלן: אבו-זיד), אשר צירף את המערער לארגון ואימן אותו בשימוש בנשק (זריקת רימוני יד וירי ברובה מסוג קלאצ'ניקוב). על פי כתב האישום המערער אמר לאבו-זיד כי בכוונתו לבצע תוכנית חטיפה באזור הנמצא מול ביתו, הסמוך לגדר הגבול, ומסר לו מידע על תנועת כוחות צה"ל באזור הפיגוע המיועד (מיקום מגדלי התצפית של כוחות צה"ל וכמות החיילים בהם). עוד עולה מכתב האישום כי אבו-זיד הנחה את המערער לגבי אופן הביצוע של הפיגוע המתוכנן. על פי הנחיות אלו - היו אמורים המערער וחוסיין להתקרב לאזור החטיפה, כשהם נושאים נשק ואפוד. בנקודה מסוימת, בקרבת גדר הגבול, תוכנן כי חוסיין יישאר (עם הנשק והאפוד) וימתין למערער בזמן שהמערער יתקרב לגדר הגבול ויבדוק את התנועה במקום. עוד הנחה אבו-זיד את המערער כי לאחר שישוב מבדיקת גדר הגבול - ייקח מחוסיין את הנשק והאפוד, יתקרב בשנית לגדר, יחתוך אותה ויזחל מתחתיה על מנת להפתיע חייל צה"ל, שאותו יחטוף. כן הנחה אבו-זיד את המערער, על פי כתב האישום, כיצד לפעול לאחר החטיפה, כשהורה לו ולחוסיין, להביא את החייל החטוף לביתו של חוסיין שבשטח רצועת עזה. בתום האימונים הצטייד המערער אצל אבו-זיד בפריטים הבאים: אפוד, רובה קלאצ'ניקוב, שלוש מחסניות, תרסיס חומר מרדים ואזיקים - אותם העביר לביתו.
5. על פי כתב האישום, שלושה ימים לאחר תום אימוניו של המערער, בשעות הערב, יצאו חוסיין והמערער לכיוון גדר הגבול כשהם נושאים את האמצעים הדרושים לביצוע החטיפה. שאדי ואבו-זיד המתינו להם באותו זמן בביתו של חוסיין. במרחק של כ-700 מטרים מגדר הגבול - חוסיין עצר והמערער המשיך להתקדם לעבר גדר הגבול לבדו, כשהוא נושא את אמצעי החטיפה. במרחק של כ-300 מטרים מהגבול, המתין המערער כשעה וחצי - שלאחריהן שב על עקבותיו והודיע לחוסיין כי לא ביצע את התוכנית משום שכוחות צה"ל נעים באזור. חוסיין והמערער, שבו איפוא לביתו של חוסיין ושם הציע אבו-זיד למערער לבצע את תוכנית החטיפה ביום שלמחרת. על פי כתב האישום - המערער הסכים להצעתו זו של אבו-זיד.
כפי שעולה מכתב האישום, ביום העוקב ליציאתם הראשונה של חוסין והמערער לצורך ביצוע תוכנית החטיפה - יצאו חוסיין והמערער בשנית לכיוון גדר הגבול, כשהם נושאים, גם בפעם זו, את האמצעים לביצוע החטיפה. במרחק של כ-700 מטרים מגדר הגבול חוסיין עצר והמערער המשיך להתקדם לעבר גדר הגבול, כשהוא נושא את אמצעי החטיפה. גם בפעם זו, על פי כתב האישום, חזר המערער על עקבותיו והודיע לחוסיין כי לא ביצע את התוכנית בשל נוכחות כוחות צה"ל באזור.
זה המקום לציין כי בעקבות עתירה לגילוי ראייה חסויה שהגיש המערער לבית משפט זה (בש"פ 7200/08) - הורה בית משפט זה (מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה) על תיקון כתב האישום ואחת הפסקאות הוחלפה בפיסקה שלפיה לאחר שהמערער הפסיק את נסיון החטיפה השני והודיע לחוסיין כי אינו יכול לבצע את תוכנית החטיפה - נאמר לו כי הוא שקרן ופחדן וכי עליו לשלם את מחיר התחמושת אותה ירה. כן נמסרו למערער פרפראזות נוספות שעסקו בהתבטאויותיו של המערער בפני אנשים שאינם אנשי מרות - שלפיהן הוא הוכה על ידי חוסין והעביר לו 45 דינר בעבור התחמושת אותה ירה באימוניו, וכן כי בזמן האירועים הוא לא היה מוכן "ללכת על פיגוע", וכי בשל אי-ההבנה שנוצרה - הוא שילם כאמור על הכדורים שירה 45 דינר ו"סגר את העניין".
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
6. להלן אביא בתמצית את קביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד בהכרעת הדין ובגזר הדין, שנכתבו בידי כב' סגנית הנשיא, השופטת ר' יפה-כץ (בהסכמת חבריה כב' השופטים: ו' מרוז ו-א' ואגו) - ביחס לשתי העבירות של נסיון לחטיפה לשם סחיטה.
7. בית המשפט המחוזי הנכבד הרשיע, כאמור, את המערער בגין שני נסיונות לחטוף חייל. ההרשעה התבססה על הראיות הבאות: תשובתו של המערער לכתב האישום ואמרותיו, כפי שנגבו בחקירותיו במשטרה ובשב"כ, והאמרות שמסר חוסיין במשטרה ובשב"כ - תוך העדפת ראיות אלו על פני העדויות שמסרו המערער וחוסיין בפני בית המשפט המחוזי הנכבד. כן הסתמך בית המשפט המחוזי הנכבד על אמרותיו של שאדי, שהוגשו בהסכמה.
8. בית המשפט המחוזי הנכבד נימק את החלטתו להעדיף את אמרותיו של חוסיין במשטרה ובשב"כ על פני עדותו של זה בבית המשפט - על יסוד הפערים שמצא בין הגרסה שהציג חוסיין בעדותו - אותה ראה כ: "מתחמקת", "לא אמינה" ו-"לא קוהרנטית" - לבין גרסותיו במשטרה ובשב"כ, שעליהן אמר בית המשפט המחוזי הנכבד כי הן: "סדורות, קוהרנטיות, ובעלות תוכן שמשתלב עם הגרסה שמסר שאדי ואף עם הגרסה שמסר הנאשם [המערער כאן - ח"מ] במשטרה ובשב"כ". בית המשפט המחוזי הנכבד אף ציין כי: "אין לי כל ספק, כי אלה הן הגרסאות שיש לקבלן, כפוף לתנאי הקבילות והמשקל הקבועים בסעיף 10א לפקודת הראיות [הכוונה לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 - ח"מ]".
כן העדיף בית המשפט את אמרותיו של המערער בחקירותיו במשטרה ובתשאולו בשב"כ על פני עדותו בבית המשפט. בהקשרים אלה הפנה בית המשפט המחוזי הנכבד לשורה של סתירות פנימיות שמצא בעדותו של המערער בבית המשפט וכן לאי-התאמות שגילה בין דבריו לבין אמרותיהם של שאדי וחוסיין, בין היתר בנושאים הבאים: זהות היוזם של נסיון החטיפה (לרבות מציע "מקום החטיפה"); מעורבותו של המערער באיסוף מודיעין ועריכת תצפיות עובר לנסיון החטיפה; הדברים שאמר המערער לחוסיין בשובו מנסיון החטיפה הראשון - האם טען כי שיקר לחוסיין, או שמא הודיע לו מפורשות על חוסר נכונותו לבצע את הפיגוע; המועד שבו נדרש המערער להשיב לאבו-זיד את עלות הכשרתו; זהות האדם שהכה את המערער לאחר שובו מנסיון החטיפה; שעת היציאה לנסיון החטיפה; המיקום שאליו תכננו הקושרים להעביר את החייל החטוף; השאלה אם המערער נשא נשק בעת יציאתו לנסיון החטיפה; השאלה אם המערער יצא לנסיון חטיפה נוסף לאחר הנסיון הראשון, ועוד.
9. לאחר בחינת הראיות שהובאו בפניו - קבע בית המשפט המחוזי הנכבד ממצאים עובדתיים, שאותם סיכם באופן הבא: המערער קשר קשר עם שאדי וחוסיין לביצוע חטיפת חייל ישראלי, במטרה לדרוש את שחרורו של אכרם סלאמה סעיד (חברו של המערער ואחיהם של שאדי וחוסיין). המערער יזם את תוכנית החטיפה ומיקומה לאחר שערך תצפיות ואסף מידע על כוחות צה"ל באיזור, והעביר את המידע הרלבנטי לקושרים האחרים. חוסיין קישר את המערער עם אבו-זיד, אשר אימן את המערער בשימוש בנשק. לאחר מספר ימי אימונים - המערער יצא ביחד עם חוסיין לבצע את הפיגוע, כשהוא נושא עליו אפוד, נשק, תחמושת, אזיקים וחומר מרדים. חוסיין המתין למערער במטע זיתים (כ-700 מטרים מגדר הגבול) בעוד שהמערער המשיך להתקדם לעבר גדר הגבול. כשעה וחצי לאחר מכן, המערער חזר ואמר לחוסיין, כי יש תנועה של חיילים, והשניים חזרו לביתו של חוסיין (המקום שאליו תכננו להעביר את החייל החטוף), שם פגשו את שאדי ואבו-זיד שהמתינו להם בזמן נסיון החטיפה. יום למחרת נסיון החטיפה הראשון, המערער וחוסיין יצאו לנסיון חטיפה במתכונת דומה, וגם בפעם זו אמר המערער כי איננו יכול לבצע את הפיגוע - ובעקבות כך נלקח מהמערער הנשק והוא התבקש לשלם בעבור התחמושת שירה בזמן הכשרתו.
10. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי מעשיו של המערער עולים כדי נסיון חטיפה לשם סחיטה, ולאחר שחזר על המבחנים המשמשים לבחינת שאלה זו בפסיקה - קבע כדלקמן:
"בענייננו, אין כל ספק, כי הנאשם [המערער כאן - ח"מ], במעשיו, עבר את שלב 'ההכנה' והגיע עד לשלב ה'ניסיון', תוך שהחל ביצוע הקשר שקשר עם שותפיו, עת יצא, פעמיים (!) לקרבת הגבול כדי לממש את התוכנית המשותפת, כשיש בידו האמצעים לביצועה (נשא עליו אפוד, נשק, רימונים, חומר מרדים וכו'). הוא התקדם לעבר הגבול והמתין במרחק קצר, של כ-300 מטרים, מהחיילים לרגע הביצוע המתאים, ורק משום ששמע וראה תנועה של חיילים פחדו גבר עליו והוא נסוג."
11. אשר ליסוד הנפשי של המערער בזמן נסיונות החטיפה - בית המשפט המחוזי הנכבד סקר את נסיבות המכלול וקבע כי לא נותר אצלו ספק שהתקיים אצל המערער היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירת נסיון חטיפה לשם סחיטה. עוד קבע בית המשפט המחוזי, לאחר שסיכם את ההלכות הרלבנטיות לעניין "פטור עקב חרטה", כי המערער לא התחרט חרטה כנה ואמיתית, שאיננה תוצאה של נסיבות חיצוניות - לא בשלב שבין תום האימונים לבין היציאה לביצוע משימת החטיפה, ואף לא בהגיעו סמוך לגדר טרם ששב על עקביו וחזר אל שותפיו.
12. בהקשר של תחולת ה"פטור עקב חרטה" אמר בית המשפט המחוזי הנכבד את הדברים הבאים: