השופט א' רובינשטיין:
א. ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי (השופט טובי) בת"פ 36362-04-12 מיום 31.1.13, שבגדרו הוטלו על המערער 30 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי המתלונן בסך 8000 ש"ח. הפרשה עניינה עבירות של חבלה חמורה (סעיף 333 לחוק העונשין, תשל"ז-1977); חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (סעיפים 333 +335 (א)(1) לחוק); והחזקת סכין או אגרופן (סעיף 186(א) לחוק).
רקע
ב. המערער, יליד 1993, הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן בעבירות המנויות מעלה. כנטען בכתב האישום, ביום 1.4.12 צעד המתלונן, יליד 1995, בשכונת מחאג'נה שבעיר אום אלפחם בעודו משוחח בטלפון נייד. המערער פנה אל המתלונן וביקש ממנו להנמיך את קולו. בתגובה השיב המתלונן: "מי אתה שתגיד לי להנמיך את הקול". המערער זרק אבן לעבר המתלונן, וזו פגעה בעוצמה באפו. בעקבות כך צעק המתלונן וקילל את אחיותיו של המערער. המערער תפס בחולצתו של המתלונן ותקף אותו במכות אגרוף בפניו. בהמשך לאמור ביום 12.4.12 צעד המתלונן עם חבר ברחובה של עיר. המערער נסע עם אחר, מוחמד מחאג'נה, ברכב. כאשר ראה את המתלונן וחברו עצר מוחמד את הרכב. המערער ירד מן הרכב והחל לתקוף את המתלונן. המערער היכה את המתלונן שניסה להתגונן. בשלב זה דקר המערער את המתלונן בסכין וברח מן המקום. לאחר מכן הגיע לבית קפה, שטף את הסכין ואמר לאדם אחר ששהה בבית הקפה שישמור עליה.
ג. בהתאם לתיקון חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 קבע בית המשפט המחוזי, כי מתחם הענישה הראוי, נוכח נסיבות העבירה והענישה המקובלת, הוא בין שנתיים לחמש שנות מאסר. הודגש, כי אין חולק שהמעשים שבהם הורשע המערער, הם חמורים ומשקפים התנהגות מסוכנת ושלוחת רסן. הוטעם, כי המערער תקף בשתי הזדמנויות שונות, ובפעם השניה אף באופן חמור מן הראשונה, ובאירוע השני לא קדמה למעשיו כל התגרות. בית המשפט נתן דעתו לצורך בהרתעה מזה, והתחשב בהודאת המערער (אף שניתנה בשלב מתקדם במשפט), בגילו הצעיר ובעברו הנקי מזה. כן ניתנה הדעת לחוות הדעת הלא חיובית של שירות המבחן. בגדרי המתחם שקבע גזר בית המשפט המחוזי על המערער את העונשים האמורים.
תסקירי שירות המבחן
ד. בתסקיר שירות המבחן שהוגש לבית המשפט קמא צוין, כי מדובר בצעיר בעל מאפייני אישיות נגררים, שאינו נוטל אחריות על מעשיו, וכי התפקיד שנטל על עצמו כמבוגר האחראי במשפחה עלול להוביל לאיבוד שליטה במצבים קונפלקטואליים. שירות המבחן סיכם דבריו באמרו, כי אינו יכול לשלול הישנותה של התנהגות בעייתית ופורצת גבולות, וכי המערער יתקשה להפיק תועלת מהליך טיפולי.
ה. תסקיר משלים, שהוגש לקראת הדיון בפנינו, גם הוא לא בישר טובות. צוין, כי המערער הוא ילדותי, בעל דפוסים תוקפניים, חסר גבולות ובשלות, וחסר יכולת התבוננות עצמית; עם זאת אינו בעל דפוסים עברייניים מושרשים. צוין, כי תיבחן אפשרות לשלבו במאסרו ב"פרויקט מאסר ראשון" שהוא משמעותי ואינטנסיבי, אשר לקראת חודש ספטמבר 2013 מתפנה בו מקום, אולם התנהגותו של המערער וקשייו לעמוד בגבולות יקשו עליו להשתלב בפרויקט זה.
הערעור
ו. בערעור נטען, כי המערער הוא אדם נורמטיבי, אשר עבד לפרנסתו וניהל אורח חיים תקין, ולכך לא ניתן משקל ראוי בענישה. הוסף, כי מצבה הכלכלי של משפחתו הוא קשה ביותר, ומעצרו של המערער הוביל להידרדרות. הוסף, כי יש לתת את הדעת להודייתו של המערער ולתיקון כתב האישום במסגרת הסדר הטיעון, בעבירות פחות חמורות.
ז. בדיון בפנינו הטעים בא כוח המערער, כי מדובר בצעיר בעל עבר נורמטיבי, וכי העונש חורג ממדיניות הענישה הנוהגת. הוסף, כי המערער הביע חרטה, וכי מדובר במעידה חד פעמית. באת כוח המשיבה טענה לחומרת העבירה ולצורך בהרתעה, כמו גם לנסיבות ביצוע העבירה. כן הודגש, שהודאתו של המערער נמסרה בסיום שמיעתה של מסכת עדי התביעה, וגם לכך יש ליתן משקל.
הכרעה
ח. אין בידינו להיעתר לערעור. לפני כשנה נכנס לתוקפו תיקון מס' 113 לחוק העונשין, אשר תכליתו היא להבנות את שיקול דעתו של בית המשפט במלאכת גזירת הדין בהתאם לעקרונות ולשיקולים מנחים, המפורטים בסעיפיו של סימן א'1 בפרק ו' לחוק. העיקרון שביסוד התיקון הוא עקרון ההלימה, אשר נועד להבטיח כי סוג העונש שיושת על הנאשם ומידתו יהלמו את חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ואת מידת אשמו של הנאשם (סעיף 40ב לחוק); הוא הוא עקרון הגמול המוכר משכבר. החוק קובע מתוה שלפיו יקבע בית המשפט את מתחם העונש ההולם בהתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה, במדיניות הענישה הנוהגת ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה (סעיף 40ג(א) לחוק). בתוך המתחם יקבע בית המשפט את העונש המתאים, תוך אפשרות לחרוג מהמתחם משיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור (סעיף 40ג(ב) לחוק). השופטת ארבל ציינה בע"פ 1323/13 חסן נ' מדינת ישראל (לא פורסם; 5.6.13) כי רוחב המתחם שייקבע תלוי במורכבות העבירה הנדונה. ככל שיהיו יותר נסיבות רלבנטיות המשליכות על חומרת המעשה, יעוצב המתחם בצורה פרטנית ומדויקת יותר בהתאם לנסיבות אלה; ככל שייקבע מתחם צר יותר, כך יוענק משקל נמוך יותר לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, וככל שייקבע מתחם רחב יותר, יינתן משקל רב יותר לנסיבות אלה.
ט. כאמור נקבע בנדון דידן, כי נוכח נסיבות ביצועה של העבירה ומדיניות הענישה הנוהגת, מתחם הענישה הראוי נע בין שנתיים לחמש שנים. לא מצאנו מקום להתערבות בכך. מתחם זה הוא סביר ואינו נוטה לחומרה. בית משפט זה לא יגלה סובלנות כלפי אלימות מכל סוג שהוא, שהפכה, לצערנו, לשגרת יום-יום בבתי המשפט בעניינים של מה בכך:
"על התנהגות מסוג זה יש להגיב ביד קשה, ואם לא כך ננהג, תשתלט האלימות על כל תחומי חיינו. אכן, בתי המשפט התריעו, ולאחרונה אף ביתר שאת כנגד נגע האלימות. אולם, הגיעה השעה לעשות מעשה, ובראש וראשונה, להבהיר בדרך הענישה לעבריינים בכוח, ואפילו צעירים הם, כי המענה לאלימות תהיה כליאה ממושכת, ולתקופות מאסר שעלולות להיות משמעותיות. עם זאת, אין כוונתי לומר שיש לזנוח כליל שיקולים של שיקום העבריין, ובמיוחד אם הוא קטין, אולם המציאות בה אנו חיים מציאות חירום היא, ועל כן שיקולים מסוג זה הינם שניים במעלה, וקודמים להם שיקולי גמול והרתעה" (ע"פ 3562/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2005) (השופט לוי)).
וכך גם:
"יש להלחם באלימות שפשטה בחברה הישראלית על כל צורותיה וגווניה, אם בתוך המשפחה ואם מחוצה לה, אם בקרב בני נוער ואם בקרב מבוגרים. נגע האלימות הינו רעה חולה שיש לבערה מן היסוד, ומן הראוי כי ידע כל איש ותדע כל אישה כי אם יבחרו בדרך האלימות ייטו בתי המשפט להשתית עליהם עונשי מאסר משמעותיים ומרתיעים מאחורי סורג ובריח" (ע"פ 7555/11 פלוני נ' מדינת ישראל (2012) (השופט שהם)).
מעשיו של המערער חמורים, ונסיבותיהם, כפי שציין גם בית המשפט המחוזי, מלמדים על התנהגות חסרת עכבות. המערער תקף בשתי הזדמנויות את המתלונן - בפער של ימים אחדים - באירוע הראשון השליך אבן, ומספר ימים לאחר מכן הכביר לעשות ודקר בסכין, ללא התגרות בסמוך לכך. כל אלה מצביעים על מסוכנות שיש לשים לה גבולות. אכן, בפסיקה תימצא קשת רחבה של ענישה בעבירות אלימות, ומטבע הדברים הצטייד הסניגור המלומד בפסיקה הנוטה לצד המקל. מנגד ניתן להציג פסיקה רבה - העוסקת בדקירות סכין ובעבירות אלימות נוספות- שהיא על הצד המחמיר. ברי כי על העיקרון המנחה שבליבו של התיקון שהוא כאמור ההלימה, לבוא לידי ביטוי בענישה, לצד שיקולי שיקום מזה והגנה על שלום הציבור מזה, בע"פ 7712/12 פלוני נ' מדינת ישראל (23.5.13) נזדמן לי לומר:
"ממקרים רבים שבאו לפנינו עולה, כי יש בני נוער הרואים סכין כמעט כ'אביזר חובה' שעמו נוהגים לצאת מן הבית, משל מדובר היה באחד מאביזרי הלבוש. התנהלות זו זכתה לכינוי המפוקפק 'תת תרבות הסכין' - ואכן 'תת', שפל המדרגה, יש בו, סכין יש בו, אך תרבות אין בו; אלא אם נדבר ב'תרבות אנשים חטאים' (במדבר ל"ב, י"ד)".