השופט א' ריבלין:
הכתבה
1. ביום שישי, ה- 19.11.1999, פורסמה במוסף לשבת של העיתון ידיעות אחרונות כתבה שכותרתה "החבר של שריד מהים". הכתבה אינה ארוכה במיוחד, ולשם הבנת הדברים ראוי להביאה כלשונה:
השר יוסי שריד אוהב להגיע בסופי שבוע לשפת הים, לשחק שש בש עם חברים, לשתות משהו קר ולחזור הביתה. בפגישות האלה הכיר שריד לפני שלוש שנים את איש הליכוד הוותיק בעירית ת"א, בנציון מורדוב, ושמע שיש לו בעיות. מורדוב סיפר לו שהוא כבר לא בעיריה, הסביר שפרש על רקע של סכסוכים פנימיים בסיעה, ואמר שהוא מחפש עבודה. שריד אמר בסדר, הבנתי, אם רק אוכל, אעזור.
בינתיים התקרבו הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה וחבר אחר של מורדוב, פואד בן אליעזר, החליט לגייס את הליכודניק לשעבר לפעילות למען ברק. מורדוב ערק ל'ישראל אחת', פגש את ברק באיצטדיון ברמת גן במשחק כדורגל, וקיבל ממנו הבטחה עמומה: 'אעזור לך להסתדר בעבודה. לא אעשה לך מה שעשה ביבי נתניהו. נראה מה אפשר יהיה לעשות'. פואד עמד בצד, היה מרוצה, ודפק למורדוב צ'אפחה על הגב. הוא גבר, אמר על ברק, מילה שלו היא מילה.
ברק ניצח בבחירות, מורדוב חיפש עבודה, והשרים שריד ובן אליעזר צילצלו למנכ"ל משרד הפנים אבי מעוז, והמליצו על החבר. קח אותו, הם אמרו לו, תדאג לו, הוא מאה אחוז בסדר. אנחנו מכירים אותו כאיש עבודה מצוין. מה ששכחו שני השרים הנכבדים לספר למנכ"ל מעוז, הוא רק זאת שמדובר בצדיק קטן, באיש אלים מילולית ופיזית, באיש ציבור שניצל את מעמדו בעיריית ת"א לקבלת טובות הנאה כספיות.
מעוז רשם לפניו את השם והחליט לדחוף החוצה פנסיונר שעובד בחינם בראש אחת הוועדות המרחיבות לתכנון ולבניה בנגב. זאת, כדי לפנות מקום לעריק מת"א: העריק הזה ביקש כמובן לעבוד בתשלום, העסקתו אמורה היתה לעלות לקופה הציבורית כמה מאות אלפי שקלים, והסירחון היה מגיע לשמיים. השבוע החליט מעוז, אחרי פירסום ב'הארץ' ומידע נוסף על מורדוב, לחזור בו מהמינוי. הוא הגיע למסקנה המתבקשת שאין סיבה לשלוח הביתה מתנדב יעיל ולמנות במקומו איש בעייתי בתשלום.
מה אומר על כך מורדוב? אני מתאים, יש לי ניסיון עשיר בעבודה ציבורית, אנשים עם אינטרסים מנהלים על גבי מאבק בברק. אני איש נקי, ללא בעיות, שהוכיח את עצמו בהרבה תפקידים. אפשר לבדוק את זה.
יוסי שריד: נכון, המלצתי על האיש. הוא היה מחוסר עבודה ורציתי לעזור. הוא לא הצביע בשבילי ואני לא חייב לו דבר. הכרתי אותו מהים.
עד כאן - הכתבה.
יצא קצפו של מר בן ציון מורדוב, המערער בע"א 9462/04 (להלן: המערער), על שנאמר עליו בכתבה. הוא הגיש תביעת לשון הרע כנגד עיתון ידיעות אחרונות בע"מ, עורכו הראשי מר משה ורדי, העיתונאי מרדכי גילת והתחקירנית הדס רגולסקי (להלן, יחד: המשיבים). בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ד' פלפל) מצא את המשיבים אחראים כלפי המערער בגין התיבה "עריק" שנכללה בכתבה. הוא השית על המשיבים חובה לפצות את המערער בסכום של 5,000 ש"ח. כנגד פסק-הדין משיגים הן המערער (ע"א 9462/04) הן המשיבים (ע"א 9594/04).
פירוט העובדות ופסק-הדין של בית המשפט קמא
2. הכתבה, כפי שראינו, עסקה בהשתלשלות שהביאה את המערער על סף מינוי כחבר בוועדה מרחבית לתכנון ולבניה בנגב. על-פי האמור בכתבה, נעזר המערער באנשי-ציבור בכירים כדי להשתלב בעבודה, והוא אף "ערק", כלשון הכתבה, מן המפלגה שבה היה חבר למפלגה אחרת. בכתבה ביקורת על המערער ועל התנהלותו, ונאמר בה כי לשם מינויו בשכר נדחק מן התפקיד אדם אחר, שעבד בוועדה כמתנדב. לבסוף, מציינת הכתבה, לא יצא המינוי אל הפועל. בתביעתו הלין המערער, באופן ספציפי, על מספר אמירות שנכללו בכתבה, ואלה הן: "החבר של שריד מהים"; "ערק לברק ערב הבחירות"; "פגישה עם ראש הממשלה"; "איש אלים מילולית ופיזית" ו"קבלת טובות הנאה כספיות".
בית המשפט המחוזי פתח את הדיון בבחינת השאלה האם אכן יש באיזו מן האמירות הללו משום "לשון הרע" כהגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע או החוק). אשר לכותרת - "החבר של שריד מהים" - קבע בית המשפט כי תיאור ציורי זה של אופן ההיכרות בין מר שריד למערער, אף כי אינו תואם את הראיות שהצביעו על היכרות קודמת בין השניים, אין בו, כשלעצמו, משום השפלה של המערער בעיני הבריות. בית המשפט הוסיף כי אין בכך גם משום הטלת דופי במקצועיותו של המערער, שכן הקורא הסביר המעיין בכתבה בכללותה, אינו מקבל את הרושם כי ההיכרות בים היא בלבד הביאה את מר שריד להמליץ על המערער, אלא שלכך חברו גם הכרה בכישוריו של המערער וכן שיקולים פוליטיים. עוד קבע בית המשפט, כי תיאור הפגישה עם ראש הממשלה אין בו "כל לשון הרע או בדל ממנה". אשר לאמירה כי המערער הוא "איש אלים מילולית ופיזית", פסק בית המשפט כי מדובר אמנם בתיאור שלילי, אולם בכך לא סגי כדי להביאו בגדר "לשון הרע". במקרה זה, הטעים בית המשפט, מדובר באדם שהורשע בפלילים בגין תקיפת פקח; הוא היה מעורב בקטטה אלימה ותקף שוטרים. זאת ועוד, המערער הודה בכך שהוא בעל סגנון בוטה, ובית המשפט התרשם כי זהו מעין "כרטיס ביקור" שלו בפועלו הציבורי.
למסקנה שונה הגיע בית המשפט בהתייחסו לשימוש במילה "עריק". בית המשפט קבע כי מילה זו מעוררת אסוציאציות שליליות, בראש ובראשונה מן התחום הצבאי, והיא מסמלת "מעשה קיצוני, אסור מבחינה חוקית, פסול מבחינה נורמטיבית, אשר נעשה בניגוד לכללי המסגרת המקובלים ולכן מטיל רבב בשמו של אדם". מדובר - כך הוסיף בית המשפט - "באות קלון אשר לא יימחק על נקלה". לכן, קבע בית המשפט כי מדובר ב"לשון הרע" כמשמעותה בחוק. כמו-כן, קבע בית המשפט כי האמירה לפיה המערער קיבל טובות הנאה כספיות פוגעת בו ושמה אותו לשנאה ולבוז, ועל כן גם היא - בבחינת "לשון הרע".
3. ביחס לשני הביטויים המלעיזים, לשיטתו, בחן בית המשפט המחוזי האם קמה למשיבים הגנה. בית המשפט השיב לשאלה זו בחיוב ביחס לביטוי "קבלת טובות הנאה כספיות". נקבע, כי המשיבים נושאים בחובת הוכחה מוגברת לעניין זה, בשל חומרת ההאשמה, אולם הראיות שהביאו מקיימות את הנדרש לשם הוכחת הגנת "אמת בפרסום" הקבועה בסעיף 14 לחוק. בית המשפט התייחס בהקשר זה לקבלות שהציגו המשיבים, מהן עולה כי אשת המערער קיבלה טיפולי פנים על-חשבון הקופה הציבורית. קבלות אלה, כך נפסק, מעבירות את הנטל למערער ליתן הסבר, והוא לא עמד בנטל זה. לפי דבריו, מדובר במתנה שרכש עת הוזמן מתוקף תפקידו לחגיגת בת-מצווה, אולם בית המשפט מצא בעדות זו שבעל-פה משום סתירה לקבלות, ומה גם, שהקוסמטיקאית של אשת המערער לא הובאה לעדות. בית המשפט הדגיש כי אין בעובדה שמדובר בסכום נמוך יחסית כדי לגרוע מן המסקנה בדבר קבלת טובת הנאה, שכן בכגון דא, לדעתו, "דין פרוטה כדין מאה". המשיבים העלו שורה ארוכה של טענות נוספות בדבר קבלת טובות הנאה, אולם, בית המשפט לא מצא כי טענות אלה הוכחו די הצורך. משהוכח כי הפרסום בדבר קבלת טובות הנאה היה אמת, ככל שמדובר בקבלות שעניינן טיפולי הפנים, בדק בית המשפט ומצא כי היה בפרסום "עניין ציבורי", שהרי מדובר בביקורת שעניינה שימוש לא נאות בכספי ציבור, המופנית כנגד אדם שהוא איש ציבור בעל ותק. סיכומו של דבר, אליבא דבית המשפט קמא נתקיימה הגנת "אמת בפרסום" ביחס לעניין קבלת טובות ההנאה.
נותר עניין ה"עריקה". בית המשפט המחוזי סבר כי הביטוי "ערק לישראל אחת" הוא בגדר הבעת דעה, שכן, בעיני הקורא הסביר, אין המדובר בציון עובדה לפיה המערער הוא "עריק" במלוא מובן המילה. בית המשפט קבע כי הביטוי "עריק" בא לבטא כאן לא רק את המעבר, אלא גם את טעמו, לאמור: מניעים בלתי-ענייניים שביסודו. לעניין אחרון זה, קבע בית המשפט כי אין המדובר בנתון עובדתי שניתן לאמתו בנקל, ועל כן, כך סבר, אין בידי המשיבים להסתמך על הגנת "אמת בפרסום". מכל מקום, ומעבר לצריך, ציין בית המשפט כי המשיבים לא הניחו תשתית מספקת המראה כי מעברו של המערער ממפלגה למפלגה נבע ממניעים פסולים. המערער אישר כי הצביע למר ברק כמועמד לראשות הממשלה, ובד בבד הצביע לרשימת הליכוד לכנסת. עצם היותו של המערער חבר ליכוד ותיק, כמו גם העובדה שקיבל משרה של יו"ר ועדה לתכנון ובניה רכס הכרמל, אין בהן, לדעת בית המשפט, כדי לבסס ממצא השולל את עדותו כי הצביע עבור מר ברק ממניעים אידיאולוגיים.
גם ההגנה של פרסום בתום-לב אינה עומדת למשיבים בכל הקשור לשימוש בביטוי "עריקה" - כך פסק בית המשפט קמא. אין המדובר בביטוי מינורי - כך נקבע - ויש לעשות בו שימוש זהיר ובנסיבות מתאימות בלבד. המשיבים לא הראו, כך סבר בית המשפט, כי תמיכתו של המערער בברק נבעה ממניעים לא ענייניים. הם חזרו על המילה "עריק" מספר פעמים בכתבה, זאת שלא לצורך על-מנת לפגוע במערער. בכך, לדעת בית המשפט, חרגו ממתחם הסבירות.
4. תוצאת פסק-דינו של בית המשפט המחוזי לעניין החבות היתה, אם כן, קבלת התביעה ככל שהיא נוגעת לשימוש בביטוי "עריק" במסגרת הכתבה. או אז פנה בית המשפט לבדוק את שאלת הפיצוי, ובפסק-דין מיום 19.8.2004 פסק למערער סך של 5,000 ש"ח. בדרכו למסקנה זו בחן בית המשפט את השיקולים הצריכים לעניין, וקבע כי מחד גיסא, נעשה בכתבה שימוש חוזר ונשנה במילה "עריק", המציג את המערער באור שלילי ונועד להשפילו בעיני הבריות; ומאידך גיסא, כך נקבע, לא הוכח שהשימוש במילה זו הביא לסיכול מינויו של המערער לתפקיד יו"ר הועדה לתכנון ובניה, גם לא הוכחה טענתו לפיה נותר מחוסר עבודה למשך שמונה חודשים. עוד נקבע כי המערער לא הודח מסיעת הליכוד - אדרבא, הוא נבחר שוב למרכז המפלגה. בנסיבות אלה, לא הוכח כי נגרם למערער נזק בשל הדיבה, ובית המשפט עשה שימוש בסעיף 7א לחוק, שעניינו פיצוי ללא הוכחת נזק. בית המשפט הדגיש בהקשר זה כי התובע כונה "עריק" גם בפרסומים קודמים - שבגינם הוא לא הגיש תביעה - כי עיתון "ידיעות אחרונות" הוא בעל תפוצה רחבה ביותר, וכן הביא בחשבון, כלשונו, את "אישיותו של התובע". בסופו של יום, קבע בית המשפט: "במתח הפנימי התמידי הקיים בתקשורת בין הרצון להעלות את הרייטינג של העיתון על ידי שימוש במונחים מושכי תשומת לב, לבין השמירה הבסיסית על כבוד האדם ותרבות השיח הציבורי הגעתי לכלל מסקנה כי יש להשית על הנתבעים פיצוי בסך 5,000 ש"ח לנוכח השימוש החוזר ונשנה שלא לצורך בכינוי 'עריק' בכתבה המדוברת". עוד חייב בית המשפט את המשיבים בהוצאות המערער ובשכר-טרחת עורך-דינו, בסכום של 15,000 ש"ח.