השופט י' דנציגר:
חברה נקלעת לקשיים ושוכרת את שירותיו של עורך דין על מנת לנסות להגיע להסדר עם נושיה ולמנוע פירוקה. הניסיון להגיע להסדר עם הנושים נכשל ובסופו של דבר ניתן צו לפירוקה של החברה. עקב קשייה הכלכליים שילמה החברה לעורך הדין רק חלק משכר הטרחה המוסכם בטרם הוגשה בקשת הפירוק. בדיעבד נודע למפרק שבסמוך למועד הגשת בקשת הפירוק כנגד החברה, המחתה החברה את זכותה בכספים המגיעים לה מצד ג' לעורך הדין. האם מדובר בהסכם שנכרת במהלך העסקים הרגיל או שמא בהעדפת נושים?
אלה הנסיבות והשאלות שמתעוררות לפנינו, במסגרת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגנית הנשיאה, השופטת ו' אלשיך) בפש"ר 2191/09 (בקשה מס' 29) מיום 26.4.2011. במסגרת פסק הדין התקבלה בקשת המפרק לחייב את המערער להשיב לקופת הפירוק סך של 62,473 ש"ח שהתקבלו בידיו בתקופה ששימש כעורך דינה של החברה בשלבי הפירוק הראשוניים.
רקע עובדתי
1. המערער, עו"ד יהודה ברמי (להלן: המערער), שימש כעורך דינה של חברת אקסלרוד יאיר חומרי בניין בע"מ (בפירוק) (להלן: החברה או חברת אקסלרוד) בחודשיים שקדמו להליכי פירוקה. ביום 15.4.2009 נחתם הסכם שכר טרחה בין המערער לבין החברה, במסגרתו סוכם כי ישולם לו שכר טרחה בסך של 210,000 ש"ח עבור שירותים משפטיים שיעניק לחברה בניסיון להגיע להסדר עם נושיה שימנע את פירוקה. ביום 9.6.2009 נחתם הסכם המחאת זכות בין החברה לבין המערער, במסגרתו המחתה החברה למערער, על חשבון שכר הטרחה המגיע לו ממנה, את זכויותיה בכספים ובהמחאות המוחזקים אצל חברת עולמי השקעות (ב.ה.) בע"מ (להלן: חברת עולמי) עד לסך של 60,000 ש"ח.
2. ביום 11.6.2009 הוגשה בקשת פירוק כנגד החברה, וביום 16.6.2009 מונה המשיב, רו"ח עופר אלקלעי (להלן: המפרק או המשיב) כמפרק זמני. ביום 10.1.2010 נרשמה על ידי חברת עולמי המחאה לפקודת החברה ו/או לפקודת המערער על סך של 60,000 ש"ח. ביום 22.4.2010 ניתן צו פירוק בעניינה של החברה.
3. המפרק הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה למתן הוראות, עם היוודע לו דבר המחאת הזכות והתשלום מכוחה, במסגרתה טען כי דינו של הסכם המחאת הזכות להתבטל בהיותו מעשה שנועד להבריח את נכסי החברה ולבצע העדפת נושים. עוד נטען כי התשלום בוצע כחצי שנה לאחר מתן צו הפירוק הזמני. כפועל יוצא, ביקש המפרק להורות למערער להשיב לקופת הפירוק סך של 60,000 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה, ולהורות לחברת עולמי למסור פירוט לגבי השימוש בהמחאות שהתקבלו אצלה לניכיון.
4. המערער הגיש תגובה לבקשה, אליה צורפו תצהיר של מנהל חברת עולמי, תצהיר של מנהלת ובעלת מניות חברת אקסלרוד, והעתק מהסכם שכר הטרחה שנחתם בינו לבין חברת אקסלרוד ביום 15.4.2009. המערער טען כי דין הבקשה להידחות מכיוון שלא מדובר בהעדפת נושים או בהברחת נכסים אלא בהתקשרות לגיטימית בין חברה בקשיים לבין עורך דין. נטען כי חברת אקסלרוד שכרה את שירותיו של המערער החל מחודש אפריל 2009 על מנת לטפל בשלל הבעיות והחובות שהחברה נקלעה אליהם, תמורת שכר טרחה מוסכם בסך 210,000 ש"ח בצירוף מע"מ (כשמתוכם סוכם ש-110,000 ש"ח ישולמו תוך 30 יום ממועד חתימת ההסכם והיתרה תשולם ב-10 תשלומים חודשיים). נטען כי המערער ביצע פעולות רבות כדי לנסות לשמר את החברה כ"עסק חי" ולהביאה להסדר נושים ולהבראה, לרבות ניהול משא ומתן עם הנושים השונים והגשת בקשת הקפאת הליכים, אך בסופו של יום הניסיונות השונים לא צלחו והחברה נכנסה להליכי פירוק. נטען כי המערער עמד על קבלת שכר טרחתו כמוסכם, אולם החברה התקשתה לעמוד במועדי התשלום, ומשכך הסכים המערער לבקשת החברה לקבל המחאת זכות על הכספים שצפויים להתקבל בקופתה בעתיד.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
5. בית המשפט המחוזי קבע כי אין חולק שהמערער שימש כעורך דינה של החברה בחודשים הסמוכים לפירוקה, וכי המערער עמל רבות בניסיון להציל את עסקי החברה ובניהול משא ומתן עם נושיה השונים. עוד נקבע כי המחאת הזכויות למערער וכן ההמחאה שנרשמה לפקודתו על סך 60,000 ש"ח ניתנו לו בגין שכר הטרחה שהובטח לו בגין עבודתו. לפיכך נקבע כי לכל היותר הוכיח המערער שהחברה נותרה חייבת לו שכר טרחת עורך דין. עם זאת, ציין בית המשפט כי "חוב לחוד ואורח גבייתו לחוד". בית המשפט קבע כי המערער לא הסביר כיצד העברת כספים של החברה לזכותו לאחר המועד הקובע של חדלות הפירעון עומדת בדרישות הדין, כאשר על פניו מהווים הדברים העדפת נושים ברורה. זאת ועוד, נקבע כי הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה כי המערער הינו עורך דין שפעל עבור החברה להסדר חובותיה ואף הגיש בקשה להקפאת הליכים ולביטול הפירוק, ומכאן שלא ניתן לטעון כי לא היה מודע לחובותיה של החברה ולכך שקבלת כספים ממנה עלולה להיחשב כהעדפת נושים. לפיכך נקבע כי "בנסיבות אלה הרי שאף אם סבר המערער כי קיימת עילה להחריג את חוב שכר טרחתו או חלק ממנו מעיכוב ההליכים הכללי ולשלמו בלא תלות בסולם דיני הקדימה, הרי שהיה עליו להגיש בקשה בעניין זה לבית המשפט ובוודאי שלא לפעול על דעת עצמו". לפיכך קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המפרק והורה למערער להשיב לקופת הפירוק את הסכום שקיבל. בנוסף, חויב המערער בהוצאות המשפט בסך 10,000 ש"ח.
מכאן הערעור שלפנינו.
תמצית טענות המערער
6. לטענת המערער, שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי מדובר בהעדפת נושים, כאשר לא הוכחה כוונת מרמה מצידו של המערער או מצידה של החברה לבצע העדפת נושים. נטען כי לשם ביטול המחאת הזכות, בהתאם לסעיף 355 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות) ולסעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל), על המפרק להוכיח שהפעולה נעשתה מתוך כוונה להעניק עדיפות למערער. נטען כי נטל ההוכחה המוטל על המפרק הינו להוכיח שהתקיימה העדפה במישור האובייקטיבי-עובדתי וגם במישור הסובייקטיבי, דהיינו שהייתה כוונה להעדיף את הנושה הספציפי. נטען כי במקרה דנן בקשת המפרק לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש, ולכן לא היה מקום לקבוע שהמחאת הזכות מהווה העדפת נושים בטלה. נטען כי המפרק לא הביא ראיות בדבר כוונת מרמה או העדפה, ואף לא חקר את מנהלי החברה, ולכן ממילא לא הוכיח שהמטרה הדומיננטית של החברה הייתה להעדיף את המערער על פני נושים אחרים. לפיכך טוען המערער כי בית המשפט הגיע למסקנה משפטית שאינה מבוססת על ראיות ברורות בדבר כוונה סובייקטיבית של החברה לבצע העדפת נושים.
7. בנוסף טוען המערער כי בית המשפט שגה כשייחס משקל מיוחד לכך שהמערער הינו עורך דין שהיה מודע למצבה של החברה ושנטל על עצמו לנסות ולפתור את המשבר שאליו נקלעה החברה. נטען כי אין ספק שהמערער פעל בשם החברה בניסיון למנוע פירוקה, מתוך ראיית טובת החברה וטובת נושיה, אולם בסופו של יום ניסיונותיו לא צלחו והחברה נכנסה להליכי פירוק. נטען כי קבלת טענת המפרק משמעותה שכל תשלום ששילמה החברה עובר לפירוקה הינו בבחינת העדפת נושים, לרבות תשלומים שוטפים לנותני שירות, ספקים או לקוחות. לחלופין, נטען כי מבקשת המפרק עולה שחברה רשאית להתקשר עם ספקים ונותני שירות גם בנקודת זמן שבה היא מצויה בקשיים ניכרים, וכי בעצם ההתקשרות המפרק אינו מוצא פסול, אולם הוא סבור שהחברה אינה רשאית לשלם לאותם ספקים ונותני שירות. לטענת המערער, מדובר במוסר כפול.
8. אשר להסכם המחאת הזכות, טוען המערער כי הוא אינו חריג או יוצא דופן ביחס לתשלומים שבוצעו על ידי החברה לספקים ונותני שירות בתקופה הרלוונטית, שעליהם לא הלין המפרק. עוד נטען כי מדובר בהפליה פסולה בין המערער לבין יתר נותני השירות והספקים שהתקשרו עם החברה סמוך לפירוקה, ואשר קיבלו תמורה עבור שירותיהם. כן נטען כי אין מקום להבחין בין המערער, שהסכים לקבל את שכרו בתשלומים, לרבות באמצעות המחאת זכות, לבין ספקים ונותני שירותים שקיבלו את שכרם לאלתר.
9. לטענת המערער, משמעות קביעתו של בית המשפט המחוזי הינה כי עורך דין לא יכול להתקשר עם לקוח (אדם פרטי או חברה) שמצוי בקשיים, וזאת אין לקבל. נטען כי חשוב לבדוק אם עורך הדין אכן ביצע עבודתו, נתן שירות משפטי וניסה כמיטב יכולתו לפעול לטובת החברה, כפי שקרה במקרה דנן. עוד נטען כי המערער פעל בתום לב והאמין באמת ובתמים כי הוא יכול להביא את החברה להסדר נושים ולהצילה מפירוק, ולכן אין שום מקום לקבוע שהתבצעה, מצידו או מצד החברה, העדפת נושים. כן נטען כי בית המשפט התעלם מהתצהירים שצורפו לתגובת המערער, בהם הצהירו המערער ומנהלי החברה כי פעלו בתום לב ובאופן סביר. לבסוף נטען כי השם הטוב והמוניטין של המערער נפגעו כתוצאה מפסק הדין, אשר מכתים אותו באופן בלתי ראוי בהעדפת נושים.
תמצית טענות המפרק
10. במישור העקרוני טוען המפרק (המשיב) כי המערער הינו נושה רגיל, אשר עמלו זהה לעמלו של כל נושה אחר שהתקשר עם החברה ונותר ללא כספו. נטען כי אין כל הסדר מיוחד בפקודת פשיטת הרגל או בחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, אשר מקנה יתרון לעורכי דין שנותנים שירותים לחברות שנקלעות לקשיים, ולכן אין בסיס להענקת עדיפות כזו למערער. נטען כי קבלת הערעור עלולה ליצור תקדים מסוכן של הדחיית חובות, לפיו חברה שעומדת ערב קריסתה תמחה זכויותיה לבא כוחה על מנת לאפשר לו לגבות חובו "טיפין טיפין", תוך פגיעה בנושי החברה.
11. במישור הקונקרטי טוען המפרק כי מתקיימים במקרה דנן כל התנאים הקבועים בסעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל, כאשר השאלה היחידה שנשאלת הינה האם המטרה הדומיננטית מאחורי הפעולה הייתה להעדיף את הנושה הספציפי על פני נושים אחרים, עת היו הנושה והחברה מודעים למצבה הכלכלי של החברה. נטען כי בפסיקת בתי המשפט המחוזיים נקבע שהכוונה נלמדת מתוך נסיבות המקרה, ובראש ובראשונה מסמיכות הזמנים למועד הגשת בקשת הפירוק. לטענת המפרק תנאי זה מתקיים במקרה דנן מכיוון שמדובר בהסכם שנחתם יומיים לפני שהוגשה בקשת פירוק, כשהוכח שהמערער היה מודע למצבה הקשה של החברה, ועל אחת כמה וכמה בהיותו עורך דין שעוסק בתחום חדלות הפירעון. הודגש כי הצדדים להסכם שכר הטרחה אינם רק החברה והמערער, אלא גם בעלי מניותיה של החברה, אשר המערער פעל בשמם ולמענם בניסיון להגיע להסדר עם נושי החברה אשר יצמצם התחייבויותיהם האישיות. לבסוף צוין כי גם לאחר מעשה לא טרח המערער לעדכן את המפרק על המחאת הזכות ועל התשלום שבוצע כחצי שנה לאחר שהחברה נכנסה להליכי פירוק, וכי המפרק גילה זאת רק בדיעבד במסגרת בדיקות שערך.