השופט א' גרוניס:
1. לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא ד' ביין) מיום 10.9.02, שקיבל באופן חלקי תובענה שהגישו המערערות בע"א 438/03 (להלן - התובעות) נגד המשיבים בע"א 438/03 (להלן - הנתבעים).
2. נקדים ונאמר, כי הרקע העובדתי במקרה שלפנינו סבוך ומפותל. אין בכוונתנו לפרט את השתלשלות האירועים במלואה, ונסתפק בציון עיקרי הדברים. חברת היבול ח. כהן ושות' בע"מ, היא המערערת 1 בע"א 11273/02 (להלן - היבול או החברה), הוקמה בשנת 1954. עיקר עיסוקה של היבול היה שיווק עופות וביצים וסחר בהם. שלום ליגומסקי ז"ל (להלן - שלום), בעלה המנוח של המערערת 1 בע"א 438/03 (להלן - ציפורה), היה הבעלים של עשרים אחוזים ממניותיה של היבול ואף כיהן כמנכ"ל החברה. בשנת 1990 נפטר שלום והוריש את מניותיו לתובעות. בתקופה הרלוונטית לענייננו, ארבעת בעלי המניות הנותרים היו אלה: אשר וייס ז"ל, מיכאל עמית, ליאורה פרי (אשר קיבלה את המניות מידי אביה, אריה אהרונסון ז"ל) ויוסף גורדון (אשר קיבל את המניות מידי חותנו, מר חיים כהן ז"ל (להלן - חיים)). כל אחד מארבעת בעלי המניות האמורים החזיק בעשרים אחוזים ממניות החברה. בשנת 1965 ייסדו היבול ואחרים את חברת עוף חיפה בע"מ, היא המערערת 6 בע"א 11273/02 (להלן - עוף חיפה), וזאת במטרה להפעיל משחטת עופות בעיר חיפה. בתחילה החזיקה היבול בשיעור של ארבעים ושבעה אחוזים וחצי ממניותיה של עוף חיפה, ואילו שלום היה הבעלים של חמישה אחוזים ממניותיה של חברה זו ואף כיהן כמנכ"ל החברה. במהלך השנים חלו שינויים מסוימים בשיעורי האחזקה של מניות עוף חיפה. אין צורך לפרט שינויים אלו. די שנאמר, כי במהלך התקופה הרלוונטית לדיוננו היו שיעורי האחזקה זהים לאלה שצוינו. אף מניותיו של שלום בעוף חיפה הועברו בירושה, עם פטירתו, לתובעות. נוסיף עוד, כי לאחר פטירתו של שלום כיהן עמית הן כמנכ"ל היבול והן כמנכ"ל עוף חיפה.
3. בשנת 1991 נכרת הסכם בין היבול, עוף חיפה, תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ (להלן - תנובה) וחברת היבול שיווק עופות בע"מ (חברה זו, אשר הוקמה בעקבות כריתת ההסכם, תכונה להלן חברת השיווק). על פי ההסכם רכשה תנובה מחצית מנכסיה של עוף חיפה, וזאת בתמורה לתשלום סכום מסוים (להלן - הסכום הכספי). נקבע, כי עוף חיפה ותנובה תהיינה שותפות בחלקים שווים בשותפות אשר תוקם ואשר תפעיל את המשחטה (להלן - השותפות). על פי האמור בהסכם (אשר יכונה להלן - הסכם תנובה או ההסכם), תנהל עוף חיפה את השותפות למשך תקופת זמן של שבע שנים, וזאת בתמורה לדמי ניהול חודשיים אשר ישולמו לה על ידי השותפות (להלן - דמי הניהול). עוד הוסכם, כי עוף חיפה ותנובה ייסדו יחדיו את חברת השיווק, וזו תהא אחראית להתקשר עם מגדלי העופות על מנת לספק עופות חיים למשחטה. יצוין, כי עובר להסכם הייתה זו היבול אשר סיפקה חלק ניכר מן העופות למשחטה. במסגרת ההסכם, התחייבה היבול להעביר את מלוא הפעילות האמורה לידי חברת השיווק, ולהימנע מלהתחרות בחברה זו. התחייבות זו ניתנה מבלי שהיבול קיבלה כל תמורה ישירה.
4. בשנת 1994 הגישו התובעות לבית המשפט המחוזי בחיפה תובענה נגד הנתבעים. במסגרת הליך זה כרכו התובעות יחד הן תביעה אישית והן תביעה נגזרת בשמה של היבול. לשיטתן, מעת פטירתו של המנוח החלה היבול להתנהל באופן שיש בו כדי לקפחן. לעניין זה נטען, כי בין השנים 1993-1991 שילמה היבול סכומים שונים לבעלי מניותיה ולקרוביהם, ואילו לתובעות לא שולם סכום כלשהו. הגם שהסכומים האמורים הוגדרו כמשכורות, הרי שלדברי התובעות מדובר היה בחלוקה של רווחי החברה. על רקע זה ביקשו התובעות, במסגרת תביעתן האישית, כי בית המשפט יחייב את היבול וכן נתבעים נוספים (בעלי מניות של החברה, דירקטורים שלה וקרובים מסוימים) בסך של כ-554,000 ש"ח, נכון ליום 1.8.00. לשיטתן, מבטא סכום זה את אותו חלק ברווחי היבול לו היו זכאיות ואשר נמנע מהן (עניין זה יכונה להלן - פרשת חלוקת הרווחים). במסגרת התביעה הנגזרת עתרו התובעות לסעדים בגין עניינים שונים. אנו נציין אך שניים מהם, הנוגעים לערעורים שבפנינו. ראשית, דרשו התובעות כי עמית ואחרים ישיבו לחברה סכומי כסף אותם קיבלו, כך לטענתן, במסגרת עסקאות לא מדווחות הקשורות לחברה. שנית, עתרו הן לסעד הצהרתי לפיו הסכם תנובה בטל וכן לסעד כספי בקשר עם ההסכם האמור. לעניין זה נטען, כי בהסכם תנובה ויתרה היבול על פעילותה ועל שמה באופן שאלה עברו לחברת השיווק, מבלי שקיבלה על כך כל תמורה. לטענתן של התובעות, במסגרת ההסכם קיבלה לידיה תנובה שני נכסים בעלי ערך כלכלי: מחצית מנכסיה של עוף חיפה ומחצית מפעילותה של היבול (בהיותה בעלת מחצית ממניותיה של חברת השיווק). סך התקבולים לו זכאית עוף חיפה על פי ההסכם - המורכב מן הסכום הכספי ומדמי הניהול - מהווה תמורה עבור שני הנכסים גם יחד. ברי, כי אותו חלק מן התקבולים אשר מהווה תמורה בגין מחצית מנכסיה של עוף חיפה, שולם לה כדין. אולם יתרת התקבולים, אשר נועדה על פי הטענה להוות תמורה בגין מחצית מפעילותה של היבול, צריכה הייתה להשתלם לחברה ולא לעוף חיפה. התובעות המשיכו וטענו, כי המחצית השנייה של פעילות היבול הועברה לידיה של עוף חיפה (בהיותה בעלת המחצית השנייה של מניות חברת השיווק), ואף זאת מבלי שהיבול זכתה לתמורה כלשהי. על רקע האמור, עתרו התובעות כי עוף חיפה תחויב לשלם לחברה סך של 4,680,000 דולר, נכון למועד כריתתו של הסכם תנובה (יצוין, כי בתחילה עמד הסכום הנתבע על תשעה מיליון דולר. בהמשך הופחת הסכום, לבקשת התובעות). בנוסף לאמור, ביקשו התובעות כי בית המשפט יורה על פירוקה של היבול.
5. ביום 10.9.02 ניתן פסק דינה של הערכאה הדיונית. במסגרת פסק הדין, קיבל בית המשפט באופן חלקי את תביעתן האישית של התובעות. נקבע, כי חלק מסוים מן הסכומים אותם שילמה היבול לבעלי מניותיה ולקרוביהם בשנים 1993-1991, ואשר הוגדרו כמשכורות, אכן היוו תמורה בגין עבודה שבוצעה. עם זאת, יתרת הסכומים לא הייתה אלא חלוקת רווחים עקיפה. בכך היה כדי לקפח את התובעות, אשר לא זכו לנתח כלשהו מאותם רווחים. הערכאה הדיונית הייתה ערה לקושי להעריך איזה שיעור מן הסכומים ששולמו מהווה חלוקת רווחים. על רקע זה נפסק כי התובעות זכאיות לאותם סכומים ששולמו לחיים, אשר בדומה לתובעות אף הוא לא עבד בחברה במהלך השנים הרלוונטיות. סכומים אלה מסתכמים לסך של כ-179,000 ש"ח, נכון ליום 1.8.00. בית המשפט הוסיף וקבע, כי החיוב האמור יושת על היבול בלבד. בכך נדחתה עתירתן של התובעות כי נתבעים נוספים יחויבו אף הם. משהכריע בית משפט קמא בתביעתן האישית של התובעות, המשיך הוא ודן אף בתביעה הנגזרת. בהקשר זה נפסק, כי על עמית להשיב לחברה את סכומי הכסף אשר שלשל לכיסו במסגרת עסקאות בלתי מדווחות שערך עם מגדלי עופות, ואשר בגינן הורשע בעבירת מס שעניינה השמטת הכנסות (סעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה). הסכומים בהם חויב עמית הינם 12,500 ש"ח ליום 1.6.90 ו-132,500 ש"ח ליום 1.6.91. בית המשפט המחוזי דחה את תביעתן הנגזרת של התובעות ככל שנוגעת היא לסעדים בעניין הסכם תנובה. מאידך, קיבל בית משפט קמא את התובענה לעניין סעד הפירוק והורה על פירוקה של היבול.
6. על פסק דינה של הערכאה הדיונית הוגשו לבית משפט זה שני ערעורים: ע"א 11273/02, אשר הוגש על ידי חלק מן הנתבעים (להלן - ערעור הנתבעים); וע"א 438/03, אשר הוגש על ידי התובעות (להלן - ערעור התובעות). במסגרת ערעור הנתבעים, מלינים הם על עצם חיובה של היבול בתשלום סכום כספי לתובעות בגין פרשת חלוקת הרווחים, כמו גם על האופן שבו קבע בית משפט קמא את גובהו של הסכום האמור. עוד משיגים הם על חיובו של עמית להשיב סכומי כסף לחברה, וכן על ההכרעה בעניין פירוקה של היבול. לבסוף, מערערים הם על כך שלא נפסקו לזכותם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, וזאת על אף שחלק הארי של התובענה - ככל שנוגעת היא אליהם - נדחתה. מנגד, במסגרת ערעור התובעות משיגות הן על גובה הסכום אשר נפסק לטובתן בגין פרשת חלוקת הרווחים, וכן על אי חיוב נתבעים נוספים בסכום זה. עוד מערערות התובעות על דחיית התביעה הנגזרת ככל שנוגעת היא לסעד הכספי אשר נתבע בקשר עם הסכם תנובה. יודגש, כי התובעות אינן תוקפות את דחייתו של הסעד ההצהרתי לעניין ביטול ההסכם.
7. נתייחס תחילה להשגות הנוגעות להכרעתו של בית המשפט המחוזי בקשר לפרשת חלוקת הרווחים. כאמור, במסגרת ערעור הנתבעים משיגים הם על עצם חיובה של החברה. לגישתם, התובעות לא הציגו כל ראייה שיש בה כדי להוכיח כי סכומי הכסף אשר שולמו כמשכורות אינם סכומים סבירים, בהתחשב בהיקף העבודה אשר בוצעה. איננו רואים לנכון להתערב במסקנתו של בית משפט קמא, לפיה חלק מן הסכומים אשר שולמו בשנים 1993-1991 ואשר הוגדרו כמשכורות, מהווים למעשה חלוקה של רווחי החברה. מסקנה זו התבססה, בין היתר, על עמדה אותה הציגה היבול במסגרת תובענה אשר הוגשה נגדה על ידי ציפורה לבית הדין האזורי לעבודה. במסגרת אותו הליך, עתרה ציפורה להכרה בשלום כעובד של היבול. בהתנגדה לתובענה זו טענה היבול, כי סכומים שונים אשר שולמו לשלום לא היו אלא בבחינת חלוקת רווחים. מדברים אלו עולה, כי החברה אכן נהגה לחלק שיעור מסוים מרווחיה על דרך תשלום משכורות. מנגד, אף אין מקום להתערב בקביעתה של הערכאה הדיונית לפיה החיוב בגין פרשת חלוקת הרווחים יוטל על היבול בלבד, ולא על איזה מן הנתבעים האחרים.
8. הגם שכאמור אין מקום לסטות ממסקנותיו העקרוניות של בית המשפט המחוזי, הרי דומה כי יש ממש בטענות המועלות כנגד אופן קביעתו של הסכום אשר נפסק לזכות התובעות. השגות לעניין זה הועלו הן במסגרת ערעור הנתבעים והן במסגרת ערעור התובעות. כאמור, הערכאה הדיונית קבעה כי התובעות זכאיות לאותם סכומים אשר שולמו לחיים במהלך השנים הרלוונטיות. זאת, מאחר שבדומה לתובעות אף הוא לא עבד בחברה במהלך אותן שנים. קביעתו הנזכרת של בית המשפט המחוזי התבססה ככל הנראה על ההנחה, שחיים היה אותה עת בעל מניות בחברה. מן הערעורים שלפנינו עולה, כי אין מחלוקת שעובר לתקופה נשוא דיוננו העביר חיים את מניותיו בחברה לחתנו, יוסף גורדון. היינו, בשנת 1991 כבר לא היה חיים בעל מניות בחברה. ממילא קיים קושי לראות בסכומים אשר שולמו לו משום חלוקה של רווחי החברה, אשר מטבע הדברים משולמים לבעלי המניות. לגישתן של התובעות יש לראות בכספים אשר שולמו לחיים ולחתנו, יוסף גורדון, משום מיקשה אחת המהווה חלוקת רווחים. אולם מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה, כי לא הוכח שהסכומים אשר שולמו ליוסף גורדון לא היו אלא תמורה נאותה עבור פעילותו לקידום קשריה של היבול עם גורמים שונים. משכך, לא ניתן להתייחס לסך הכספים אשר שולמו לשני האישים כמקשה אחת המהווה חלוקת רווחים. שגה איפוא בית משפט קמא בפוסקו לתובעות סכום כסף השווה לסכומים אשר שולמו לחיים. תחת זאת, סבורני כי את גובהו של הסכום לו זכאיות התובעות יש לקבוע על דרך האומדנה. במסגרת קביעתה של האומדנה, יש להביא בחשבון את סכומי הכסף ששילמה החברה בשנים הרלוונטיות לבעלי המניות השונים ולבני משפחותיהם, וזאת על רקע התפקידים השונים אותם מילאו אישים אלה במסגרת החברה. כן יש להתחשב בפערים בין הסכומים אשר שולמו לבעלי המניות ולבני משפחותיהם בכל אחת מן השנים הרלוונטיות. מששכללתי את כלל הנתונים הנזכרים, נראה לי כי יש להעמיד את סכום האומדנה על סך של 650,000 ש"ח, נכון להיום. נתייחס עתה בקצרה אף ליתר הסוגיות אשר הועלו במסגרת הערעורים.
9. ערעור התובעות הופנה, בין היתר, כנגד הכרעתו של בית משפט קמא בעניין הסכם תנובה. הטענה העיקרית אשר הועלתה על ידי התובעות לגבי סוגיה זו היא, כי במסגרת הסכם תנובה ויתרה היבול לטובת חברת השיווק על פעילותה השיווקית וכן על שמה ועל המוניטין הגלום בו, מבלי שקיבלה על כך כל תמורה. לשיטתן של התובעות, חלק הארי של הכספים אשר שילמה תנובה לעוף חיפה על פי ההסכם נועדו להוות תמורה בגין מחצית מפעילותה של היבול (שהרי על פי ההסכם מחזיקה תנובה במחצית ממניותיה של חברת השיווק). על רקע האמור, דרשו התובעות לחייב את עוף חיפה בשווייה של פעילות היבול אשר הועברה לידי חברת השיווק. משבחנתי את טענותיהן של התובעות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין ערעורן ביחס לסוגיה זו, להידחות. אף התובעות אינן חולקות על כך שהסכם תנובה היטיב, באופנים שונים, עם היבול ועם בעלי מניותיה. כך, בעוד שעובר להסכם הייתה עוף חיפה שרויה בהפסדים, הרי שבעקבות ההסכם השתפר מצבה הכלכלי באופן ממשי. לעניין זה נשוב ונזכיר, כי בעת כריתת ההסכם החזיקה היבול בארבעים ושבעה אחוזים וחצי ממניותיה של עוף חיפה. השיפור האמור אף איפשר לעוף חיפה לפרוע הלוואת בעלים אשר הוענקה לה על ידי היבול. זאת ועוד, היבול ובעלי מניותיה היו ערבים לחובותיה של עוף חיפה. אף מסיבה זו היה לחברה אינטרס ברור לפעול לשיפור מצבה הכלכלי של עוף חיפה. בהקשר זה ראוי אף להזכיר את טענת הנתבעים לפיה בעת כריתתו של הסכם תנובה, שוויה של פעילות היבול אשר הועברה לחברה השיווק היה זניח. זאת, בין היתר, לאור שינויים מסוימים אשר אירעו בשוק העופות. על רקע כלל האמור לעיל, מוטל היה על התובעות להוכיח כי שוויה של פעילות היבול אשר הועברה לחברת השיווק, עולה על שווים הכלכלי של היתרונות להם זכתה החברה כתוצאה מכריתתו של הסכם תנובה. כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לא עמדו התובעות בנטל האמור.
10. ערעור הנתבעים מופנה, בין היתר, כנגד חיובו של עמית להשיב לחברה את סכומי הכסף אשר קיבל לידיו במסגרת עסקאות בלתי מדווחות אשר ביצע עם מגדלי עופות. הטענה המרכזית בהקשר זה היא, כי מאחר שהחברה לא יכולה הייתה לבצע את העסקאות האמורות בעצמה, בהיותן בלתי חוקיות, הרי שפעולתו של עמית לא פגעה בהזדמנות עסקית כלשהי של החברה וממילא לא גרמה לה נזק כלשהו. אין לקבל את הטענה הנזכרת. משקבע בית משפט קמא כי עסקאותיו הבלתי מדווחות של עמית בוצעו תוך ניצול קשריה המסחריים של היבול, הרי שצדק הוא בחייבו את עמית להשיב לחברה את הסכומים אשר התקבלו במסגרת עסקאות אלו. אף בהשגותיהם של הנתבעים בכל הנוגע להחלטה להורות על פירוקה של היבול, אין ממש. מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה, כי היבול הפסיקה את שיווק הביצים והעופות לפני שנים לא מעטות, ואף המשחטה אשר הופעלה על ידי השותפות, חוסלה. למעשה, מאז אותו מועד חדלה היבול מפעילותה העסקית. הנכס הממשי היחיד המצוי כיום בבעלותה של היבול הינו מניות של חברת שפע עופות בע"מ. חברה זו הינה הבעלים של מקרקעין מסוימים. ברי, כי בנסיבות אלו רשאי היה בית המשפט המחוזי להורות על פירוקה של החברה מכוח סעיף 257(2) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983. יצוין, כי העובדה שהנכס המרכזי אשר בבעלותה (העקיפה) של החברה הינו נכס מקרקעין, אין בה כדי לשנות מסקנה זו. אף לא ראיתי מקום לקבל את טענותיהם של הנתבעים בכל הנוגע לאי פסיקת הוצאות לזכותם. אכן, במסגרת תובענתן עתרו התובעות לחייב את הנתבעים בסכומי כסף ניכרים. כך, בתחילה נתבע סכום של תשעה מיליון דולר בגין העילה המתייחסת להסכם תנובה. בהמשך הופחת סכום זה לכדי כמחצית. בסופו של יום דחה בית המשפט המחוזי חלקים נרחבים מן התובענה, ופסק אך מקצת מן הסכומים אשר נתבעו. למרות זאת, נמנע הוא מפסיקת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לזכות הנתבעים (למעט לזכות תנובה, אשר כלל איננה מערערת בפני ערכאה זו). אפשר שבנסיבות המתוארות אכן ראוי היה לפסוק הוצאות לזכותם של הנתבעים. אף על פי כן, סבורני כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא. הטעם לכך הוא כפול: ראשית, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעותיה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע להוצאות משפט ולשכר טרחת עורך דין, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן. מקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים נדירים. שנית, במסגרת ההליך דנא החלטנו לקבל באופן חלקי את ערעור התובעות. בכך למעשה גדל שיעורו של הסכום הכספי אשר נפסק במסגרת תובענתן של התובעות.
11. התוצאה היא כי ערעור התובעות מתקבל בחלקו, כאמור בפיסקה 8 לעיל. ערעור הנתבעים נדחה במלואו. בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות בערכאה זו.
ש ו פ ט
השופטת ע' ארבל:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופטת א' חיות:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת