פסק דין
כללי
1. המשיבה 1, חברת הניהול והשירותים של בנייני וולפסון בירושלים, גבתה במשך כ-30 שנה מאת המבקשים - ומאת דיירים נוספים בבנייני וולפסון - מע"מ על דמי הניהול להם היא זכאית על פי החוזה בין הצדדים. גבייה זו, נעשתה חרף העובדה שבחוזה עצמו לא נאמר דבר אודות השאלה מי מהצדדים נדרש לשאת בעלות המע"מ. בין הצדדים נטושה מחלוקת בשאלה האם זכאית היתה המשיבה 1 לגבות מהמבקשים את המע"מ האמור, במהלך כל השנים.
מחלוקת נוספת בין הצדדים היא בשאלה האם מספר תניות בחוזה, הינן תניות מקפחות בחוזה אחיד, אשר אותן יש לבטל, אם לאו.
הצדדים
2. א. מבקשת 1 (להלן - "העמותה"), נרשמה בשנת 1985 כעמותה שמטרותיה העיקריות: "לקדם את האינטרסים המשותפים של בעלי ודיירי הדירות והוילות בקרית וולפסון".
ב. מבקשים 8-2 (להלן - "המבקשים"), הם בעלי זכויות חכירה לדורות ודיירים של דירות בבנינים הידועים כבניני "קריית וולפסון" ברח' דיסקין, ירושלים (להלן - "קריית וולפסון"), המשמשים למגורים ולבתי עסק שונים.
3. א. משיבה 1 (להלן - "החברה" או "חברת השירותים"), היא חברת שירותים, איתה חתמו המבקשים על חוזה, למתן שירותי אחזקה, תיקונים וניהול בשטחים לשימוש משותף וכן שירותים נוספים בקריית וולפסון.
ב. משיבה 2 (להלן - "נורון"), היא חברה להשקעות, אשר, לטענת המבקשים, העבירה אליה חברת השירותים, את חובותיה למתן השירותים למבקשים.
רקע עובדתי
4. מכיוון שהסכסוך שבפניי מגיע לבית משפט זה בפעם השנייה, אסקור את הרקע העובדתי של המחלוקת בקצרה, תוך הסתמכות על הדברים שנאמרו הן בפסק הדין שניתן בבית משפט זה, על ידי סגן הנשיא, כב' השופט עזרא קמא (ה"פ 519/98), והן בפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון בערעור, על ידי כב' השופט אשר גרוניס (ע"א 686/02).
5. במסגרת רכישת הדירות בקריית וולפסון, חתמו המבקשים ודיירים רבים אחרים עם החברה על חוזה למתן שירותי אחזקה, תיקונים וניהול בשטחים לשימוש משותף וכן שירותים נוספים בקריית וולפסון (להלן - "חוזה השירותים" או "החוזה"). חוזים אלו, כמו חוזים דומים להם שנחתמו על ידי דיירים אחרים בקריית וולפסון שאינם צדדים פורמליים להליך הנוכחי, נחתמו לאורך תקופה ארוכה של למעלה מ-30 שנה, שתחילתה בראשית שנות ה-70 של המאה שעברה וסיומה בימינו אנו.
6. בין המבקשים לבין משיבה 1 ומשיבים נוספים בהליך הראשוני שהתנהל בבית משפט זה - משיבים ששימשו כיזמים וכבונים של קריית וולפסון - התגלעו מספר מחלוקות הן בנוגע לחוזה הרכישה של הדירות, והן בנוגע לחוזה השירותים. מחלוקות אלו, שראשיתן עוד בשנת 1998, הוכרעו בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפסק דינו של סגן הנשיא כב' השופט עזרא קמא, בשלהי שנת 2001 (ה"פ 519/98; להלן - "פסק הדין"). לעניין ההליך שבפניי, לא נדרשת סקירת המחלוקות שנידונו בפסק דין זה, והרוצה לדעתן - יעיין בפסק הדין.
המבקשים לא אמרו נואש וערערו על פסק הדין לבית המשפט העליון. לקראת סוף שנת 2004, דחה בית המשפט העליון, מפי כב' השופט אשר גרוניס (ע"א 686/02; להלן - "פסק הדין בערעור"), את מרבית טענות המערערים, למעט בשתי הסוגיות הבאות, בהן החזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לדון בהם:
"א. סוגיית חבותם של הרוכשים בתשלום מע"מ על פי חוזי השירותים, ושאלת הפרתם של חוזי השירותים על ידי חברת השירותים בהקשר של גביית המע"מ מן הרוכשים.
ב. קיומן של תניות מקפחות בחוזי החכירה ובחוזי השירותים".