1. מונחת בפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בבאר-שבע, לפיה אין לראות בתאונה נשוא המקרה תאונת דרכים כהגדרתה על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975. ברקע הדיוני בקשת רשות ערעור מטעם המבקשות על ההחלטה האמורה. בית-משפט זה דחה את הבקשה, תוך קביעה שניתן להמתין לסיום המשפט. בקשת רשות ערעור שהוגשה על ההחלטה האמורה בפני בית-המשפט העליון התקבלה בהסכמת הצדדים באופן שנקבע כי יש לדון בבקשת רשות ערעור לגופה (החלטת כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין ברע"א 10092/07).
במהלך עבודתו של משיב 1 (להלן: "המשיב") אצל מבקשת 1 (להלן: "המבקשת") הוא נפגע בתאונה ונגרמו לו נזקי גוף. משיב 2 הוא הנהג המעורב במקרה ומבקשת 4 היא המבטחת של משיב 2. לגישת המבקשות, יש לסווג את האירוע כתאונת דרכים. מנגד, סבורים המשיבים כי ראוי לסווגה כתאונת עבודה וכי חוק הפלת"ד אינו חל על המקרה. בית-משפט השלום קיבל את עמדת המשיבים.
2. עובדות המקרה, כפי שנקבעו על ידי בית-משפט השלום לאחר ששמע עדויות, הינן כדלקמן: המשיב עבד בשירות המבקשת כפועל וכסבל. בתאריך הרלוונטי נהג משיב 2 במשאית סמיטריילר (הכוללת גורר ונגרר) למפעלה של המבקשת באזור התעשייה עמק שרה בבאר-שבע. על הנגרר הונחה מכולה ובה מקררים שיועדו לפריקה במפעל. פריקת המקררים ושינועם למפעל הצריכה שימוש במלגזה וזו הועלתה למכולה באמצעות רמפה שחוברה לנגרר. המשיב השתמש ברמפה לצורך כניסתו למכולה, עמד בתוך המכולה והעמיס את המקררים על המלגזה. עם סיום פריקת המקררים הורדה המלגזה מן המכולה ונהגה פירק את הרמפה ונכנס למפעל.
המשיב נותר במכולה יחד עם עובד נוסף לביצוע עבודות ניקיון. השניים סיימו לנקות את המכולה והמתינו לבוא המלגזה, שתסייע להם לרדת מן המכולה. ואולם, זו בוששה לבוא. בהיעדר אמצעי אחר לרדת מן המכולה ונוכח קריאות הזירוז של נהג המשאית, קפצו המשיב והעובד הנוסף מן המכולה (גובה של 1.80 מטר). תחילה, קפץ העובד הנוסף אל מחוץ למכולה ונחת ללא פגע. לאחר מכן, הניח המשיב את ידו על כתף חברו ותוך כדי ירידה - נפל. כתוצאה מהנפילה נגרמו למשיב נזקי גוף.
בית משפט קמא קבע כאמור כי אין המדובר בתאונת דרכים ממספר טעמים. בעניין פדידה (רע"א 8548/96 יחיאל פדידה נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא (3) 825), עליו מסתמך בית משפט קמא, נפסק כי אמנם כניסה וירידה מהרכב מוגדרות בחוק הפלת"ד כשימוש ברכב מנועי, אך תנאי נוסף הוא שפעולת הירידה תהא למטרות תחבורה. באותו מקרה נקבע שהתנאי של שימוש למטרות תחבורה לא התמלא, הואיל וכניסתו של הנפגע למשאית יועדה ללקיחת מצית, שאיננה 'שימוש למטרות-תחבורה'. בענייננו קבע בית משפט קמא: "
אין חולקין כי לאחר ירידתו של התובע מהמכולה, היה אמור להמשיך בעבודתו אצל הנתבעת מס' 1, ומכאן יש לקבוע, ראשית דבר, כי ירידתו מהמשאית לא היתה למטרת תחבורה אלא למטרת המשך עבודתו, ומתוך כך לא באה אותה ירידה בגדר ה"שימוש ברכב מנועי" - במובנו הרגיל". בנוסף, הודגש על-ידי בית משפט קמא כי המקרה האמור נכנס לחריג של פריקה וטעינה וכי על פי הפסיקה בסתירה בין שימוש ברכב במנועי, דוגמת 'ירידה', לבין חריג הפריקה והטעינה - יגבר החריג. עוד נקבע כי לא התקיים הקשר הסיבתי בין השימוש התחבורתי לבין התוצאה המזיקה. הוכרע כי בסיום מלאכת הפריקה והירידה מהרכב אמור היה המשיב להמשיך בעבודתו במפעל. אי לכך, הימצאותו במכולה איננה קשורה לשימוש ברכב. בית משפט קמא ציין כי הפסיקה בנדון מתייחסת לנהג או לנוסע. אולם, שונה המצב כשמדובר בעובד הפורק ציוד ממכולה במסגרת עבודתו. כפי שכתב בית משפט קמא: "
לא ניתן לומר כי התובע בירידתו מהמכולה עשה פעולה הקשורה קשר הדוק עם נסיעת המשאית, או כי ניתן לראות בירידתו הנ"ל פעולת לוואי של הנסיעה או פעולת הכנה לנסיעה שנעשתה כדי להבטיח את בטיחות הנסיעה- כפי הפסיקה".
3. המבקשת סבורה, בניגוד לדעתו של משפט קמא, שהיה מקום להעניק משקל לעובדה שהמשיב סיים לפרוק את המקררים מהמכולה וכי התאונה נגרמה בשלב בו ירד מהמשאית. על-פי קו זה, ערבב בית-המשפט בין המונחים 'שימוש ברכב מנועי' ו'למטרות תחבורה'. לכן, לא היה מקום לברר מה היו תוכניותיו של המשיב לאחר הירידה מהרכב, אלא יש להתמקד בעובדה שהתאונה התרחשה רק לאחר סיום העבודה עת ירידתו מהרכב. לחלופין נטען במישור העובדתי כי טעה בית משפט קמא בכך שלא קבע שהנהג התכוון לנסוע מיד עם סיום הפריקה.
לעומת זאת, נשענת משיבה 4 בתגובתה בכתב על החלטת בית משפט קמא מנימוקיה. לאמור, הירידה מהרכב לא ארעה במהלך שימוש ברכב למטרות תחבורה, אלא נועדה לצורך המשך יום עבודתו של המשיב במפעל. על-פי גישה זו, ירידת המשיב מכלי הרכב אינה אלא פעולה אקראית, שאינה מגלמת בתוכה את הסיכון התעבורתי. הבחנת בית משפט קמא בין נהג או נוסע לבין עובד הינה נכונה לדעתה של המשיבה 4. האחרונה הפנתה לאמור בהחלטת בית משפט קמא: "
במקרה הייתה זירת הפירוק
מכולה שהייתה על נגרר, שהרי ניתן היה לפרוק גם מכל מקום אחר".
שני הצדדים מסתמכים על פסיקת בית המשפט העליון.
4. בבוא בית המשפט להשיב לשאלה תאונת דרכים מהי בתיק המונח בפניו, מן הראוי כי נקודת המוצא תהא אבני ההגדרה המופיעות בחוק הפלת"ד. בשלב הראשוני של המלאכה, הכביש המומלץ לנסיעה אינו האינטואיציה, אינו הרצון לקבוע מבחן מופשט, ואף אינו החתירה לעשיית צדק במנותק מהוראות החוק.
תאונת דרכים מוגדרת על-פי חוק הפלת"ד כ"
מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". לנוכח הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית משפט קמא וטענות הצדדים בפני שתי הערכאות - יושם דגש על הגדרות של 'שימוש ברכב מנועי' ל'מטרות תחבורה'. הראשון מוגדר - "
נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו... ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו כשהרכב עומד". כאן עולה שהמשיב נפגע כתוצאה מירידתו מהרכב לאחר שסיים לפרוק את הסחורה.
בית המשפט המחוזי נדרש לסוגיה של הגדרת תאונת דרכים ברקע עובדתי דומה בעניין
הפניקס נ'
אלגרינאוי (ע"א (באר-שבע) 1126/01). כך קבעתי:
"
ישאל השואל את האדם מן הישוב, תאונת דרכים מהי, יתקשה האחרון להאמין שהתשובה לכך כה מורכבת. אולם, הדין הישראלי לפני ואחרי תיקון 8 לחוק הפלת"ד, מעיד על המלאכה הקשה הכרוכה בהגדרת תאונת דרכים, ובמיוחד במקרים הפחות שגרתיים.
אין לשופט אלא לבחון את סיווג המקרה, על פי לשון החוק, ובאמצעות הפסיקה הרלבנטית. המפתח לעניין מצוי בעובדות המקרה. הגדרת תאונת דרכים בחוק הפלת"ד בנויה מעגלים-מעגלים. אין מנוס מעשיית סדר מחשבתי תוך התייחסות לאירוע התאונה נשוא הדיון...
התאונה אירעה בזמן ירידת המשיב מהרכב. ירידה מרכב מוגדרת בחוק כשימוש ברכב מנועי. על פי הגדרת החוק, אין די בשימוש ברכב מנועי. השימוש האמור חייב להיות למטרות תחבורה. על כן נותר לבדוק האם הירידה היתה למטרת תחבורה. מטרת הירידה היתה לפריקה וטעינה. ניתן לחשוב, שהואיל ופריקה וטעינה כשהרכב עומד הוחרגו משימוש ברכב מנועי, אין לסווגן כמטרה תחבורתית. אלא שזו המשגה אנליטית מוטעית. שאלה נפרדת היא שאלת המטרה. החוק הוציא את פעולת הפריקה והטעינה מגדר של הגדרת השימוש ברכב, אך לא מגדרה של מטרת התחבורה. פעולת הפריקה והטעינה עונות הן על המבחן התעבורתי והן על המבחן הייעודי. החלטת המחוקק לציין מפורשות, כי הפריקה והטעינה אינן נכללות בהגדרת שימוש, הכרחית היתה, שאילולא האיזכור המפורש, ההגדרה עלולה היתה להיות שונה. מנגד, לא בחר המחוקק להוציא את הפריקה והטעינה מהיותן מטרת תחבורה, ועל כן, ההכרה בכך משתלבת עם הדין. בכל מקרה, שאלת המטרה בפריקה וטעינה שאלה עצמאית היא. נראה, שלשאלה זו יש להשיב בחיוב.
כפי שנפסק לאחרונה על-ידי כב' השופט ריבלין:
ו
"ההכרעה בשאלה אם השימוש ברכב בא למטרות תחבורה עשויה במקרים מסוימים לעורר קושי. אכן, יש שהשימוש מעצם טבעו הוא שימוש של תחבורה - כך, למשל, הנסיעה ברכב. לעומת זאת, ישנן דרכי שימוש שאינן באות מעצם טיבן למטרה של תחבורה דווקא - דוגמת כניסה לרכב או ירידה ממנו... שהרי פריקה וטעינה, אף שמוצאות הן מגדר תחולת החוק כשהרכב חונה או עומד, מהוות הן עצמן שימוש ברכב למטרות תחבורה... 'נזקי גוף הנגרם בטעינה של מטען על רכב או בפריקתו ממנו, נופל לגדר המבחן התעבורתי. בעניין זה אין הבדל של ממש בין המבחן הייעודי לבין המבחן התעבורתי.' (פרשת עוזר, רע"א 8061/95, עוזר נגד עררת חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ (3) 532, 564) (ע"א 7841/00 פטאפטה נגד אבו עבד, פ"ד נו (3) 707, 719-720)".
לאחר שהוצגו הכללים המנחים הרלוונטיים תיבחנה נסיבותיו הפרטניות של המקרה טרם ההכרעה הסופית. זאת, על בסיס קביעותיו של בית משפט קמא. המשיב נפגע תוך כדי ירידתו מהרכב. סעיף ההגדרות קובע שירידה מרכב היא שימוש ברכב, אך עדיין יש לבחון האם השימוש ברכב נעשה למטרות תחבורה. כפי שצוין לעיל, טעינה ופריקה מסווגות כמטרות תחבורה. לו היה מדובר בירידה מרכב שלא למטרות תחבורה, כי אז המסקנה הייתה שלא מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בפלת"ד - כך קבעה הפסיקה בעניין פדידה (רע"א 8548/96 פ"ד נא (3) 825). כדברי כבוד השופט אור: "
פעולה של עלייה לרכב או ירידה ממנו היא אחד משימושי הלוואי התעבורתיים. כדי שפעולה זו תיחשב לשימוש ברכב למטרות תחבורה, תנאי הוא שהיא תהיה קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרות תעבורתיות. מכאן, שלא כל פגיעה בתאונה בעת עליה לרכב או ירידה ממנו תיחשב לתאונת דרכים". עובדות המקרה היו שפדידה נכנס למשאיתו החונה במטרה ליטול ממנה מצית סיגריות. בהתאם נקבע: "
העובדה כי המבקש נפל ממדרגותיו של רכב דווקא היא אקראית, ואין בה לשנות מטיב הסיכון שהתממש..." וחוק הפלת"ד אינו חל על המקרה. שונה המצב במקרה בו נעשה שימוש ברכב כגון פריקה וטעינה.
ברם, כפי שמלאכת ההכרעה דורשת להיכנס לעובי הקורה של סעיף ההגדרות בחוק הפלת"ד, כך גם יש להיכנס לעובי הקורה של עובדות המקרה. בוריאציה העובדתית דנא, מתעוררת השאלה הבאה: מדוע אין לומר כי המשיב סיים את מעשה הפריקה ולכן הירידה מהרכב אינה כבר למטרת תחבורה? לשון אחרת: לו המשיב היה יורד מהרכב להמשך ביצוע הפריקה, כי אז ניתן לסבור שהמקרה עונה על הדרישה ל"שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". אומנם, כאן ניתן להקשות ולומר שהפעולה הסתיימה ועל כן הירידה אינה למטרת תחבורה. טרם אשיב לשאלה זו, ראוי להבהיר שהצדדים למעשה לא התייחסו לשלב הניקיון על ידי המשיב והעובד הנוסף. כפי שצוין לעיל, עם סיום פריקת המקררים נותרו המשיב והעובד הנוסף במכולה לביצוע עבודות ניקיון. עבודה זו הינה חלק מפעולת הפריקה. זאת, לא רק מפני שהצדדים לא טענו אחרת, אלא משום שפעולה זו בוצעה באופן מיידי. נדמה שכך הנוהג וכך ההיגיון. עבודת הניקיון כפי שתוארה כאן, בסמיכות מיידית לפריקת הסחורה, מהווה שלב מתבקש לסיום הפעולה. ככזאת, היא חלק אינהרנטי מהפריקה.
נותר, אפוא, שלב הירידה. לדעתי, אף שלב זה הינו חלק אינטגראלי מפעולת הפריקה. מהי האלטרנטיבה? לקבוע שעל המפרק סחורה ברכב להישאר בתוכו לאחר שהוריד את סחורתו? לא בכדי כלל המחוקק את הכניסה לרכב או הירידה ממנו בהגדרת "שימוש ברכב מנועי". הרי, גם הנוסע ברכב בסיימו את נסיעתו וברדתו מהרכב עודנו משתמש ברכב מנועי. פעולת הפריקה הינה ניקוי השטח מהסחורה והתמונה הסופית של הפעולה אינה אמורה לכלול השארת הפורק במקום. התוצאה אמורה להיות שטח נקי מחפץ ומהאדם שעסק במלאכה.