1. המבקש הגיש ביום 17.11.02 לבית משפט השלום בירושלים תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 27.1.97 (ת"א 11750/02). משלא הוגש כתב הגנה, הצטווה בא כוח המבקש להמציא לתיק בית המשפט, בתוך 90 יום, הודעת עדכון לעניין מצב התיק. בהחלטה זו נקבע, כי אם לא תוגש הודעה, יחשב הדבר כחוסר מעש (החלטה מיום 22.10.03). כפי שעולה מעיון בתיק בית משפט קמא, החלטה זו שוגרה באמצעות פקסימיליה למשרד בא כוח המבקש על פי המספר הנזכר בכתבי בית הדין המוגשים על-ידו. משלא הגיעה כל תגובה, נמחקה התביעה מחוסר מעש (החלטת כב' הנשיא א' כהן מיום 20.4.04).
2. רק ביום 8.4.08, כחמש וחצי שנים לאחר הגשת התביעה!!!, פנה בא כוח המבקש לבית משפט קמא וביקש שייקבע מועד לדיון בתובענה, לאחר שמומחית שזהותה הוסכמה על שני הצדדים, הכינה חוות דעת רפואית בעניינו של המבקש. על פי חוות דעתה של האורתופדית ד"ר מיכל עמית-כהן, למבקש נכות בשיעור 20 אחוז בשל הגבלת תנועה בצוואר, כש-15 אחוז מיוחסים לתאונה. בבקשה זו נאמר, כי בא כוח המבקש לא קיבל כל הודעה בדבר מחיקת התובענה והצדדים פעלו במשותף לקביעת מומחה מוסכם. לנוכח מחיקת התובענה לא ניתנה החלטה בבקשה זו וביום 1.5.08 הוגשה בקשה לביטול מחיקת התובענה מחוסר מעש. בבקשה נטען, כי בא כוח המבקש לא קיבל כל התראה על הכוונה למחוק את התובענה מחוסר מעש וכי בינתיים ניתנה חוות דעת של מומחית מוסכמת.
בקשה זו נדחתה בהחלטת סגן הנשיא, כב' השופט מוסק, ללא שהתבקשה עמדת המשיבה, בנימוק היחיד כי פסק הדין ניתן כבר ביום 20.4.04 (החלטה ללא תאריך).
ביום 12.5.08 ביקש בא כוח המבקש, כי בית משפט השלום יעיין פעם נוספת בהחלטה הנ"ל. בבקשה זו חוזר בא כוח המבקש על הטענות המפורטות לעיל ומדגיש, כי בחוות הדעת נקבעה למבקש נכות ממשית. עוד נטען, כי "התנהגות הצדדים מעידה כי דבר החלטת בית המשפט לא הודעה להם ומאידך ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים מאשרים [כך במקור, צ. ז.] בדיעבד את הטענה כי
התנהלות הצדדים מהווה למעשה הסכמה להמשך הדיון בתיק" (ההדגשה במקור). המבקש מוסיף, כי אם לא תבוטל מחיקת התובענה, הוא יוותר ללא כל אפשרות לפיצוי בגין נזקיו.
גם בקשה זו נדחתה על הסף על ידי בית משפט השלום, כשבהחלטה מיום 15.5.08 נאמר רק, כי "אין מקום לבטל את פסק הדין". מכאן בקשת רשות הערעור.
3. בהודעה שהגיש בא כוח המבקש ביום 11.9.08, נאמר, כי המשיבה (הנתבעת) מסכימה לבקשת רשות הערעור. להודעה צורף מכתב בחתימת עו"ד מאיה לביא ממחלקת תביעות גוף במשיבה, לפיו: "מבלי לגרוע מטענתנו לעניין קביעת המומחה, איננו מתנגדים לביטול מחיקת התביעה".
4. אין ספק, כי המבקש לא נהג כראוי כאשר זנח את הטיפול בתובענה שהגיש לבית משפט השלום והואיל לבקש קיום דיון בתובענה רק כחמש וחצי שנים לאחר הגשתה, כשקודם לפנייה זו לא טרח לעדכן את בית המשפט או לבקש ארכות, ומבלי שהוגש כתב הגנה. גם אם החלטת בית משפט קמא מיום 22.10.03 לא הגיעה לידיו של בא כוח המבקש (וכאמור, מאישור המשלוח שבתיק בית משפט קמא עולה שהיא נשלחה למספר הפקסימיליה של בא כוח המבקש), קשה להשלים עם מצב של חוסר מעש כה ממושך מצידו של מי שמבקש סעד מבית משפט. בעלי הדין אינם רשאים להגיע ביניהם להסכמות שמשמעותן השהיית הטיפול בתובענה לפרקי זמן ממושכים, מבלי לקבל תחילה את אישור בית המשפט. מרגע הגשת התביעה, אין התובע אדון לעצמו בכל הנוגע לקידום בירורה, ומי שאינו טורח לפנות לבית המשפט, ולו בהודעת עדכון, במשך למעלה מחמש שנים ממועד פתיחת ההליך, נחשב בעיני בית המשפט, על פי כל קנה מידה, למי שזונח את תביעתו. גם לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת מדוע הליך פשוט של פניה למומחה מוסכם כדי לקבל חוות דעת רפואית היה אמור להימשך זמן כה ממושך. למותר לציין, כי קבלת בקשת המבקש תביא לכך שתובענה שהוגשה בשנת 2002 תתחיל להתברר רק בשנת 2008, ובמצב זה, כשלעצמו, כבר טמון קושי. מערכת משפט, שמצופה ממנה ליתן שרות יעיל לציבור המתדיינים, ובכלל זה לסיים את בירור התובענות תוך זמן סביר, לא תוכל לפעול כראוי אם לא ימחקו מחוסר מעש הליכים שמגישיהם אינם מגלים בהם עניין.
יפים לענייננו דברי כב' השופטת שטרסברג-כהן שנאמרו בהחלטה שניתנה ברע"א 890/98
פז רן השקעות בע"מ נ'
מדינת ישראל (החלטה מיום 18.2.98):
"על בית המשפט לעמוד על המשמר שמשפטים יתחילו ויסתיימו תוך זמן סביר ולא לתת יד להתארכות דיונים מקדמיים ובקשות לאחר דיונים אלו הגורמים ל'סחבת' בניהול המשפט ושמים מכשולים בפני עשיית הצדק".
עוד ראו את שנאמר ע"י כב' השופטת פרוקצ'יה ברע"א 3454/04
ורקר נ'
הראל (החלטה מיום 5.6.05):
"זכות הגישה של האזרח לערכאות הינה זכות חוקתית מוכרת; היא משקפת הכרה חוקתית בזכות הפרט לדיון אמיתי, מלא והוגן בבית המשפט. זכות זו מקרינה על דרך הפעלת סדרי הדין, ובתוך כך על ההתייחסות המתבקשת להליך ביטול פסק דין שניתן בהעדרו של בעל דין. יחד עם זאת, בצד זכות חוקתית זו השמורה לבעל דין, חלות עליו חובות כלפי בית המשפט וכלפי בעלי הדין האחרים שנועדו להבטיח הליך תקין לפרט ולציבור. זכות הגישה לערכאות מותנית איפוא, בקיום חובות בסיסיות של בעל הדין לקיים הליך שיפוטי תקין. בעל דין אינו רשאי, בשם זכות הגישה לערכאות, לנצל את ההליך השיפוטי לרעה, ולצפות כי תישמר זכותו לפנות לערכאות וינתן לו יומו בבית המשפט חרף זאת. בתוך כך, על מבקש ביטול פסק להצביע על קיום אינטרס לגיטימי בביטולו. עליו להראות לא רק סיכוי טוב לזכות בתביעה אלא גם כי לא השתמש לרעה בהליך השיפוטי ולא נהג בדרך העלולה לסכלו. כנגד הזכות החוקתית לפנות לערכאות, עומדת חובתו של בעל דין לקבל על עצמו את עולם של סדרי הדין ושל צווי בית המשפט כדי להבטיח את זכויותיהם הדיוניות של בעל הדין, וכדי לאפשר את מהלכם התקין של הליכי בית המשפט להגנה על אינטרס הציבור כולו".
המבקש לא עמד בחובה המינימאלית בה הוא מחוייב כלפי בית המשפט כמי שבא בשעריו בבקשת סעד. בהתנהגותו הוא ביטא, כלפי בית המשפט, חוסר כל עניין בבירור תובענתו.
גם לא מובן מדוע ב"כ המבקש לא ציין במפורש את הסכמת המשיבה כשפנה לבית משפט השלום בבקשות לביטול המחיקה (וגם בבקשת רשות הערעור), כמו גם את האפשרות שתביעה חדשה עלולה להיתקל בטענת התיישנות.
5. בצד האמור לעיל יש ליתן משקל לשלושה נתונים שבכוחם המצטבר להטות את הכף, גם אם בקושי, ולהביא לקבלת הבקשה והערעור:
א. אכן, אין בהסכמת המשיבה, כשלעצמה, כדי להביא בהכרח לקבלת הבקשה, כאשר מדובר במחדל דיוני חמור וכאשר קיים אינטרס של כלל ציבור המתדיינים שלא לאפשר זלזול כה בולט בסדרי הדין ובסדרי העבודה של בית המשפט. אלא שאין ספק שלהסכמה יש משקל ממשי.
ב. כפי שרמז בא כוח המבקש בבקשותיו, לכאורה הותרת מחיקת התובענה על כנה פירושה שהמבקש לא יוכל עוד למצות את זכויותיו בבית המשפט מחמת התיישנות תביעתו. כאמור, התאונה אירעה ביום 27.1.97, וגם אם נוסיף לתקופת ההתיישנות "הרגילה" את פרק הזמן במהלכו הייתה התובענה תלויה ועומדת (17.11.02-20.4.04), על פני הדברים כבר חלפה תקופת ההתיישנות. אם תוגש תובענה נוספת, עלולה המשיבה לטעון להתיישנות (אף כי יתכן שתהא מנועה לטעון זאת לנוכח מהלכיה והסכמותיה עד כה), ובמצב דברים זה הותרת המחיקה על כנה עלולה לגרום למבקש נזק בלתי הפיך.
ג. יש גם משקל לכך שבינתיים הוכנה חוות דעת של מומחית והוברר כי מדובר, לכאורה, בנכות שאינה זניחה.
6. על יסוד המפורט לעיל, הבקשה נדונה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פיה. הערעור מתקבל, מבוטל פסק הדין מיום 20.4.04 לפיו נמחקה התובענה בת.א. 11750/02 של בית משפט השלום בירושלים והתיק מוחזר לבית משפט קמא להמשך הדיון.
7. יש מקום לשקול חיוב המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה בשל התקלה שנגרמה כתוצאה מהילוכו. המבקש יפרט את טיעוניו בעניין, בהודעה בכתב שתוגש עד ליום 21.9.08.