השופט א' א' לוי:
העובדות הדרושות לעניין
1. משיבה 2, מחלקת עבודות ציבוריות שבמשרד התחבורה, יזמה תכנית לסלילת דרך בתחום מרחב התכנון של העותרת - הוועדה המקומית לתכנון ולבניה צפת. מכוח סעיף 89 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1966 (להלן: "החוק"), פורסמה בסוף חודש פברואר 1994 הודעה בדבר הפקדת תכנית הידועה כ-ג/8643 (להלן "התכנית"). לאחר 4 שנים (ביום כ"ז בסיוון תשנ"ח - 21.6.98) פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה בדבר אישור התכנית, כמתחייב מסעיף 117 לחוק, ובאותם ימים פורסמה ההודעה בדבר אישור התכנית גם בשני עיתונים בתפוצה ארצית ובמקומון. כידוע, תאריך פרסום התכנית הוא גם המועד לתחילתו של מרוץ התקופה אותה קצב המחוקק לכל מי שרואה עצמו נפגע על ידי התכנית, להגיש תביעה לפיצוי מהוועדה המקומית, ובלשון סעיף 197 לחוק:
"(א) נפגעו על ידי תכנית, שלא בדרך הפקעה, מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית או גובלים עמו, מי שביום תחילתה של התכנית היה בעל המקרקעין או בעל זכות בהם זכאי לפיצויים מהוועדה המקומית, בכפוף לאמור בסעיף 200.
(ב) התביעה לפיצויים תוגש למשרדי הועדה המקומית תוך שלוש שנים מיום תחילת תקפה של התכנית; שר הפנים רשאי להאריך את התקופה האמורה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, אף אם כבר עברה התקופה."
2. על פי האמור בעתירה, החלה סלילת הדרך ביום 11.11.98 והסתיימה בחודש מאי 2002. בחודש נובמבר 2001, כחמשה חודשים לאחר שהסתיימו שלוש השנים מיום שהתכנית נכנסה לתוקף, פנו משיבים 128-3 לשר הפנים בבקשה לעשות שימוש בסמכות שניתנה לו בסעיף 197(ב), ולהאריך את המועד להגשתן של תביעותיהם לפיצוי מהעותרת. על בקשה זו הגיב הממונה על מחוז הצפון במכתב ששיגר ביום 19.12.01 למינהל התכנון במשרד הפנים, ובו מנה את חסרונותיה של הבקשה, היינו, היא הוגשה על ידי "וועד השכונה" שאינו גוף משפטי; הבקשה לא התייחסה לכל תושב בנפרד ונתבקשה בה הארכת מועד קולקטיבית. חרף זאת, המליץ הממונה על המחוז להיעתר לבקשה, ובלשונו: "בנסיבות שתוארו יש מקום למתן ארכה קצרה וזאת על מנת לאפשר לתושבים להגן על זכויותיהם הקנייניות ... הנני ממליץ ארכה של שלושה חודשים שתפוג בסוף מרץ 2002".
פניית המשיבים הועברה גם לבדיקתו של צוות מקצועי במנהל התכנון שבמשרד הפנים, והמלצתו היתה זו (בלשון המקור): "לדחות את הבקשה. הבקשה כוללנית והטענות האישיות צריכות להיות לגבי כל פונה בנפרד מה עוד שהעבודות בשטח החלו ב-11.11.98 והפונים יכלו לדעת כבר אז על התכנית". על אף המלצה זו החליט שר הפנים דאז, מר אליהו ישי, ביום כ"א באדר א' התשס"ג (24.2.2003), להיעתר לבקשה. מפאת חשיבותו של מסמך זה אביא אותו כלשונו:
"פנייתך שבה נתבקשה הארכת מועד להגשת תביעה לפיצויים לפי סעיף 197(ב) לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה-1985, נבדקה ע"י צוות מיוחד שהוקם לטיפול בבקשות להארכת מועדים.
הצוות הנ"ל בדק והמליץ בפני לדחות את הבקשה. העבודות בשטח החלו ב-11.11.98 והפונים יכלו לדעת כבר אז על התכנית.
לאחר ששקלתי את המלצות הצוות החלטתי להיענות בחיוב לבקשתך."
3. בתאריך 11.12.02 הגישו גם משיבים 148-129 בקשה לקבלתה של ארכה להגשתן של תביעות לוועדה המקומית. ההחלטה בבקשה זו ניתנה בחודש אוגוסט 2003, והפעם על ידי השר אברם פורז, שאישר את הבקשה תוך שהוא מסתמך על האישור שנתן קודמו בתפקיד. וזו היתה לשון ההחלטה:
"פנייתך שבה נתבקשה הארכת מועד להגשת תביעה לפיצויים לפי סעיף 197(ב) לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1966, נבדקה על ידי צוות מיוחד שהוקם לטיפול בבקשות להארכת מועדים.
הצוות הנ"ל בדק והמליץ בפני לאשר את הבקשה נוכח העובדה שניתן אישור לתושבי השכונה שהיתה מיוצגת ע"י עו"ד סבן. המלצות הצוות נבדקו על ידי ומקובלות עלי, ולפיכך החלטתי להיענות לבקשתך ולהאריך את המועד בשלושה חודשים מיום קבלת מכתבי זה."
העותרת טענה כי לא ידעה כלל על הגשתן של הבקשות למתן ארכה, והיא למדה על כך רק בסוף חודש מאי 2003, משהוגשו התביעות אליה. בעקבות כך פנו העותרת ומשיבה 2 לשר הפנים בבקשה לשוב ולשקול את החלטתו, אולם הן נדחו והופנו להביא את השגותיהן בפני הערכאות השיפוטיות.
4. להשלמת התמונה אוסיף, כי סוגיית הארכת המועד להגשתן של תביעות על ידי המשיבים 148-3 נבחנה בשלישית, והפעם על ידי השר אופיר פז-פינס. השר החליט שלא לשנות מעמדתם של קודמיו, ונימק זאת במספר טעמים: אין דרך לברר היום מה היו טעמיו של השר א' ישי לדחות את המלצותיו של הצוות המקצועי; המלצתו החיובית של הממונה על המחוז לאשר את הבקשות; השהוי הניכר בפניית העותרת לבית המשפט; הצפייה הלגיטימית של המשיבים 148-3 שהחלטת השר ישי הינה החלטה סופית. באשר להחלטת השר פורז, קבע השר פז-פינס, כי גם בה אין להתערב, הואיל ואם כך ייעשה, יהיה הדבר כרוך בהפליה פסולה.
טעוני העותרת
5. העותרת סבורה כי החלטתו של משיב 1 מחודש פברואר 2003 לוקה באי-חוקיות. נטען, כי הארכת המועד להגשתן של תביעות לפי סעיף 197 לחוק יוחדה למקרים חריגים, ובהתחשב במגוון של נסיבות אובייקטיביות וסובייקטיביות של כל מבקש בנפרד. העותרת מפנה לכך שהחלטת משיב 1 נעדרת תשתית עובדתית ולא נומקה כלל, וממילא לא נזכר בה "טעם מיוחד" כלשהו. יתרה מכך, היא ניתנה שלושה ימים בלבד לפני שהשר ישי סיים את תפקידו כשר הפנים, ונרמז כי הוא פעל ממניע פסול עקב היותם של המשיבים נמנים על אוכלוסיה דתית בעיקרה. כן נטען, שהחלטת השר ניתנה בניגוד להמלצת הצוות המקצועי, היתה גורפת, לא התייחסה לכל בעל זכות במקרקעין בנפרד, ועל כן היא לוקה בחוסר סבירות קיצוני.
באשר להחלטתו של השר פורז, מחודש אוגוסט 2003, נטען, כי אישורו ניתן רק לנוכח האישור שנתן קודמו, ומאחר והחלטתו של האחרון לוקה באי-חוקיות, כך צריך להיות גם דינה של כל החלטה הנסמכת עליה. משיבה 149, מע"צ, שאמורה להשתתף בתשלום הפיצוי אם ייפסק, הצטרפה לטיעוניה של העותרת, וביקשה אף היא לדחות את העתירה.
טיעוני המשיבים 148-1