השופט א' רובינשטיין:
א. עניינה של העתירה סמכות בית הדין הרבני לדון במחלוקות הרכושיות שבין העותרת והמשיב 3 (להלן המשיב וביחד הצדדים), ואלה עיקרי העובדות הנדרשות לצורך ההכרעה בה. הצדדים נישאו בשנת 1988 ולהם ארבעה ילדים. ביום 10.11.05 הגישו הצדדים "בקשה משותפת לגירושין" לבית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה, לה צורף "הסכם גירושין שנערך ונחתם במשרדי הרבנות בפתח תקווה ביום 10.11.05" (כאמור בכותרת ההסכם אשר יכונה להלן הסכם הגירושין). מספר ימים לאחר הגשת הבקשה עזבה העותרת את בית המגורים המשותף ועברה למקלט לנשים מוכות. ביום 20.11.05 הגישה העותרת תביעות רכוש, משמורת ומזונות לבית המשפט לענייני משפחה, ומאוחר יותר באותו יום הגיש המשיב לבית הדין הרבני תביעת גירושין לה כרך את ענייני הרכוש, מזונות העותרת ומשמורת ילדיהם. ביום 12.1.06 הוגשה לבית הדין הרבני בקשת העותרת למחיקת הסכמתה להסכם הגירושין, ובהמשך טענה, כי הסמכות לדון במכלול התביעות מסורה לבית המשפט לענייני משפחה.
ב. ביום 6.7.06 קבע בית הדין הרבני האזורי, כי הוא מוסמך לדון במכלול התביעות, אך החליט להשאיר את סוגיית המשמורת בידי בית המשפט לענייני משפחה, שכבר נתן החלטות אופרטיביות לגביה. פסק הדין אמנם בחן את עמידת תביעת הגירושין של המשיב (מיום 20.11.05) בדרישות "המבחן המשולש" לרכישת סמכות באמצעות "כריכה" (ראו לדוגמה ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי, פ"ד לד(4) 155; ע"א 863/80 ברורמן נ' ברורמן, פ"ד לה(3) 729; בג"ץ 58/08 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה (לא פורסם)), ואולם למעשה דומה כי קביעתו בדבר רכישת הסמכות מיוסדת על בקשת הגירושין המשותפת (מיום 10.11.05) ועל הסכם הגירושין שצורף לה:
"עצם הגשת הסכם גירושין, שהוגש לבית הדין לאישור, בזמן שלא היתה שום תביעה בערכאה אחרת, מקנה לבית הדין סמכות לדון בכל המפורט בהסכם הגירושין (עיין בג"צ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם))".
בעקבות החלטה זו, ובהתאם לעקרונות שנקבעו בעניין פלמן (בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן, פ"ד נז(2) 118), החליט בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (ביום 2.8.06) לדחות על הסף את תביעת המזונות והרכוש שהגישה העותרת (תמ"ש 2920/06).
ג. כלפי פסק דינו של בית הדין האזורי (מיום 6.7.06) הגישה העותרת ערעור לבית הדין הרבני הגדול, ואולם זה נדחה (בדעת רוב) ביום 5.2.07. לא נידרש למכלול הסוגיות הכלליות שחברי ההרכב נדרשו להן בפסק הדין, שכן במישור ההנמקה המשפטית ניתן לתמצת ולומר, כי לדעת הרוב (הדיין הרב שרמן והדיין הרב בוארון) רכש בית הדין האזורי סמכות מכוח הסכם הגירושין שהוגש לאישורו בטרם הגישה המשיבה את תביעותיה לבית המשפט לענייני משפחה: "מבחינה משפטית פורמלית הסכם זה שהוגש בפועל בפני בית הדין מהוה גורם לקביעת סמכות בית הדין בענייני רכוש וממון" (כלשון הדיין הרב שרמן בעמוד 3 לפסק הדין). על פניו ישאל השואל, כיון שלפי פסיקת בית משפט זה, די לכאורה בהגשת בקשת גירושין מוסכמת כשבצדה הסכם רכושי כדי להקנות לבית הדין הרבני סמכות לדון בנושאים הרכושיים (ראו עניין עמרני הנזכר; בג"צ 635/82 וינברג נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד לז(4) 253, 260), מה מקום מצא בעל דעת המיעוט (הדיין הרב דיכובסקי) לחלוק על דברי חבריו? אלא שיש דברים בגו.
ד. התשובה לכך מצויה בתוכן ההסכם, בדברי המבוא לו, וככל הנראה גם בנסיבות כריתתו. היטיב לתאר זאת הדיין הרב דיכובסקי: "מדובר במסמך מזעזע, הן מבחינת התוצאה והן מבחינת תיאור הרקע" (עמוד 1 לפסק הדין), ודי להביא מדברי המבוא להסכם, וי לאותו הסכם:
"היות והעותרת אפטית וחסרת יוזמה בזוגיות, שקרנית בוגדנית (לא יחסי מין), ביצעה 2 הפלות, ועשתה מעשה בוגדנות ושקר ללא הפסקה לאורך חיי הזוגיות.
והיות והמשיב ביקש וגם התחנן בכל צורה לשקם את היחסים...
והיות וכל ניסיון כזה הסתיים במפח נפש, שכלל בין השאר שקרים, בוגדנות (לא מין), הפלות, שיחות עם אנשים אחרי הגב של המשיב תוך שקרים, גניבת עשרות אלפי שקלים מחשבון הבנק המשותף...
והיות והעותרת זייפה צ'קים...
והיות והעותרת לא מתפקדת כמחנכת, כאמא, מעדיפה את רצונותיה ואנוכיותה שלה על טיפול בילדים...".
נאמר כבר כאן, כי "הסכם" זה, שעליו - שומו שמים - חתומה העותרת, וכביכול תולה בעצמה מרעין בישין, על פניו הוא מסמך ממאיר, שאין לקבלו. נוסיף, כי מכלול הוראות ההסכם, וגם נסיבות כריתתו, נסקרו אף הן על ידי הדיין הרב דיכובסקי: "התוצאה היא שההסכם מנשל את המערערת מן הרכוש וכן מעביר למשיב את הילדים... ההסכם נחתם על ידי המערערת [העותרת - א"ר] בעת ששהתה במקלט לנשים מוכות". על רקע זה קבע הדיין דיכובסקי: "אם סבור בית הדין שסמכותו נובעת מ-'הסכם' זה, אזי אינני יכול לקבל זאת", ועוד הטעים "השימוש ב-'הסכם שקרי' שהוגש לבית הדין, כנימוק לקביעת סמכות, אינו נראה לי". בהינתן האמור הציע הדיין הרב דיכובסקי, כי התיק יושב לבית הדין האזורי "לבחינה נוספת בשאלת הסמכות, כאשר ההסכם אינו מהוה גורם לכך".
טענות הצדדים בעתירה
ה. כלפי פסקי דינם של בתי הדין הרבניים הוגשה העתירה שלפנינו, המייסדת עצמה על חוות דעתו של הדיין הרב דיכובסקי, ובין היתר נטען בגדרה:
"הסכם הגירושין אשר הוגש לבית הדין הרבני הינו בטל מעיקרו, בבחינת 'לא נעשה דבר',
non est factum. מסמך שכזה, כפי שאינו מקים זכויות וחובות בין הצדדים הרי שאיננו יכול להוות מקור משפטי לקביעת סמכות לבית הדין הרבני. לא ייתכן, כי מסמך שהוא תוצר של התעללות ועוולה יקבל על ידי ערכאה משפטית תוקף מקנה סמכות! 'הסכם הגירושין' היווה בידי המשיב מספר 3 כלי התעללות נפשית נוסף כלפי העותרת. מסמך זה הינו מקפח, מזעזע ומוכתם כולו בחוסר תום לב" (סעיפים 44-42 לעתירה; ההדגשות במקור - א"ר).
ו. מנגד טען המשיב - בתגובתו המקדמית (מיום 11.2.08) ובתגובתו לצו על תנאי (אשר הוצא ביום 5.6.12) - כי קביעת בית הדין הרבני האזורי "אינה מתבססת על הסכם הגירושין" אלא על תביעת הגירושין שהגיש המשיב (ביום 20.11.05), אשר נבחנה בהתאם לדרישות המבחן המשולש. עוד נטען, בין היתר, כי לפי הלכת עמרני עצם הגשת הסכם גירושין לאישורו של בית הדין על ידי שני הצדדים (וממילא בהסכמתם לסמכותו) היא המקנה לו סמכות לדון בנושאים הכלולים בו, ללא קשר לשאלת תוכן ההסכם, אשר יתכן כי בית הדין יחליט שלא לאשרו. ועוד הודגש, כי העותרת עדיין מסכימה להתגרש, והסכמה זו היא העומדת ביסוד הגשת בקשת הגירושין המשותפת, אשר בגדריה רכש בית הדין סמכות לדון בעניינם של הצדדים. כן נטען לחוסר תום לב מצד העותרת, לאורך שנות הקשר ובמהלך ההתדיינות המשפטית. הוזכר, כי גם לשיטת הדיין הרב דיכובסקי יש להשיב את התיק לבית הדין הרבני האזורי, כדי שיבחן מחדש את שאלת הסמכות בהתעלם מהסכם הגירושין, וכן הוזכרו עילות ההתערבות המצומצמות של בית משפט זה בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים. להשלמת התמונה נציין, כי לאורך הדיונים שהתקיימו בעתירה טען היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, כי אף אם "לשון ההסכם מחפירה" ואין אלא לגנותה, ואף שיש לצאת מן ההנחה כי ההסכם אינו ראוי והוא בטל - אין בכך כדי לשלול את סמכות בית הדין הרבני מדיון בסוגיות שנכרכו כדין לבקשת הגירושין (מה גם, כך נטען, שהוראות ההסכם עצמן אינן נוטות באופן מובהק לצד זה או אחר); בית הדין יכריע, כך נאמר, לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973.
דיון והכרעה
ז. לאחר העיון, החלטנו לקבל את העתירה ולקבוע כי בתי הדין הרבניים לא רכשו סמכות לדון בעניינים של הצדדים (מעבר לסוגיית הגירושין עצמה, שהיא בסמכותו המקורית והבלעדית), וכי העותרת תוכל להגיש תביעה מתאימה לבית המשפט לענייני משפחה בתוך 30 יום. החלטה זו ניתנת לא רק לאחר העיון, אלא גם לאחר נסיונות רבים למצוא פתרון מעשי מוסכם ומהיר לעניינם של הצדדים. באופן בלתי רגיל התקיימו בתיק זה חמישה דיונים בהרכבים שונים (בימים: 2.2.09; 16.3.09; 28.12.09; 4.6.12; 10.9.12), ולאורך תקופה זו התקיים גם הליך גישור (מסוף שנת 2009 ועד ראשית שנת 2011), ואולם לצערנו באנו לנקודה המחייבת הכרעה שיפוטית, וזו - למצער בעיני - נהירה בנסיבות כביעתא בכותחא (ראו נ' רקובר, ניבי תלמוד (תשנ"א) 67), כך בגלל תוכנו ומהותו של ההסכם ("כלי התעללות נפשית נוסף כלפי העותרת" - כלשון העותרת), ובפרט כך נוכח דרישת תום הלב החלה על מי שמבקש להקנות לבית הדין הרבני סמכות על ידי "כריכה". ואולם, בטרם נדון בשני עניינים אלה נפתח ונציג מדוע - בניגוד לטענת המשיב - המקור היחיד מכוחו עשוי היה בית הדין הרבני לרכוש סמכות לדון בענייני הרכוש של הצדדים הוא הסכם הגירושין הבעייתי (ולא תביעת הגירושין המאוחרת).