השופט ע' פוגלמן:
עניינה של עתירה זו בהחלטת המשיבה 1 לפי סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות (להלן: הפקודה), בגדרה נדחה ערעורם של העותרים על פסק בורר חלקי ופסק בוררות שניתן בעניינם.
רקע כללי וההליכים לפני הבורר ולפני המשיבה 1
1. ביום 21.6.01 הגישה המשיבה 2 (להלן גם: האגודה) לרשם האגודות השיתופיות תביעה נגד העותרים בגין חובות שונים הנובעים מחברותם באגודה. תביעה זו הוגשה בגדרה של הוראת סעיף 52 לפקודה המסמיכה את רשם האגודות השיתופיות למנות בורר לצורך יישוב סכסוך הנוגע לעסקי האגודה, בסייגים שנקבעו (ראו גם: תקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים) תשל"ב - 1972 (להלן: התקנות)). ביום 11.7.01 מינתה עוזרת רשם האגודות השיתופיות, בתוקף הסמכות המוקנית בסעיף 52(2)(ד)(ב) לפקודה, את עו"ד נמרוד טפר כבורר בסכסוך בין האגודה לעותרים. בהחלטה מיום 5.8.01 קבע הבורר כי על העותרים להגיש כתב הגנה עד ליום 15.9.01. החלטה זו נשלחה לצדדים בצירוף זימון לדיון מקדמי שנקבע ליום 15.10.01. באותו זימון הודע לצדדים כי בהעדר התייצבות לדיון יהיה הבורר רשאי להחליט בסכסוך בנוכחות צד אחד בלבד, לפי תקנה 10 לתקנות.
2. העותרים לא הגישו כתב הגנה במועד שנקבע. האגודה מצידה לא התייצבה לדיון שנקבע. בנסיבות אלה נדחה הדיון ליום 18.2.01 והמועד להגשת כתב ההגנה מטעם העותרים הוארך עד למועד זה. בדיון ביום 18.12.01 ביקש העותר 1 (להלן: העותר) שהות של 60 יום נוספים על מנת למצות מגעים בין הצדדים. בתגובה הבהיר הבורר לעותר כי בהעדר הסכמה עליו להגיש כתב הגנה, כפי שנקבע. הדיון הבא בתביעה התקיים ביום 9.4.02 גם במועד זה לא הגישו העותרים כתב הגנה. בהסכמת הצדדים, ניתן פסק בוררות ביניים המחייב את העותרים לשלם לאגודה סך של 100,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית; אולם נקבע כי זה לא יבוצע כל עוד ישלמו העותרים לאגודה סך של 1,000 ש"ח כל חודש.
3. כתב ההגנה של העותרים הוגש רק ביום 1.9.02, ובגדרו לא כפרו העותרים בסמכות הבורר לדון בתביעה. ישיבות בוררות נוספות התקיימו ביום 18.2.03 ו - 19.3.03. במועדים אלה נדונה הצעת פשרה, שלא השתכללה לכדי הסכמה, ולכן קבע הבורר כי בתוך 15 ימים יערכו הצדדים גילוי מסמכים הדדי, ויוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם האגודה והעותרים. דיונים נוספים שנערכו לפני הבורר בהמשך נסבו על בקשה למתן צו זמני שימנע מן העותרים להעביר זכויותיהם בגידולי חיטה לצד שלישי. ביום 11.8.03 התקיים דיון נוסף לפני הבורר. העותרים לא התייצבו לדיון. כפי שעולה מפרוטוקול הדיון, העותר הודיע לבורר בשיחה טלפונית כי פנה לרשם האגודות השיתופיות ובקש ממנו להפסיק את הדיון בבוררות ולהעביר את הדיון למשקם בהתאם לאמור בסעיף 7 לחוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, תשנ"ב - 1992 (להלן: חוק ההסדרים במגזר החקלאי), ולפיכך אין בכוונתו להתייצב לדיון. בעקבות האמור, החליט הבורר כי פסק הבוררות יינתן על יסוד כתבי הטענות והתצהירים שהגישו הצדדים. העותר שב ופנה לבורר ביום 14.8.03, ובו ביקש להעביר את הדיון למשקם שכן, להשקפתו, בהתאם לסעיף 7 לחוק ההסדרים במגזר החקלאי, אין לבורר סמכות לדון בסכסוך במאמר מוסגר נזכיר, כי לפי הוראות סעיף זה ככל שמדובר ב"חוב כולל" כהגדרתו בחוק, היינו חוב של גורם חקלאי (כמובנו בחוק) ליום 31.12.91, וכאשר הדבר מוכח להנחת דעתו של הגורם השיפוטי או מעין שיפוטי הדן בתביעה, יש להפסיק את ההליך לגבי החוב הכולל ולהעבירו לדיון לפני משקם.
4. ביום 25.8.03 ניתן פסק הבוררות, שבגדרו עמד הבורר על כך שהטענה כי מדובר בחוב כולל מתייחסת אך לחלקו של החוב. מכל מקום גם באשר לחלק זה, העותרים לא עמדו בנטל להוכיח כי מדובר ב"חוב כולל". נפסק, כי מספרי האגודה, ומהנתונים והתיעוד שהונחו לפני הבורר עולה, כי חובם של העותרים לאגודה נוצר לאחר 1.1.92 ולכן אין מדובר ב"חוב כולל" והוראות חוק ההסדרים במגזר החקלאי אינן חלות על החוב הנתבע. לגוף העניין נקבע כי אין לנתבעים הגנה ממשית מפני התביעה. אף על פי כן, לפנים משורת הדין, ראה הבורר להפחית מפסק הבוררות סכום של 200,000 ש"ח ולהעמידו על סך 900,000 ש"ח, וקבע כי "הפחתה זו נעשית בשים לב לשיעור ההפחתה לה היו זוכים הנתבעים במסגרת ההליכים בפני משקם, אם וככל שהוראות חוק ההסדרים היו חלות על חלק מחובם לאגודה." הבורר אף הוסיף וציין כי "ער אני לכך כי שיעור ההפחתה כפי שנקבע בפסק בוררות זה עולה במידה ניכרת על שיעור ההפחתה על פי החוק, כמו גם לכך כי כפי שקבעתי לעיל, אין חוק ההסדרים חל על החובות הנתבעים בפני".
5. העותר ערער על פסק הבורר ועל פסק הביניים לרשם האגודות השיתופיות. בערעור נטען - בין היתר - כי הבורר טעה בדחיית בקשתו להעביר את הדיון למשקם לפי חוק ההסדרים במגזר החקלאי. לאחר הגשת כתבי טענות ושמיעת טענות הצדדים, נדחה הערעור בהחלטה מנומקת של המשיבה 1. המשיבה 1 דחתה את טענות העותרים, לרבות אלה בדבר חוסר הסמכות של הבורר. המשיבה 1 לא ראתה להתערב בממצאי הבורר לפיהם החוב הכולל שולם על ידי העותרים. המשיבה 1 הפנתה, בין היתר, לתקנה 1א' לתקנות האגודות השיתופיות (בקרת וניהול חשבונות), תשל"ה - 1975 הקובעת כי "פנקסי האגודה וספרי חשבונותיה ישמשו ראיה לכאורה לנכונות הרשום בהם ובלבד שהרישומים בוקרו על ידי ברית הפיקוח או רואה החשבון של האגודה, לפי העניין. הטוען שהרישום אינו נכון, לרבות חבר האגודה - עליו הראיה". עוד נקבע, כי: "אי התייחסות המערערים לתוכן כרטיסי החשבון שלהם והעדר כל טענה לאורך עשרות שנים בדבר ליקויים בכרטיס, הרי שהמערערים מנועים כיום מלהשיג על תוכנם, יש בכך שיהוי וטענתם לא תשמע". מאידך גיסא, נדחתה טענת האגודה שלא לאשר את ההפחתה מהחוב בסך 200,000 ש"ח, עליה החליט הבורר. ערעורם של העותרים נדחה אפוא, ולכך מכוונת העתירה שלפנינו.
טענות הצדדים
6. העותרים מבקשים את התערבותנו בהחלטת המשיבה 1 בהתבסס על מספר טעמים: לטענתם, הבורר היה מנוע מלדון בבוררות זו, מחמת ניגוד עניינים. זאת, בין היתר בשל כך שהוא מייצג בנקים בתביעות נגד מושבים וחברי מושבים. בנוסף, לטענתם, הבורר פגע בזכות הטיעון שלהם, בכך שקיים ישיבת בוררות בהעדרם. העותרים סבורים כי היה על הבורר למנות מומחה לבדיקת חשבונות האגודה, ועל כך הם מוסיפים כי אין לקבל את הטענה כי כוסו חובות העותרים שנוצרו לפני המועד הקובע. מכך נובע, לדעתם, כי הבורר חרג מסמכותו בשל כך שלא העביר את הדיון ב"חוב הכולל" למשקם; וכי הוא פסק בניגוד לדין המהותי, משום שהחיובים שהטיל על העותרים אינם עולים בקנה אחד עם הוראות סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן: חוק החוזים (חלק כללי)).
7. המשיבים מצידם סבורים כי לא הונחה עילה להתערבותו של בית משפט זה. האגודה טוענת, כי העתירה לוקה בשיהוי ניכר, משום שהיא הוגשה בחלוף חמישה חודשים ממתן החלטתה של המשיבה 1. לגופו של עניין נטען, כי טענת הפסלות של הבורר לא הועלתה לפני הבורר ואף לא לפני המשיבה 1, וגם לגופה אין בה ממש. לטעמם של המשיבים, הבורר אף לא חרג מסמכותו שכן החוב הכולל נפרע, ופסיקתו עולה בקנה אחד עם הדין המהותי. האגודה מבהירה כי זקפה כל סכום שנכנס לחשבונות החברים לפי סדר כרונולוגי של מועדי החיוב, באופן שכל סכום כאמור פרע חיוב מוקדם יותר מבין חיובי החבר - זאת לפי סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי). משכך החוב נושא הליך הבוררות הינו חוב שנוצר לאחר יום 1.1.92. המשיבה 1 מצטרפת לעמדתה של האגודה בהתייחס להעדר ניגוד העניינים אצל הבורר. עוד נטען כי אין עילה להתערבות בהחלטתה של משיבה 1, על פי עילות הביקורת להתערבות בהחלטה מעין זו. היא מציינת בנוסף כי הקביעות בשאלות שבמחלוקת נתקבלו בסמכות, לאחר שקילת טענות הצדדים, ועל סמך ניתוח ראיות שהובאו לפני הבורר והמשיבה.
דיון
8. כפי שנפסק לא אחת, החלטות רשם האגודות השיתופיות בענייני בוררות סטטוטורית נתונות לפיקוח בית משפט זה בעילות התערבות מצומצמות (בג"צ 2119/03 בית נחמיה - מושב עובדים של העובד הציוני להתיישבות נ' רשם האגודות השיתופיות (לא פורסם, 23.3.2003) פסקה 4 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה); ובית משפט זה אינו מתערב בהחלטת רשם האגודות השיתופיות "אלא במקרים חריגים, כאשר פסק הדין לוקה בטעות משפטית מהותית או כאשר מתקיימות נסיבות יוצאות דופן אחרות, בהן שיקולי הצדק מחייבים את תיקון ההחלטה" (בג"צ 3886/06 צ'מיני נ' רשם האגודות השיתופיות (לא פורסם, 17.10.2006)). אחרי ששמענו טיעונים מפורטים מצד בעלי הדין ושקלנו את טענותיהם בכתב, לא מצאנו כי על פי אמות המידה האמורות, הונחה עילה להתערבותנו בהחלטת המשיבה 1. נעמוד להלן על טעמינו למסקנה זו, תוך התייחסות לכל אחד מראשי הטענות שהעלו העותרים.
9. אשר לטענה בדבר ניגוד עניינים בו היה מצוי הבורר- טענת העותרים בעניין זה לא הועלתה לפני הבורר ואף לא לפני המשיבה 1, והיא מועלית לראשונה בעתירה שלפנינו, על אף שלא נטען כי היא מבוססת על נתונים חדשים שנתגלו על ידי העותרים שלא היו ידועים להם במועדים הרלבנטיים. כלל ידוע הוא, כי טענת פסלות צריכה להטען בהזדמנות הראשונה. לא ניתן להעלות את הטענה לראשונה בבית משפט זה, מבלי שניתן הסבר לאי העלאתה לפני הבורר ואף לא לפני הרשם. די בכך כדי להביא לדחייתה של הטענה על הסף. למען שלמות התמונה נוסיף, כי טענה זו הועלתה בהליך אחר, בין האגודה לחברים אחרים בה. הבורר הבהיר כי לאף אחד מלקוחותיו אין אינטרס בתוצאות הדיון, שום תאגיד בנקאי אינו צד להליך ולתוצאות הפסיקה אין כל השלכה לגביהם. הוא הדגיש בנוסף, כי עצם העיסוק בדיני אגודות שיתופיות וייצוגם של גורמים שונים בתחום זה, אינו יכול להוות עילת פסילה כלל ועיקר. השגה על החלטה זו נדחתה על ידי רשם האגודות השיתופיות. הטענה בדבר קיומו של ניגוד עניינים נדחית אפוא.
10. אשר לטענה בדבר פגיעה בזכות הטיעון. ההליך לפני הבורר התמשך - כפי שראינו - עת ארוכה, ואף הוענקו לעותרים הארכות מועד להגשת כתב הגנה ביד רחבה. העותרים החליטו, מטעמיהם שלהם, לא להתייצב לדיון ביום 11.8.03 לאחר שהעלו את בקשתם בדבר העברת הדיון למשקם. בעל דין אינו רשאי לעשות דין לעצמו, ולהחליט - על דעתו הוא - כי אין הוא מתייצב לדיון. תקנה 13(א) לתקנות הבוררות קובעת כי "הבורר יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך ויפסוק לפי מיטב שפיטתו על פי החומר שבפניו; הבורר לא יהיה קשור בדיני הראיות או בסדרי הדין הנהוגים בבתי המשפט". על רקע תשתית נורמטיבית זו, ומשניתנה לעותרים האפשרות להשמיע טענותיהם לפני הבורר בדיון על פה והם בחרו שלא לעשות כן, לא מצאנו כי החלטת הבורר להכריע לפי טיעוניהם הכתובים של הצדדים והתצהירים שהוגשו לו פוגעת בכללי הצדק הטבעי במידה המצדיקה התערבותנו.
11. גם בטענה בדבר חריגה מסמכות לא מצאנו ממש. סעיף 7(ב)(1) לחוק ההסדרים במגזר החקלאי קובע לאמור: "הוכח להנחת דעתו של בית המשפט, ראש ההוצאה לפועל, הרשם או הבורר כי החוב נשוא ההליך שבפניו, כולו או חלקו, הינו חוב כולל או ערבות לחוב כאמור, יפסיק את ההליך לגבי החוב הכולל או הערבות כאמור ויעבירו לדיון בפני המשקם". הווה אומר: למשקם יועברו רק אותם חובות שהם בבחינת "חוב כולל", ואשר התגבשו עד ליום הקובע (היינו חוב שנוצר עד ליום 31.12.91). ואם מדובר בחוב שרק חלקו נכנס לגדרו של "חוב כולל", יועבר למשקם חלק זה בלבד (בהקשר זה ראו רע"א 4247/01 המועצה המקומית רמת השרון נ' עמינדב פ"ד נז(1) 89, 95 (2002)). הבורר מוסמך אפוא לדון בשאלה האם החוב, או חלקו, הינו חוב כולל, וכך עשה. לעצם העניין קבע הבורר כי החוב הכולל נפרע והחוב שנתבע על ידי האגודה הוא חוב חדש, שנוצר לאחר 31.12.91. לפי אמות המידה עליהן עמדנו, קביעה זו מסורה לסמכותו של הבורר (לסמכותו של טריבונל מעין שיפוטי להכריע אם התקיימו התנאים המוקדמים לשימוש בסמכותו ראו: ע"א 463/65 טירת הכרך בע"מ נ' ועדת השומה שליד עירית נתניה, פ"ד כ(2) 234, 246 (1966)). כפועל יוצא מכך שהחוב כולו אינו בבחינת חוב כולל, מוסמך היה הבורר לדון בתביעת האגודה במלוא היקפה.
12. אשר לטענה כי הבורר לא פסק לפי הדין המהותי - לא מצאנו ממש בטענה כי הבורר התעלם מתקנה 11 לתקנות שעניינה מתן שיקול דעת לבורר למנות מומחה. מינוי המומחה נתון לשיקול דעתו של הבורר ואינה בבחינת סמכות חובה. לכך יש להוסיף, כי העותרים נמנעו מהגשת חוות דעת מומחה לבורר, וחוות דעת מומחה מטעמם הוגשה לראשונה בערעורם לרשם האגודות השיתופיות, ללא נטילת רשות להגשת ראייה חדשה בערעור. בנסיבות אלה הטענה נטולת כל אחיזה. גם טענת העותרים כי - להשקפתם - הבורר טעה בזקיפת התשלומים לזכותם לחובות מסוימים, אינה מלמדת כי הבורר התעלם מהדין המהותי. לכל היותר ניתן לטעון, כי הבורר טעה ביישום הדין המהותי. הביקורת השיפוטית תיטה שלא לבחון האם טעה הבורר בהחלת הדין. בזה נבדלת הביקורת השיפוטית על הבוררות מביקורת ערעורית, שבחינתה מתפרשת גם על בדיקת נכונותה של ההחלטה נושא הערעור. בנסיבות עליהן עמדנו, החלטת המשיבה 1 אינה מגלה טעות משפטית מהותית המצדיקה התערבות על פי אמות המידה שנזכרו לעיל. בקשת העותר משמעותה - הלכה למעשה - כי נשב כערכאת ערעור על קביעות חשבונאיות של הבורר, על יסוד חוות דעת מומחה שכלל לא הוצגה לפניו. לבקשה מעין זו לא ניתן להיעתר.
13. בשולי הדברים נציין כי יש ממש בטענת השיהוי שמעלה האגודה, בנסיבות בהן מדובר בביקורת שיפוטית על הליך מעין שיפוטי. זאת, נוכח צפייתם של המשיבים לסיום ההליך, ובשים לב לכך שהעתירה הוגשה רק כחמישה חודשים לאחר שניתנה החלטת המשיבה 1. יכול שדי היה בשיהוי בלתי מבוטל זה כדי להביא לדחיית העתירה (ראו והשוו: בג"צ 7418/09 אורנשטיין נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם, 24.1.2010) פסקה 10 לפסק דינה של השופטת מ' נאור)). אולם לאחר שמצאנו כי גם בנפרד מן האמור דין העתירה להדחות, אין אנו נדרשים להכריע בכך.
סוף דבר - בהעדר עילה להתערבות בהחלטתה של המשיבה 1, אנו דוחים את העתירה. העותרים ישלמו למשיב 1 שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח. סכום זהה ישולם גם לאגודה.