רקע
לפנינו ערעורה של המערערת ובמצורף בקשה לצו מניעה ובקשות נוספות, בקשות לסתירת דין ולעיון מחדש בהחלטות קודמות של בית הדין הגדול, תגובות המשיב לכל אלה ועל כולם מאות עמודי מסמכים הגדושים בהוכחות או במה שמתיימרות להיות הוכחות לטענות השונות.
נזכיר בקצירת האומר:
הצדדים חיו כמה שנים כ'ידועים בציבור', חלק ניכר מתקופה זו בעוד המשיב נשוי לאישה אחרת – מה שמנע מהצדדים אפשרות למסד את קשריהם שלהם בנישואים, ולאחר מכן, לאחר גירושי המשיב מאשתו, נישאו. בעת היות הצדדים 'ידועים בציבור' חתמו על הסכם שאושר אצל נוטריון ןבו הם מסדירים את יחסיהם הממוניים והרכושיים ושבו גם חלק העוסק בטיבם של יחסים אלה לכשיינשאו, אם יינשאו.
בהליך הרכושי שניהלו הצדדים בבית הדין התקבלה עמדת המשיב כי מכוחו של הסכם זה יש לקבוע כי אין המערערת שותפה בנחלתו ואינה זכאית לחלק בה (אם כי לא נשללה האפשרות כי תהיה זכאית לפיצוי חלף השקעתה בנחלה, ככל שתוכיח השקעה זו).
המערערת מצידה החזיקה בעמדה כי ההסכם אינו בר־תוקף, טענה שהושתתה על כמה עילות וטיעוני משנה ושנדחתה בהכרעתו של בית דין קמא ואף בהכרעתו של בית דין זה (במותב קודם), בערעור. לא מכבר דחה בית דיננו גם את בקשתה של המערערת לסתירת הדין בעניין זה (וראה להלן).
נוסף לאמור טענה המערערת, ועודנה טוענת, כי אף אם ההסכם תקף הוא יש לקבוע כי זכאית היא לחלק מנחלתו של המשיב מטעמי כוונת שיתוף ספציפית שלשיטתה יש בה כדי לגבור על הוראות ההסכם. זאת ועוד, לשיטתה עיקרן של ההוראות השוללות זכאות כזו נכתב כלפי תקופת היות הצדדים 'ידועים בציבור' ואילו כלפי תקופת נישואיהם אין בו אלא הוראה בדבר חלות ההסדר שבחוק יחסי ממון, שאומנם אף הוא שולל את הזכות לאיזון משאבים בנוגע לנכסים שהיו בבעלות אחד הצדדים ערב הנישואין, אך כלפיו ודאי שיכולה להיווצר זכות כזו, על פי הפסיקה, מכוחה של כוונת שיתוף.
בסופו של ההליך שהתקיים בין הצדדים בבית דין קמא ולאחר שהמערערת לא הצליחה להוכיח את טענותיה בדיון הוכחות שנועד לכך, נקבע בהתאם להצעת בא כוח המערערת כי זו תנסה להוכיח את צדקת טענותיה באמצעות מסמכים שתגיש לבית הדין ושעליהם יגיב המשיב.
בהחלטת בית הדין שניתנה בכ"ח באלול התש"ף (17.9.20) נקצבו למערערת שלושים יום להגשת המסמכים הרלוונטיים. בח' במרחשוון התשפ"א (26.10.20) קבע בית הדין כי המערערת לא הגישה ראיה כלשהי לטענתה בנוגע לכוונת השיתוף ולפיכך דין תביעתה להידחות. בהחלטה נוספת – החלטה מכ"ז במרחשוון התשפ"א (14.11.20) – הסמוכה על שולחנה של קודמתה נדחתה גם בקשת המערערת למינוי (מחודש) של שמאי, דחייה שנימוקה עימה כי משנדחתה התביעה העיקרית אין טעם ותוחלת במינויו של שמאי שאינו אלא סעד ביניים לתביעה זו.
על החלטות אלה הוגש הערעור שלפנינו.
הערעור שלפנינו וההליך בבית דיננו
ערעור יכול להיות מושתת כידוע, על פי תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, (להלן תקנות הדיון), על טעות הלכתית, והוא הדין לטעות משפטית במקום שהדין נותן כי יפסוק בית הדין על פי חוק זה או אחר, של בית דין קמא או על טעות שלו בנראית לעין בעובדות או בשיקול הדעת.
בענייננו טענה המערערת באמצעות בא כוחה כי קביעתו של בית דין קמא כי לא הגישה את ראיותיה במועד שנקבע לוקה בטעות המצויה בתווך בין טעות עובדתית לטעות משפטית, ובא כוח המערערת הוסיף על שני אלה – או הכלילם יחד – ובמודגש, גם את העילה של "פגם בניהול הדיון". ובמה דברים אמורים? לטענת המערערת בית דין קמא בקובעו כי חלפו שלושים הימים לא הביא בחשבון כי על פי תקנות הדיינים (פגרות), תשע"ג – 2013, (להלן: תקנות הדיינים), ימי פגרה אינם עולים למניין שלושים הימים שקצב בית הדין בהחלטתו. ומשטעה בית הדין בכך בא לכלל טעות עובדתית – לקביעה כי חלפו שלושים יום ולא הוגשו הראיות ומכאן פסיקתו השגויה, לכאורה, כי דין התביעה להידחות.
לטענות אלה של המערערת מתווספת הטענה כי אין בחלוף המועד, אף לו חלף, יכולת להצדיק את דחיית התביעה, שהלוא קיימא לן "כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין" ו"מה יעשה זה שלא נמצא בתוך שלושים ומצא לאחר שלושים?" כלשון רבן שמעון בן גמליאל, שהלכה כמותו, במשנתנו (שלא כדין האומר "אין לי עדים ואין לי ראיה" שבמשנתנו – "ראיה אחרונה" שבלשון הגמרא, שבה אין הלכה כמותו). וכבר הורה הריטב"א (בשו"ת סימן כג ושוב בסימן צד) שפסק כי דיין שהורה על בטלות ראיותיו של צד שלא הביאן במועד – טועה הוא.
מן הדין היה לבחון טענה זו כמות שהיא, ללא הזדקקות כלל לעצם הראיות שמבקשת המערערת להביא, ובהתאם לכך לקבוע אם יש לקבל את הערעור וכנגזרת של מסקנה זו להורות לבית דין קמא לסתור את דינו ולבחון את הראיות לגופן, אם לאו. אלא שאף על פי כן עמס בא כוח המערערת על שולחן בית דיננו, שכמעט קרס תחת המעמסה, את הראיות עצמן בדמות מאות עמודי מסמכים. לא נתקררה דעתו עד שטען גם כי אין מקום להשיב את ההליך לבית דין קמא לבחינה מחודשת אלא להעבירו להרכב אחר שכן, לטעמו, בכהאי גוונא אין בית דין קמא רשאי לשוב ולדן במה שהוכרע כבר על ידו שכן יהיה הוא בבחינת "עביד לאחזוקי דיבוריה".
בתוך הדברים גם ביקשה המערערת לבטל החלטות קודמות של בית דין קמא שניתנו בדן יחיד ושאף בהן נקבע כי לא הוכיחה את קיומו של השיתוף בנכס, החלטות שכלפיהן הועלה טענה כפולה – הן הטענה כי לגופו של עניין אכן די היה במסמכים שהגישה כבר לפני אותן החלטות כדי לקבוע כי כן הוכיחה את השיתוף, ולכל הפחות נדרשה הנמקה מדוע לא יהיה די באותן ראיות, הן הטענה כי החלטה כאמור אינה יכולה להינתן בדן יחיד.
משכך נטען וכך הוגש ביקש בית דיננו לנסות ולבחון את הדברים לגופם ממבט רחב מעט יותר ולא להסתפק רק בבחינה הצרה של הטענה בנוגע למניין שלושים הימים. זאת אף שכפי שנכתב בפירוש בהחלטתנו מכ"ו באדר התשפ"א (10.3.21) "בעניין בירור עובדות ככלל בית הדין הגדול לא נוטה להתערב", מאחר, כפי שנכתב שם, ש"בא כוח המערערת טוען שוב ושוב שבידו הוכחות" ומתוך מגמה לנסות ולייעל את ההליך.
בשל מגמה זו גם הורינו באותה החלטה כי המסמכים שיוגשו יהיו מכל מקום רק מסמכים שיוכיחו באופן ממוקד "את נתיב העברת הכספים מכספי האישה – כספים שלה מהכנסותיה היא ומתקופה שקדמו לנישואיה – להשקעתה בבית [...] ולא להציף את בית הדין בכתבי טענות". התרנו אומנם לצרף אסמכתאות ככל שנדרש לטיעונים עצמם, אולם הורינו כי הטיעונים יוגשו בתמציתיות והאסמכתאות יהיו רק אלה ברורות והמוצקות.