פסה"ד עוסק בתביעת סילוק יד שהוגשה מטעם חם כנגד כלתו

על הפרק:

1. האם יש להיענות לעתירת התובע ולהורות לנתבעת לפנות ולסלק ידה מדירת מגורים, אשר נמסרה לשימושה ולשימוש בנו של התובע בתקופת נישואיהם, ואם כן, האם יש להתנות זאת בתשלום פיצויי לנתבעת עבור השקעתה בדירה וכן האם ניתן לחייב את התובע בתשלום מדור חלופי עבור הילדים, נכדיו, שמתגוררים עם הנתבעת?

    

   הצדדים:

    

2. התובע הינו החם לשעבר של הנתבעת (להלן: "החם ו/או התובע") ואביו של מר ב' א', גרושה של הנתבעת (להלן: "הבן"), שאינו צד להליך זה.

    

3. הנתבעת הינה גרושתו של הבן (להלן: "הכלה ו/או הנתבעת").

    

   העובדות שאינן במחלוקת:

    

4. אין חולק, כי חלק מהזכויות בקרקע עליו בנוי בית המגורים במגרש ***, חלקה ** גוש *** מאדמות הכפר *** (להלן: המקרקעין) רשומות על שם החם, וזאת כעולה מנסח הרישום שצורף לכתב התביעה. על המגרש קיים בניין המורכב משתי קומות, קומת קרקע וקומה ראשונה. קומת הקרקע מאוכלסת כיום ע"י התובע ואשתו, והקומה הראשונה מאוכלסת ע"י הנתבעת וילדיה. אין גם חולק כי היתר הבנייה של בניין המגורים רשום על שם התובע.

    

    

5. כן אין חולק, כי הכלה והבן נישאו זל"ז ביום 6/7/2006 בהתאם לדין השרעי, מנישואין אלו, נולדו להם ארבעה ילדים שנמצאים היום במשמורת הנתבעת. הנתבעת והבן התגרשו בחודש 2/2020, לאחר שהבן גירש את הנתבעת בעל כורחה, ובעקבות זאת הוגשה תביעה לאישור אקט הגירושין, אשר אושר בבית הדין השרעי והורה על גירושי הנתבעת והבן.

    

6. הכלה והבן התגוררו בדירה, וזאת ללא תשלום דמי שימוש ו/או דמי שכירות וללא ששימושם במקרקעין ובדירה הוסדר בהסכם בכתב או בהסכם פורמלי מסוג אחר.

    

7. בין הכלה לבין אשת התובע התנהל הליך של צו הגנה במסגרת תיק ה"ט 49090-08-17 במסגרתו ניתן צו הדדי למניעת הטרדה מאיימת. בתיק צו ההגנה הגישה אשת התובע בקשה לצו הגנה בעקבות טענתה, כי הנתבעת נכנסה לבית שלה ושל התובע, צעקה ואיימה עליה. כאמור במסגרת פסה"ד הדין שניתן בתיק, ניתן צו למניעת הטרדה מאיימת הדדי, לפיו נאסר על שני הצדדים להיכנס לדירה של הצד האחר ולהטריד אחד את השני.

    

8. בין הנתבעת לבין הבן התגלע סכסוך והתנהלו הליכים בבית הדין השרעי והצדדים אף התגרשו ומאז הנתבעת יחד עם הילדים, מתגוררים בקומה הראשונה מעל קומת התובע ואשתו.

    

   טענות התובע:

    

9. התובע טוען, כי הוא הבעלים של המקרקעין וכן של בית המגורים והוא נתן לנתבעת ולבן, לאחר נישואיהם, רשות להתגורר בקומה הראשונה של בית המגורים שמעל קומת הקרקע וזאת לאחר שהבן פנה אליו להתגורר בקומה הראשונה באופן זמני בלבד. התובע מוסיף, כי הסכים לתת לבן ולנתבעת אפשרות מגורים זמנית בחינם.

    

10. התובע הוסיף בתצהיר עדות הראשית שהוגש מטעמו, כי הבהיר לכל הילדים, כי בית המגורים שבו הוא מתגורר, על שתי קומותיו, הוא בבעלותו והוא יחליט למי להעביר אותו בעתיד. התובע הדגיש, כי הרשות שניתנה לבן ולכלה, ניתנה למספר בודד של שנים עד שיסתדרו, כפי שהסתדרו ועשו שאר הילדים שלו, שדאגו לקנות מגרשים ולבנות בתים לעצמם.

     

11. התובע מוסיף, כי בין הנתבעת לבין הבן פרץ סכסוך וכי מאז הסכסוך, הנתבעת מתנהגת אליו ואל אשתו בצורה מחפירה ובחוסר כבוד. עוד מוסיף החם, כי הנתבעת וילדיה מקללים אותו ואת אשתו בקללות קשות שלא הולמות אנשים מבוגרים כמוהם. התובע טוען, כי פנה מספר רב של פעמים לנתבעת והודיע לה, כי הוא מבטל את הרשות שניתנה לה וביקש ממנה לסלק את ידה מהקומה הראשונה, אולם היא סירבה ולכן נאלץ להגיש תביעה זו לביהמ"ש.

     

12. התובע טוען עוד, כי מאז הסכסוך הנתבעת זורקת את מי השטיפה על דירתו מלמעלה וכן זורקת את הזבל לעבר ביתו, וכי היא מתייחסת בחוסר כבוד לו ולאשתו. עוד מוסיף התובע, כי הנתבעת מאיימת על חיי אשתו, עד שאשתו חוששת להישאר בבית לבדה. לטענתו, הנתבעת מפריעה לו ולאשתו, מונעת מהם לנהל אורח חיים תקין ולא מכבדת את גילם המבוגר ולא מאפשרת להם מדור שקט.

     

13. על פי טענת התובע, בנה הוא את דירת המגורים מכספו הפרטי עוד בשנות התשעים, כאשר בהתחלה הוא התגורר בקומה הראשונה וקומת הקרקע הייתה קומת עמודים. לטענתו בשנת 2000, ולאור העובדה כי הוא התבגר, הוא החליט להכשיר את קומת הקרקע למגורים ולאחר הכשרתה והשלמת בניייתה, עבר יחד עם אשתו להתגורר בה.

     

14. התובע טוען, כי אין לנתבעת כל זכות קניינית ו/או חוזית בבית המגורים וכי הרשות שניתנה לה ולבן הינה רשות חינם שניתנת לביטול בחרף עין. התובע מוסיף, כי הבן ב' סילק את ידו באופן רצוני מהקומה הראשונה וכי שמחזיק בקומה הראשונה היום היא הנתבעת יחד עם הילדים.

     

15. התובע עותר מביהמ"ש להורות על סילוק ידה של הנתבעת מבית המגורים וכן לחייבה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

     

    טענות הנתבעת:

     

16. אל מול טענותיו של התובע, טוענת הנתבעת, כי ניתנה לה רשות בלתי הדירה להתגורר ולהשתמש בדירה. הנתבעת טוענת, כי היא התגוררה בדירה מכוח הרשאה בלתי הדירה שניתנה לה מצד התובע וזאת כתנאי להסכמתה להתחתן עם הבן. לטענתה, הדירה נועדה לה כגורת גג, ואף עודנה משמשת אותה וילדיה הקטינים שנסמכים על שולחנה. לטענתה, היה מוסכם על החם והבן מלכתחילה, כי הדירה הייתה נכס משותף שלה ושל הבן, ושניהם השקיעו בדירה והשלימו את בנייתה יחדיו.

     

17. הנתבעת טוענת, כי התארסה עם הבן בשנת 2004 וכי בתאריך 6/7/2006 התחתנה עם הבן וכי בעת שהכירה את הבן ולקראת תקופת האירוסין, ולאחר שהוריו ביקרו בבית הוריה לבקש את ידה, התובע הצהיר בפני בני משפחתה, כולל הוריה, כי הבית יהיה ביתה המשותף והעתידי בו היא תקים את התא המשפחתי ותתאים אותו במהלך השנים לצרכיה וצורכי הילדים וכי הצהרתו של התובע היא זאת שגרמה לה להסכים לנישואין.

     

18. הנתבעת הוסיפה, כי בהמשך ולאחר הנישואין היא השקיעה בדירה וביצעה עבודות רבות כולל עבודות צבע והשבחה. הנתבעת מעריכה את השקעתה בצבע הבית בסכום כולל של 15,000 ₪. הנתבעת גם טענה לביצוע עבודות נגרות בבית.

     

19. הנתבעת טוענת, כי טענות התובע הינן שקריות וכי התביעה לא הוגשה בשל הסכסוך שקיים היום בין הנתבעת לבין התובע ואשתו. לטעתנה, תביעה זו נולדה בעקבות הסכסוך שנוצר בינה לבין הבן, אשר אינו צד להליך זה. לטענתה, מאז פרוץ הסכסוך בינה לבין הבן, מנסה התובע יחד עם בני משפחתו לסלקה מהדירה שלא כדין ע"י שימוש באמצעים פסולים.

     

20. הנתבעת מכחישה מכל וכל את טענות התובע, כי היא אינה מכבדת אותו ואת אשתו וגם מקללת אותם, וטוענת כי טענות אלו הינם פרי דמיונו של התובע. הנתבעת טוענת, כי מעולם לא התנהגה בחוסר כבוד כלשהו כלפי התובע או מי מבני משפחתו, אלא להיפך, משפחת התובע היא זו אשר נוהגת אליה ולילדיה בצורה משפילה ושלילית וזאת במטרה להפעיל עליה לחצים ולהוציא אותה מהדירה.

     

21. הנתבעת טוענת, כי היא בעלת זכויות בדירה ומאז שעברה להתגורר בה היא שמרה עליה וטיפחה אותה, השקיעה בה את מיטב כספה, וכן השקיעה את מיטב עמלה וזמנה מתוך ידיעה מלאה ומפורשת כי זוהי דירתה ובית הזוגיות שלה שבו היא תמשיך ותתגורר בה עם ילדיה. הנתבעת מוסיפה, כי היא נהגה בדירה כמנהג בעלים ואף התובע ובני משפחתו ראו בדבר כדבר נורמאלי מתוך יחסי קרבה בין הצדדים, ובהסתמך על הבטחת התובע, כי הדירה הינה בית הזוגיות שלה ושל הבן, וכי לא תהיה לאף אחד הזכות לדרוש להוציא אותה מהדירה.

     

22. הנתבעת עתרה לסעד חלופי לפיו, במידה וביהמ"ש כן יחליט על הוצאתה מהדירה, ביקשה להתנות את פינויה מהדירה בחיוב התובע לספק לה דיור חלופי לילדיה הקטינים, הנסמכים על שולחנה ואשר יישארו ללא קורת גג. כמו כן עתרה הנתבעת להתנות את הפינוי בתשלום סכום פיצויי כספי הולם.

     

    השאלות המצריכות הכרעתו של ביהמ"ש:

     

23. אציין, כי בית משפט זה נדרש בתדירות מאוד גבוהה לעסוק בתביעות פינוי וסילוק יד בין חם לכלתו המוגשות, בפרט במגזר הערבי, וברובם המכריע של המקרים נעתר לתביעות בחיוב. רק במקרים מאוד חריגים של המקרים נדרש בית המשפט להכיר בזכות שימוש בלתי הדירה במקרקעין של כלה בבית חמה וחמותה, אולם כפי צויין אלו מקרים מאוד חריגים.

     

24. בפני ביהמ"ש עומדות שלוש שאלות להכרעה. השאלה הראשונה שעל ביהמ"ש להכריע בה הינה שאלת היקף רשות השימוש שניתנה על ידי החם לכלה? השאלה השנייה, האם זכאית הנתבעת לפיצויי כלשהו בגין השקעתה בדירה? והשאלה השלישית, באם ניתן לחייב את התובע לשלם לנתבעת דמי שכירות עבור הילדים הקטינים בגין השכרת דיור חלופי?

     

    זכות השימוש והחזקה בדירה – המסגרת הנורמטיבית: 

     

25. במצב דברים זה, בו התובע הינו הבעלים, יש להידרש לשאלת רשות השימוש בהם.

     

26. מהי איפוא זכותה של הנתבעת? זכותה של הנתבעת, יחד עם הבן, הינה זכות שימוש בלתי הדירה. נותן הרישיון רשאי, בדרך כלל, במקרה זה התובע, לחזור בו מהרשות, בניגוד לשכירות, למשל, שתנאיה קבועים בחוזה.

     

27. "רשות גרידא" מוענקת כמחווה של רצון טוב שאין בצידה כוונה ליצור התחייבות חוזית ובעל המקרקעין רשאי לבטלה בכל עת. מוסד הרשות במקרקעין, המבוסס על תורת ההשתק (Estoppel) נקלט במשפט הישראלי מן המשפט האנגלי (ראו: 346/62 רכטר נ' מנהל מס עזבון, פד"י יז(2) 701). כיום, ניתן לעגן את ההשתק בתורת תום הלב, שנקבעה בחוק החוזים, תשל"ג- 1973 (ראו: 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל מונד, פד"י מז(5) 94).

     

28. בתי המשפט בפסיקתם הוסיפו וקיימו את מוסד "הרישיון במקרקעין" גם לאחר חקיקתו של חוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969 (להלן: חוק המקרקעין"), על אף שזכות זו אינה נזכרת בו ועל אף קביעתו המפורשת של סעיף 161 לחוק המקרקעין, שכותרתו "שלילת זכויות שביושר", כי- "מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין אלא לפי חוק", וזאת מתוך הסתמכות והישענות על דוקטרינת תום הלב (ראו: ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ, פד"י מו (5) 184; ע"א תמ"ש (משפחה ת"א) 20094/97 ס.א נ' ס. י (פורסם בנבו, מיום 15.8.2004)).

     

29. רשות שנותן בעל מקרקעין לאחר, להחזיק או להתגורר בנכס, יכול שתהיה מעוגנת בחוזה ויכול שתינתן כ"רשות גרידא", ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית ומבלי שתצמיח למקבל הרשות זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין.

     

30. כאשר ההרשאה שניתנה היא הרשאת חינם, נפסק לא אחת, כי המקנה זכאי לבטל את ההרשאה כ"הרף עין" עם גילוי דעתו על כך כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון (ע"א 126/83 אלדין אלעלמי נ' אל- חטיב, פד"י מ(1) 397; ע"א 602/84 ריבוא נ' גל, פד"י לט(3) 693).

     

31. כללי הביטול של רישיון במקרקעין מכל הסוגים, הוכפפו במהלך השנים לעקרונות הצדק, שיקולי ההסתמכות של בר- הרשות והשבחת הנכס (ראו: ע"א 87/62 בדחיח נ' בדיחי, פד"י טז(4) 2901; ע"א 346/62 רכטר נ' מנהל מס עיזבון, פד"י יז(2) 701).

     

32. כאשר קיימת ציפיות והסתמכות של בר הרשות והבעלים היה ער לכך ושתק, הוא עלול לאבד את זכותו לחזור בו מן ההרשאה, ויהיה עליו לכבד את ציפיות בר הרשות להמשך השימוש בנכס. גם כאשר לא שולמה תמורה עבור מתן הרישיון, אין ללמוד מכך כי הרשות ניתנת לביטול בכל מקרה, וכל רשות ורשות ותנאי ביטולה, ההכרעה הסופית היא לעולם נסיבתית. כאשר מתאפשר ביטול, אפשר שהבעלים יחויב בתשלום פיצוי לבר הרשות.

     

33. וכן, כאשר עולה טענה בדבר ביטול רישיון במקרקעין ומתבקש סילוק ידו של בעל הרישיון, על בית המשפט לבחון את נסיבות המקרה, האם יהיה זה מן הצדק לאפשר לבעל המקרקעין לבטל את הרישיון, והאם יש מקום להתנות את הביטול בתנאים.

     

34. כאשר עסקינן ב"רשות גרידא" שניתנה חינם ללא כל תמורה, הרשות קיימת עקב רצונו החופשי של המרשה, ומתבטלת עם גילוי דעתו של זה, כי אינו מעוניין להמשיך בהענקת הרישיון. בר רשות, מכוח רישיון שימוש ללא תמורה, רשאי בכל רגע נתון לדרוש סילוק יד, אף אם פעולתו בנכס נמשכה זמן רב (ראו לעניין זה: ע"אנ 96/50 צינקי ואח' נ' ויקטור ואח', פ"ד ה(1) 474, 479; ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו, פ"ד לא (3) 433, 439; ע"א 32/77 אליאסף טבוליצקי נ' בית- כנסת ובית- מדרש, פ"ד לא(3) 210, 215-216).

     

35. על מנת שרשות תהא בלתי הדירה ובלתי ניתנת לביטול תידרש הסכמה מפורשת מצד בעל הקניין לכך. הסקתה של רשות בלתי הדירה מכללא ומכוח הנסיבות בלבד, תיעשה במשנה זהירות ובנסיבות נדירות (ראו: עמ"ש (מרכז) 37005-01-14 פלונים נ' פלוני (פורסם בנבו, מיום 30.12.2014)).

     

36. זאת ועוד, במקרים של הסתמכות רבה יותר עם שהייה רבת שנים עם בנייה של בית והשקעה רבה יותר, נפסק כי אין להכיר ברשות בלתי הדירה, וכי יש מקום לפסוק פיצויי כספי ככל שמוכחת ההשקעה וההשבחה בדירה. נפסק, כי הפיצוי מוגבל אך בגין שווי השקעת בר הרשות בנכס והשבחתו (ראו: בע"מ 1894/16 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, מיום 10.5.2017) ותמ"ש (נצ') 27669-01-17 (פורסם בנבו, מיום 22.4.2018).

     

    מן הכלל אל הפרט: 

     

37. מהי אפוא זכותה של הנתבעת? זכותה של הנתבעת הינה זכות שימוש בלתי הדירה. נותן הרישיון רשאי, בדרך כלל, במקרה זה התובע, לחזור בה מהרשות, בניגוד לשכירות, למשל, שתנאיה קבועים בחוזה. בניגוד לטענות הנתבעת, סבורני כי לנתבעת ולבן ניתנה רק רשות להתגורר בנכס, והיום הנתבעת הינה בבחינת ברת רשות בו. הרשות ניתנה ע"י בעל הנכס, התובע.

     

38. בענייננו, אין מחלוקת כי הבן והנתבעת לא שילמו לתובע בעבור השימוש בדירה, ובמצב דברים זה מדובר ברשות שימוש שניתנה חינם (ראו: ע"א 96/50 צינקי ואח' נ' ויקטור ואח', פ"ד ה(1) 474, 479 (1951)). מסקנה זו עולה מעדותו של התובע, כי רצונו היה לאפשר לבן ולנתבעת להתגורר בדירה וזאת בהתאם לבקשת הבן, מגורים זמניים בלבד עד שיסתדרו וירכשו לעצמם מגרש ויבנו עליו בית.

     

39. כאשר אין מחלוקת כי לנתבעת אין זכות קניין, זכות שכירות, זכות בעלות, זכות חכירה במקרקעין מבחינה רישומית, וכאשר אין מחלוקת, כי התובע רשום כבעלים של הזכויות במקרקעין, ובתור בעלים הוא זה אשר נתן את הרשות לבן ולנתבעת לעשות שימוש בדירה, בנסיבות כאלה מערכת היחסים שבין בעל הזכות הקניינית במקרקעין לבין מקבלי זכות השימוש הינה מערכת יחסים של נותני רשות ומקבלי רשות.

     

40. בענייננו, מדובר בזכות שימוש שהתובע העניק חינם ללא קבלת תמורה מהנתבעת והבן, ללא הגבלת זמן או סיום, מצב השכיח ביחסי משפחה ובחברות מסורתיות דוגמת המגזר הערבי. נהוג במגזר זה כי האב בונה את הבית ונותן לבן לעשות שימוש וחזקה בבית ללא כל תשלום. הזכות הינה אישית ובדרך כלל אין עליה כל ראיה בכתב. יצויין ויודגש גם כן, כי נהוג במגזר הערבי, כי בכל מקרה בו חתן מבקש את ידה של כלה, הדבר הראשון שהוריה והכלה מבררים הינו באם לחתן יש דירה בה הכלה יכולה להתגורר במהלך הנישואים.

     

41. הסכמת התובע לאפשר את מגורי הנתבעת והבן, נעשתה בהסכמה מפורשת בעל פה. אין המדובר בהסכם כתוב ואין בענייננו התחייבות כתובה להעביר בעתיד את הזכויות במקרקעין/בדירה על שם הבן והנתבעת. מדובר למעשה, בהסכמה ובהרשאה שמסר התובע לנתבעת ולבנו לעשיית שימוש חינם לצרכי מגורים בדירה מאז שנת 2006 ועד לפרוץ הסכסוך בין הבן לנתבעת. יש לציין, שאלמלא פרוץ הסכסוך בין הבן והנתבעת, התובע אינו היה מוצא מקום לפנות אותם.

     

42. בנסיבות העניין, התובע הינו הבעלים והוא זה שמסר זכות שימוש ורשות שימוש לבן ולנתבעת בדירה. זכות או רשות השימוש אמנם לא הוגבלה בזמן, והיא הייתה רשות חינם, קרי ללא תמורה, ולכן רשאי התובע להפסיק את רשות השימוש בכל עת, אלא אם כן תנאי הצדק מחייבים שלא לעשות כן.

     

43. טענת הנתבעת, כי הובטח לה שהדירה תהיה שלה ושל גרושה, לא נתמכה בראיות חיצוניות, ולא בשום אסמכתאות או ראיות בכתב, למעט בעדותם של אביה ואמה, כאשר יש לציין ולהדגיש, כי הנתבעת בעצמה הודתה במהלך חקירתה כי היא לא הייתה עדה ישירה להבטחת התובע, וכי מי ששמע את הדברים היה אביה והדוד מ'. יש לציין כי הוא הדוד מ' שחתם על תצהיר עדות רשאית מטעמה של הנתבעת, לא התייצב לחקירה על תצהירו, ובשל כך הורה ביהמ"ש על גריעת תצהירו מהתיק.

     

    העדויות:

     

44. התובע העיד, כי הוא זה שבנה בפועל את הדירה מכספו האישי וכי שאר ילדים, למעט הבן, בנו גם לעצמם בתים. התובע גם העיד, כי העניק זכות מגורים בלתי מוגבלת בזמן לבן ולנתבעת ואלה היו דבריו של החם בהקשר זה:

     

    ש:אתה אמרת בתצהירך שאתה בנית את הבית

    ת: כן

    ש:את שתי הקומות אתה בנית

    ת: כן

    ש:באיזה שנה

    ת: אולי בשנת 1962, 1963

    ש:גם דאגת לבנים שלך, בנית להם

    ת: לא בניתי לילדים. כל אחד בנה לעצמו. הם גדלו, עבדו ורכשו בתים

    ש:אתה לא עזרת לאף אחד

    ת: אני יכול לעזור להם גם בדיבורים. הם בכוחות עצמם בנו את הבתים שלהם

    ש:אנו יודעים שכל אבא בונה בתים לבנים שלהם ועוזר להם

    ת: כל אחד בנה לעצמו

     

    ראה עמוד 3 לפרוטוקול הדיון מיום 28/6/21 משורה 18 – 29.

     

45. ובהמשך חקירותו העיד לעניין ההיכרות בין הבן לכלה וכן לעניין מתן הרשות לנתבעת ולבן להתגורר בדירה וכך הייתה עדותו:

     

    ש:איך נוצר הקשר, מתי הלכתם אליהם לבית, איך ביקשתם את ידה

    ת: הוא רצה אותה ושאלנו איפה הם גרים, לא ידענו קודם, לא הכרתי אותם בכלל והלכנו לבית שלהם, אני ואשתי והחתן

    ש:מה אמרתם להם שם

    ת: מה אומרים? שרוצים את ידה

    ש:איך הדברים מתקדמים, מבקשים את ידה ולאחר מכן איך זה הולך

    ת: מדברים על מועד האירוסין ומזמינים אנשים ועושים חפלה ומחתנים אותם

    ש:לפני האירוסין, המשפחה של ש' הגיעו אליכם

    ת: כן, אחרי שהיינו אצלם הם באו אלינו

    ש:הראיתם להם את הבית, איפה יגור ב'

    ת: הוא אצלי, זה הבית שלי. הוא יגור אצלי בבית שלי יחד עם הנתבעת. הוא צריך לחכות עד שיהיה לו כסף לבנות לעצמו

    ש:אני מתכוונת שכשהם הגיעו, אתם הצגתם בפניהם את הבית ואמרתם להם איפה הם יגורו, מה היה הסיכום

    ת: יש לי שתי קומות. קומה למטה היתה כדי לאחסן דברים שלי. כשהתקרבנו לזה, אשתי לא יכולה לעלות מדרגות והעדפתי לעבור לקומה הראשונה בשל העובדה כי אשתי לא יכולה לעלות לקומה השניה. הכשרתי את הקומה, קיבלתי היתר כי הקומה הראשונה היתה קומת עמודים

    ש:ואחרי שהכשרת, עברת לגור בקומה הראשונה

    ת: כן

    ש:ומה נעשה בקומה השניה

    ת: הם התחתנו וגרו בקומה למעלה אבל לא לנצח, כל עוד שאני חי, זה הבית שלי ויישאר שלי עם אשתי. אין לי שותפים בבית

    ש:אבל הרשית להם להתגורר

    ת: כן, לא בכוח גרו, הרשיתי להם כדי לעזור להם, אמרו לי שנתיים, שלוש

    ש:מאז שעברו שנתיים, שלוש, מה עשית

    ת: לא הגעתי למשהו, אין לי כוח לעשות עוד בית. אמרתי עוד שנתיים, שלוש, עוד שנה, לא אכפת לי, נתתי להם, בלי שכירות. את החשמל והמים אני גם שילמתי בשתי הקומות

    ש:אז למה אתה לא רוצה שהיום היא תמשיך לגור שם

    ת: יש הרבה סיבות. סיבה אחת הראשונה שאני לא רוצה שותפים בביתי. אולי אני רוצה להשכיר אותו. ביטוח לאומי 2,000 ₪ לא מספיק לי. אני רוצה לחיות

    ש:ואם ישלמו לך שכירות

    ת: מסיבה נוספת שהיא קיללה אותנו וגרמה לנו נזק ואבא שלה גם כן איים עלי והגשתי תלונה נגדו למשטרה בעפולה. היא קיללה את ההורים שלי. אני לא רוצה שמישהו יהיה שותף בבית שלי. אני רוצה לתת את הבית למי שיעזור לי וישרת אותי ולא מי שיקלל אותי

     

    ראה עמוד 4 לפרוטוקול הדיון מיום 28/6/21 משורה 1 – 35.

     

46. גרסתו של התובע נתמכה גם בעדותו של הבן ב' שגם הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו של התובע והעיד בדיון ההוכחות ביום 28/6/21 וכך העיד הבן:

     

    ש:מתי התארסתם

    ת: 2005

    ש:איך זה התקדם, מי הלך לבקש את ידה של ש'

    ת: אני והמשפחה

    ש:מה הצגת, ביקשת את ידה ומה אמרת, יש לך בית, אין לך בית

    ת: לא אמרתי שיש לי בית כי אין על שמי בית וגם לא היה לי וגם עכשיו אין לי

    ש:הצהרת בפני משפחתה של הנתבעת שאין לך בית

    ת: נכון

    ש:ומה אמרת, איפה תגורו

    ת: רציתי לקנות מגרש, לא היה בשנים ההם. לפני שנה ניגשתי למגרש כשהיו, בזמנו לא היה וחיכיתי כל הזמן. אמרתי לאבא שלי שייתן לי עוד שנה, שנתיים עד שאסתדר. אבא תמיד רצה את הבית כי הבית שלו. הוא רוצה לחיות בשקט. כל האחים שלי, כל אחד לבד ואני הייתי צריך גם להיות לבד. ביקשתי שייתן לי כמה זמן.

    ש:כמה זמן ביקשת

    ת: לא נקבתי בזמן, עד שאסתדר

    ש:והוא הסכים לתת לך את זה עד אין סוף

    ת: לא עד אין סוף, אמר לי שאסתדר מהר כי הוא רוצה להיות בשקט

    ש:אתה הסברת לש' ולהוריה שאין לך בית ושהיא תגור באופן זמני

    ת: זה האמת, אין לי בית על שמי

    ש:אתה הסברת לש' והוריה ואמרת להם במפורש שאין לך בית ושהיא תגור בבית הזה לכמה זמן

    ת: כן, עד שנסתדר

     

    ראה עמוד 6 לפרוטוקול הדיון מיום 28/6/21 משורה 11 – 32.

     

47. הנתבעת בחקירתה חזרה והדגישה, כי הבית הובטח לה וכי הסכימה לנישואין רק לאחר שהתובע הצהיר כי הוא נותן לה ולבן את הבית וכך הייתה עדותה בפני ביהמ"ש:

     

    ש:ביום חתימת הסכם הנישואין, הדוד שלך מ' היה שם

    ת: כן

    ש:ביום זה אמרו שיש בית בשבילך

    ת: כן

    ש:שם היתה הבטחה לבית

    ת: כן, גם באותו יום הבטיחו לי שיש לי בית

    ש:ביום הזה אבא שלך אמר שאם אין בית אז הוא לא מסכים לחתום

    ת: הם אמרו עוד פעם שיש לי בית ושנגור בבית הזה

    ש:במעמד חתימת ההסכם, אביך התנה

    ת: ברור שאם אין בית, אני לא יכולה להתחתן

    ש:אבא שלך לא אמר את זה ביום חתימת ההסכם

    ת: אמר. אז אמרו שיש בית וזה היה בנוכחות כל האנשים. דיברו גם על המוהר ועל הכל.

    ש:ביום הזה דיברתם על גירושין

    ת: לא

    ש:ביום האירוסין דיברתם על הנושא של הגירושין

    ת: לא

    ש:אביך התייחס לזה, למצב לפיו את ובעלך תתגרשו

    ת: לא

    ש:מי הבטיח את ההבטחה של הבית

    ת: ב' ואבא שלו, אבא שלו אמר שיש בית גדול ושאנחנו נגור בבית הזה ושזה הבית של ב'

    ש:בשתי הישיבות גם הנשים וגם הגברים ישבו באותו המקום

    ת: באותו סלון

    ש:מי העלה את הנושא של הבית

    ת: אבא שלו

    ש:ב' לא דיבר

    ת: אולי דיבר, לא זוכרת בדיוק. אני לא הייתי באותה ישיבה שהתקיימה בין הגברים אבל הסלון אצלנו בבית פתוח ואני שמעתי וגם אבא סיפר לי שכך היה.

    ש:מי העלה את הנושא של הבית, אביך או אביו

    ת: אבא שלו

    ש:את יכולה להיזכר באיזה מילים הוא דיבר

    ת: לא

     

    ראה עמוד 8 לפרוטוקול הדיון מיום 28/6/21 משורה 1 -31.

     

48. עדותו של התובע מקובלת על בית המשפט. עדותו של התובע, בכל הנוגע למתן הרשות כלל לא נסתרה. עדותו אף נתמכה בעדותו של הבן ב'.

     

49. בית המשפט התרשם כי עדותו של החם הינה אובייקטיבית, מהימנה והגיונית ביותר והיא מתיישבת עם הרושם המצטבר לפיו, החם בתור בעלים של המקרקעין ושל בית מגורים היה אמון על ביצוע הבנייה ומימונה. הנתבעת לא טענה כלל וכלל, כי היא והבן בנו את הבית וטעתנה היחידה הייתה כי ביצעה השבחה בבית. לפיכך, הנכון הוא לקבוע, כי בניית הדירה נעשתה על ידי החם בלבד וכל עלויות הבנייה שולמו על ידו בלבד.

     

50. בכל הנוגע לטיב התנאים או הסיכום שבין החם לבן והכלה, מקבל בית המשפט את טענתו של החם, לפיה מסר לבן והכלה זכות שימוש חינם להתגורר בדירה. עסקינן ברשות ללא תמורה שלא הייתה מוגבלת בזמן. טענת הנתבעת כי הדירה הובטחה לה כתנאי לנישואין נטענה בעלמא ולא גובתה בשום ראיות ו/או אסתכתאות.

     

    האם זכאית התובעת לפיצוי כלשהו בגין השקעתה בדירה?.

     

51. עפ"י הפסיקה החבות בפיצוי של בר הרשות במקרה של ביטולה וסילוקו מהמקרקעין אינה מובנת מאליה. היא צריכה לנבוע מהסכם מפורש או להשתמע מהסכם או הסדר מכללא. ברם בהיעדר התחייבות מפורשת או משתמעת כאמור לא ניתן להסיק חובה שכזו לא מדיני הגנת הדייר ולא מכל דין אחר (דברי השופט חיים כהן המנוח בע"א 160/62 עובדיה לוי נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד טז 1773, 1780 (1962)). מקום שנפסקו פיצויים לבר הרשות ללא תמורה בנכס המקרקעין שרשיונו בוטל נפסקו הפיצויים עבור השקעותיו בלבד בנכס והשבחתו (ע"א 4163/91 מינהל מקרקעין ישראל נ' בראשי (פורסם בנבו) 28/4/1998, ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים פ"ד לא(3) 210 (1977), ע"א 1156/02 עבד אל סלאם ח'יר נ' אלון לידאי (פורסם בנבו) 11/5/2003). בהלכת ח'יר נ' לידאי היה מקרה שבו בוטל רישיון חינם במקרקעין לאחר 40 שנים ולא נמצא בסיס לפיצוי (עמ' 7 לפסק הדין).

     

52. הפסיקה אף חדדה את הקביעה של פסיקת פיצוי במקרה של ביטול רישיון במקרקעין בהיבט מהותי ודיוני כאחד. בהיבט המהותי בוססה הקביעה בהלכות שצויינו לעיל שלפיה פיצוי בגין ביטול רשות במקרקעין יינתן רק עבור השקעות והשבחת המקרקעין ולא בגין הסתמכות מקבלת הרשיון או ציפייתו להמשך שימוש במקרקעין. בהיבט המהותי, הונחו הערכאות הדיוניות לבסס חיוב בפיצוי על בסיס ראיות מוצקות, חוות דעת מקצועיות של שמאים וחישובים מדוייקים.

     

53. יש לציין, כי טענת ההשקעה של הנתבעת לא נטענה בכתב ההגנה, אלא רק בשלב של הגשת תצהירי עדות הראשית שלה ושל עדיה, עת טענה לביצוע עבודות בדירה והשבחתה. טענה זו של השקעה הועלתה כטענה חלופית במסגרתה עתרה הנתבעת לחייב את התובע בפיצוי כספי בגין השקעתה בדירה. הנתבעת טענה, כי בוצע שיפוץ והשבחה בידרה וכי נעשו עבודות צבע ונגרות. לעניין עבודות הצבע טענה הנתבעת, כי מי שעשה את עבודות הצבע היה דודה מר ס' מ'. לעניין ההשקעה כך העידה הנתבעת:

     

    ש:אמרת לפני 4 שנים כי צבעת את הבית. זה כל העבודה שביצעת בבית

    ת: לא. אנחנו כל שנתיים, שלוש עושים שיפוצים. צבע, רהיטים. עשינו צבע

    ש:לפני 4 שנים

    ת: צבענו כמה פעמים, שלוש או ארבע

    ש:מתי

    ת: לא זוכרת

    ש:מי צבע לך

    ת: הדוד שלי בשם ס' מ' מכפר ***

    ש:למה לא הזמנת אותו להעיד

    ת: לא יודעת. זה עלה לנו 15,000 ₪. דודי אמר לב' וב' שילם את כל הסכום.

     

    ראה עמוד 9 לפרוטוקול הדיון מיום 28/6/21 משורה 10 – 19.

     

54. גם אמה של הנתבעת שהגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה, מסרה גרסה בעניין ביצוע עבודות הצבע וכך העידה בפני ביהמ"ש:

     

    ש:את שילמת עבור עבודות הנגרות

    ת: אני עזרתי לה המון. היא התקינה דלת ואני שילמתי. היא גם רכשה מכונית ועזרתי לה וגם צבעה את הבית

    ש:מי צבע לה את הבית

    ת: מישהו מ-***

    ש:כמה שילמה לא

    ת: יכול להיות, 8,000 ₪

     

    ראה עמוד 13 לפרוטוקול הדיון מיום 28/6/21 משורה 3 – 9.

     

55. האב שגם הוא העיד, וכמעט שלא ענה על מרבית השאלות עליהן נשאל, העיד גם בעניין עבודות הצבע ועבודות הנגרות ונתן גרסה שונה לחלוטין מזו שניתנה ע"י הנתבעת והאם, וכך העיד בעניין זה בפני ביהמ"ש:

     

    ש:מי שילם עבור עבודות הנגרות

    ת: איפה? איזה נגרות?

    ש:בבית של ב'

    ת: אני לא עשיתי כלום בבית, אני רק הבאתי את התכולה. הבית היה צבוע

     

    ראה עמוד 11 לפרוטוקול הדיון מיום 28/6/21 משורה 30 – 33.  

     

56. אין חולק כי הנתבעת והבן נכנסו לדירה שהיא הייתה במצב ראוי למגורים. אין גם חולק ובזה אף מודה הנתבעת, אמה ואביה, כי לא בוצעו שום עבודות שיפוץ למעט הטענה של צביעת הבית ועבודות נגרות.

     

57. בעדות הנתבעת ועדיה היו סתירות בכל הקשור להשקעה ולעצם ביצוע עבודות הצבע. הנתבעת טענה, כי עלות הצבע הייתה 15,000 ₪ מאידך אמה העידה כי זה היה 8,000 ₪. האב בכלל העיד כי הבית היה צבוע. הנתבעת העידה כי בעל המקצוע שעשה את עבודות הצבע היה דודה מר ס' מ', קרי אחיה של אמה, אולם ולמרבה הפלא, האם לא ידעה כלל מי עשה את עבודות הצבע. ואם לא די בכך, לא ברור למה מר ס' מ', שהוא דודה של הנתבעת ונמצא בשליטתה, לא זומן להעיד בעניין ביצוע עבודות הצבע וההלכה בעניין אי זימון עד רלוונטי ברורה וידועה.

     

58. התרשמותו של בית המשפט היא, כי הכלה ואמה לא דייקו בעדויותיהן בכל הנוגע לעבודות הצבע. כמו כן טענת הנגרות נטענה בעלמא כאשר הנתבעת לא ציינה כלל וכלל מה הייתה עבודות הנגרות שנעשתה וגם לא נקבה בעלות ביצוע עבודות הנגרות ומי ביצע אותם, אם בכלל.

     

59. במבט כולל על העדויות של הנתבעת, אביה ואמה, בכל הקשור להשקעה שנעשתה, שמתייחסת לעניין עבודות הצבע, קיבלנו שלוש גרסאות, אחת של הנתבעת שטענה כי שולם סך של 15,000 ₪, השנייה של האם שטענה כי עבודות הצבע עלו 8,000 ₪ והשלישית של האב שבכלל העיד כי הבית היה צבוע.

     

60. אין חולק כי מדובר בבית שהיה מוכן למגורים ולא נעשתה בו כל השקעה משמעותית. טענת הנתבעת בדבר צביעת הבית, גם אם היא נכונה, לא גובתה בראיות ובאסמכתאות, נהפוך הוא מעדויות התובעת ועדיה, אביה ואמה, עולה, כי הנתבעת לא דיברה אמת בעניין זה כאשר קיבלנו 3 גרסאות בעניין עבודות הצבע.

     

61. ולמעלה מן הצורך, צביעת הבית מעת לעת אינה השקעה מיוחדת המצדיקה פיצוי. גם בעניין טענת הנתבעת לביצוע עבודות נגרות לא הובאה כל עדות ו/או ראיות בעניין השקעות בביצוע עבודות נגרות כלשהן, טענה זו לא גובתה לא באסמכתאות, לא בזימון בעל המקצוע שביצע את עבודות הנגרות, ואף נזנחה בסיכומיה של הנתבעת.

     

62. לאור האמור לעיל אני קובע כי לא בוצעה כל השקעה בבית מצידה של הנתבעת, מאז מגוריהם של הנתבעת והבן בבית ועל כן לא מגיע לה שום פיצויי בגין כל השקעה שנעשתה בבית.

     

    האם ניתן להיעתר לבקשת הנתבעת לחייב את התובע בתשלום עבור מדור חלופי לקטינים:

     

63. כסעד חלופי עתרה הנתבעת לחייב את התובע בסיפוק מדור חלופי לילדיה שהם נכדיו. יצויין כי הנתבעת לא נימקה ולא הסבירה מכוח מה ניתן לחייב את החם בתשלום מדור חלופי עבור ילדיה. הנתבעת טענה, כי ככל וביהמ"ש ייעתר לסעד המבוקש בתביעה ויסלקה, יחד עם הילדים מהדירה, תישאר היא והילדים ללא קורת גג.

     

64. אין חולק כי תחושת הצדק אינה יכולה לאפשר סילוק הכלה וילדיה לרחוב ללא דאגה לסיפוק מדור ראוי. אין גם חולק כי התוצאה של הפסקת השימוש, ולמעשה סילוק ידה של הכלה עם ילדיה לאחר מספר שנים של שימוש בבדירה היא תוצאה קשה ביותר. אין גם חולק כי תוצאה זו של סילוק הכלה והילדים יש בה פגיעה בקטינים ותוביל למצב של השארת הקטינים ללא קורת גג.

     

65. חרף האמור לעיל וחרף הקושי וההשלכות הקשות מסילוק ידה של הנתבעת מהדירה, על ביהמ"ש לבדוק באם ניתן בכלל לחייב את התובע לספק מדור חלופי עבוד הנכדים, ואם כן, מכוח איזה ביסוס משפטי וחוקי ניתן לעשות זאת.

     

66. ביהמ"ש מודע לפסיקה בעניין זה, ובפרט לפסיקה אשר כן נעתרה לסעד כזה וחייבה את הסבא או הסבתא לספק לנכדים דיור חלופי, לפחות לתקופת זמן קצובה, עד שהאם וילדיה יוכלו להאתרגן ולהסדיר דיור חלופי. פסיקה זו מטרתה בעיקר לבטא את יצר הצדק השיפוטי והרצון לפצות את האשה על העוול הנגרם לה בשל ההסתמכות על הנוהג וההשתייכות לעדה הנוהגת בקניין על פי כללים בלתי פורמליים שלא תמיד מתיישבים עם דיני המדינה החקוקים.

     

67. חברי כבוד השופט הבכיר אסף זגורי נעתר במספר תביעות לסעד חלופי זה של חיוב סבים במדור חלופי עבור הנכדים. כבוד השופט זגורי בחן מה כן יוכל להיות פתרון צודק וראוי, אך גם מבוסס משפטית, וכך קבע בתיק תמ"ש (נצ') 68083-02-19 א.ש. נ' נ.ש. (8/9/2019, נבו):

     

    "במקרה הנוכחי בשים לב למצג ולהרשאה שניתנו לנתבעת (ומשפחתה), לתוצאות הקשות של הפסקת רשות השימוש וכאשר יש חשש שמא האיש לא יעמוד בחיוביו הפסוקים להסדיר מדור לנתבעת ובשעה שמדובר בחבירה של האיש לאביו והתביעה הנוכחית מוגשת אגב סכסוך הגירושין, שומה על בית המשפט לערוך איזון בין האינטרסים, הזכויות הדיוניות והמהותיות ולעשות צדק עם הצדדים. ומהו אותו "צדק"? צדק יהיה כזה שיאפשר לחם לקבל בחזרה את הדירה לידיו ולפנות את הנתבעת, ברם זאת רק לאחר שיובטח כי הנתבעת יכולה לשכור דירה והאיש שחוייב לשאת בעלויות המדור או חלקן אכן יעשה כן. כפי שהחם הבטיח זכות שימוש למגורים לפני הנישואין ובמהלכם וכפי שהוא בחר להיות חלק מסכסוך הגירושין בין בנו לכלתו  ואף עושה שימוש בזכותו הקניינית והמשפטית לסלק ידה של כלתו, כך הוא מחוייב לוודא שהחלטות בית הדין השרעי בעניין הבטחת המדור יבוצעו".

     

68. במקרה אחר, תמ"ש 4486-11-20 פורסם בנבו, קבע כבוד השופט זגורי, כי מאחר והסבתא העניקה מדור חינם לנכדיה ובמסגרת התביעה ביקשה להפסיק להעניק את רשת השימוש לכלה ואת המדור חינם לילדים, ניתן להסיק, כי התובעת נכונה שכל הילדים ימשיכו לגור בדירה, אולם לשיטתו זה מהווה שימוש ציני בזכות שיש לה במקרקעין והסיוע שניתן באמצעותה להעברת הילדים למגורים עם הבן, בשל היעדר מקום מגורים לאם המטופלת בילדיה. על כן קובע כבוד השופט זגורי, כי טיעון זה כאילו הסבתא מסכימה לנכדיה להישאר בדירה אך אוסרת על אמם לעשות כן, לאו טיעון הוא.

     

69. כבוד השופט זגורי קובע כי הבסיס המשפטי לחיוב שכזה נובע מדיני תם הלב ומחובת סבים במזונות מכוח החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) התשי"ט – 1959 (להלן "חוק המזונות"). כבוד השופט זגורי מפנה לחובת הסבים לשאת במזונות נכדיהם המוסדרת בסעיפים 4-5 לחוק המזונות. סעיף 4 קובע את הזכאים למזונות בעוד סעיף 5 קובע את התנאים לתחולת החיוב. הוראות החוק הרלוונטיות לחיוב הסבים הינם בהתאם לסעיף 4(3) לחוק המזונות חייבים הורי הורים במזונות נכדיהם.

     

70. דעתי בעניין זה שונה מדעתו של חברי כבוד השופט זגורי, ולדידי במקרה זה לא ניתן לחייב את הסב לספק לילדיה של הנתבעת, שהינם נכדיו, מדור חלופי.

     

71. ראשית, אין זה נכון לבסס את הקביעה לחיוב במדור בהתאם להוראות סעיפי חוק מזונות שכן הצדדים כאן, וגם במקרה שהונח בפני כבוד השופט זגורי, הינם מוסלמים עליהם חל הדין האישי של הדת המוסלמי, אותו יש להחיל, בהתאם להוראות חוק המזונות. ההפניה לחוק המזונות וקביעת הבסיס המשפטי לחייב את הסבים במדור חלופי לנכדים אינה מתאימה למקרה המונח בפני והיא מנוגדת לדין האישי המוסלמי, שכן על הצדדים חל הדין האישי המוסלמי, אותו יש להחיל במקרה זה ולא את חוק המזונות האזרחי.

     

72. שנית, בדין המוסלמי, אין חובת תשלום מזונות על הסבים, אלא במקרים יוצאי דופן וחריגים ביותר. חבות תשלום מזונות הילדים, לרבות המדור שהינו חלק מהמזונות, מוטל באופן אבסולוטי על אביהם של הילדים. מעגל חיוב קרובי המשפחה הקרובים יש להידרש אליו רק במקרים חריגים שיפורטו בהמשך.

     

73. שלישית, בדין השרעי, חובת תשלום המזונות מטעם קרובי משפחה, לרבות הסבים כאמור, מתקיימת כאשר אביהם של הילדים הולך לעולמו, שאז, ומכוח זה שהסב או הסבתא זכאים להיות חלק מיורשיו של האב, נבדקת האפשרות לחייבם במזונות הנכדים, ויש לציין ולהדגיש כי אין עסקינן בחיוב אוטומטי, אלא, החיוב נעשה אך ורק בהתקיימות תנאים מסוימים.

     

74. רביעית, ובמקרה של מות האב, ולצורך חיוב הסבים במזונות, יש לעמוד במספר תנאים. הראשון שהילדים הינם ילדים עניים ואינם יכולים לספק את צרכיהם לבד והם צריכים מזונות. השני, יש להוכיח את כושרם הכלכלי של הסבים וכן יש להוכיח, כי הסבים הינם אמידים ויש להם את היכולות לזון את הנכדים.

     

75. חמישית, במקרים בהם האב עודנו בחיים, המבחן הוא יותר קשה ויש להוכיח כי אביהם של הילדים לא יכול לספק את צרכיהם מטעמים מיוחדים שיוכחו. ככל ואכן יוכח, כי האב אינו מסוגל לשלם מזונות ילדיו, רק אז ניתן לבדוק באם הסבים יכולים לספק את מזונות הילדים לרבות המדור וגם אז יש לבחון את נזקקות הילדים למזונות ויכולתו של הסב או הסבתא לזון אותם.

     

76. ששית, במקרה שבפני כל התנאים שפורטו לעיל אינם מתקיימים. הנתבעת לא טענה כי האב אינו יכול לשלם את מזונות הילדים, נהפוך הוא, בדיון שהתקיים ביום 18/3/21 היא ציינה כי קיבלה פס"ד של מזונות המחייב את הבן לשלם סך של 3,000 ₪ עבור מזונות הילדים, לא כולל הוצאות מדור. הנתבעת לא טענה כלל וכלל כי האב אינו משלם סכום זה ואינו זן את הילדים. לא נטען כלל וכלל ע"י הנתבעת כי הבן אינו יכול לשלם מזונות ילדיו לרבות המדור. עוד יש לציין ולהדגיש, כי גם אם ביהמ"ש היה כן מחייב את הסבים בתשלום מזונות הילדים, ספק רב באם מצבם הכלכלי של התובע ואשתו מאפשר להם לזון את הנכדים, שכן שניהם אנשים מבוגרים ומתקיימים מקצבת המוסד לביטוח לאומי.

     

77. שביעית, ולמעלה מן הצורך, ספק רב באם ניתן לחייב את הסבים בתשלום מדור חלופי במסגרת תביעה זו. עסקינן בתביעה לסילוק יד שהוגשה מטעם החם כנגד הכלה. לדידי אין לנתבעת את הזכות לדרוש חיוב התובע במדור במסגרת הליך זה, ולצורך כך עליה לפנות בהליך מתאים, אשר דרוש בירור עובדתי וגם משפטי מעמיק. אין שום חובה בדין, בנסיבות הקיימות לפחות, להשית החובה בסיפוק מדור הילדים על התובע. ביהמ"ש מודע לסמכותו של ביהמ"ש בהתאם לסעיף 8, אולם לעניות דעתי, לא ניתן לפעול בהתאם להוראות הסעיף הנ"ל במקרה המונח בפני.

     

78. אודה ולא אבוש, כי תוצאת פסה"ד הינה קשה ומשמעותה סילוק הנתבעת יחד עם הילדים מהבית, אולם ועם כל ההבנה והחמלה, פתוחה הדרך בפני הנתבעת לנקוט בהליך מתאים לבית הדין השרעי, שפסק מזונות עבור הילדים, לחייב את הבן בתשלום מדור עבור ילדיו ובית הדין השרעי יידרש לה בהתאם. בנוסף אין שום מניעה שהאם תשכור דירה עבורה ועבור הילדים הקטינים ובתור אישה גרושה תוכל לקבל סיוע בשכר דירה מטעם משרד השיכון, ובכך תוכל להבטיח מדור עבורה ועבור ילדיה.

     

79. אשר כל כן, ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את בקשת הנתבעת לחייב את התובע במדור חלופי עבור הילדים.

     

    סיכום כללי:

     

80. מכל האמור לעיל עולה באופן ברור כי התובע בתור בעלים של המקרקעין והדירה, הוא זה שבנה את הדירה, שהייתה מוכנה למגורים בטרם נישואי הנתבעת והבן. עוד ניתן לקבוע כי לא היה כל סיכום בכתב בין התובע לבן ולנתבעת בעניין זכות השימוש ו/או המגורים בדירה. היה סיכום בעל- פה בין התובע לבן והנתבעת, לפיו הם רשאים לעשות שימוש בדירה, ללא שנקבע מראש מועד סיום השימוש.

     

81. הוכח כי אין עסקינן בהסכם כתוב ולא הייתה בענייננו התחייבות כתובה להעביר בעתיד את הזכויות במקרקעין לבן או לנתבעת. מדובר למעשה, בהסכמה ובהרשאה שמסר התובע לבן ולכלה לעשיית שימוש חינם לצרכי מגורים בדירה מאז נישואיהם. זכות או רשות השימוש שניתנה לבן ולכלה אמנם לא הוגבלה בזמן, והיא הייתה רשות חינם, קרי ללא תמורה, ולכן רשאי הנתבע להפסיק את רשות השימוש בכל עת.

     

82. לא הוכח כל אמירה, או סיכום, כי רשות השימוש בדירה הייתה בלתי הדירה. רישיון חינם שהינו בלתי הדיר משתייך למקרים נדירים והכרה ברשות שימוש חינם כזו אינה ניתנת לביטול אך ורק במקרים נדירים והפסיקה קובעת, כי המגמה הינה צמצום מופעיה של רשות בלתי הדירה ולא הרחבתה (ראו: רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי, פ"ד נז(3) 949, 955- 957 (2003).

     

83. כאשר ניתן לבן ולנתבעת זכות חינם להתגורר בדירה, וכאשר המגמה הרווחת היא שרשות חינם, אינה יכולה ככלל להיות בלתי הדירה, והיא ניתנת לביטול בכל עת, כאשר המגמה צריכה להיות צמצום מופעיה של רשות בלתי הדירה ולא הרחבתם, ושעה שלא הונחו בפניי אינדיקציות למתן רשות בלתי הדירה, הרי שלא מצאתי "שיקולי צדק" שלא לבטל את הרישיון או לקבל את עתירת הנתבעת לרישיון בלתי הדיר.

     

84. משכך הם פני הדברים, אין ספק כי עסקינן ברשות שימוש חינם שנתן החם לבן ולכלה וככזו, רשאי הוא לבטלה בכל עת ולעתור לסילוק היד. העובדה שהורים אומרים לבנם ו/או לכלתם שאתם יכולים להתגורר בבית, אינה מקנה לבן ולכלה זכות שימוש חינם בכל ימי חייהם וההורים, שהם בעלי זכות הקניין, רשאים לחזור בהם מהתחייבות זו.

     

85. לפיכך, עולה מן המקובץ, כי החם הוכיח כי הוא הבעלים של המקרקעין והדירה. הזכות שניתנה לכלה והבן היא זכות שימוש ללא תמורה וללא הגבלת זמן . מדובר בשאילת מקרקעין מתחדשת שניתן להביא לסיום בכל עת בהודעה מראש שם הבעלים, ולכלה אין כאמור הגנה. לפיכך, דין תביעת החם לסילוק ידה של הכלה להתקבל בחיוב.

     

86. בנסיבות המקרה שבפניי, וכאשר לא הוכחה בפניי כל השקעה שבוצעה מטעם הכלה, הרי שאין על החם לפצות את הכלה על ביטול הרשות למגורים בדירה. כמו כן אין לחייב את החם במדור חלופי של הילדים הקטינים כפי שפורט לעיל.

     

    התוצאה:

     

87. התביעה למתן סעד פינוי נגד הכלה מתקבלת.

     

88. ניתן בזאת צו המורה לנתבעת לסלק ידה מן הדירה מושא התביעה, לפנותה ולהחזירה לידי החם כשהיא נקייה מכל אדם וחפץ. על מנת לאפשר לכלה ולילדיה להתארגן ולמצוא דיור חלופי, אני קובע כי הנתבעת תסלק את הדירה תוך 45 יום מהיום.

     

89. אני דוחה את הסעד של הפיצוי וחיוב התובע במדור חלופי.

     

90. בנסיבות העניין, וחרף התוצאה אליה הגעתי, ועל מנת לא להסלים את הסכסוך בין הצדדים ובעיקר לנוכח התוצאה הקשה של פס"ד זה, לא מצאתי ליתן צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

     

91. המזכירות תסגור את התיק ותמציא פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.

     

    מותר לפרסום ללא שמות הצדדים וללא פרטים מזהים

     

    ניתן היום, י"ח אדר א' תשפ"ב, 19 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.